בשיעור זה נעסוק במושג מצור (במשמעותו הפשוטה והסמלית), בהשלכותיו על תושבי ירושלים באותה העת ובפתח שהמצור והצום פותחים לבנייה ולתיקון.

ויתור על רצוננו הפרטי לטובת הכלל משרת גם את האדם הפרטי - לאור אגדת הבריונים ושרפת האסמים בזמן המצור על ירושלים.

עומדים אנו לפני יום עשרה בטבת, שבו החל המצור על ירושלים. מצור זה הביא, כעבור שלוש שנים, לחורבן בית המקדש בתשעה באב. לזכרו של יום זה נקבע עשרה בטבת כיום צום, שבו מתוך התחושות הפיזיות – נגיע לרמה רוחנית המכירה בבית המקדש כמקומו המרכזי של העם היהודי. שורת הצומות והתעניות המלווה את לוח השנה העברי נועדה בראש ובראשונה לעורר אותנו להתבוננות מעמיקה יותר, לחידוש הברית הפנימית ולחיזוק הזיקה הנפשית אל האידיאלים, הערכים והאתגרים, שעל חורבנם והעדרם יש לנו מה להצטער ועלינו לעמול לחידושם בימינו. ימי הצום הם בעיקר נקודות ציון היכולות לשמש לנו ככלים והזדמנויות להתחברות אל שרשרת הדורות של עם ישראל ואל התובנות הנגזרות מכך לכל אחד, ובכל דור. עלינו המחנכים מוטלת המשימה לברר עם בני הנוער את תפקיד הצום ותכליתו, מתוך רצון לכוון להתקרבות אמיתית לקב"ה כחלק משרשרת הדורות.

בתוך השיעור מוצעות הצעות שונות להרחבה – במידה והן אכן מתאימות לתלמידים שלכם – ניתן לפרוש את המהלך על-פני שני שיעורים: האחד שעוסק בירושלים כעיר כמקום בעל מהות ייחודית ותכונות מיוחדות, והשני – התייחסות למהות זו באופן עצמאי, לאופן בו אנו מכניסים לחיינו את "בחינת ירושלים.

גם לחורבן בית ראשון וגם לחורבן בית שני קדם מצור. בבית ראשון הטיל נבוכדנצאר מלך בבל מצור על ירושלים בעשרה בטבת, בשנת 588 לפני הספירה, וכעבור פחות משנתיים, בט' בתמוז נפרצו החומות ובט' באב חרב הבית. בבית שני הטיל טיטוס שר צבא רומא מצור על ירושלים, באביב של שנת 70 לספירה. כעבור כמה חודשים, בי"ז בתמוז נפרצו החומות ובט' באב חרב בית שני. מטרתו של שיעור זה היא להפגיש את התלמידים עם סיפור המצור בתקופת בית ראשון, שלזכרו אנו צמים בעשרה בטבת ולעסוק בחוויית המצור הכללית והפרטית ובדרכים להתמודד עימה.

בשיעור נעסוק במשמעות תעניות-זיכרון ובעשרה בטבת בפרט וננסה לענות על השאלה: מדוע, בנוסף לצומות על החורבן, תיקנו חז"ל צום על התחלה של פורענות- תחילת המצור?

בשיעור זה ננסה להבין את מהותו של 'יום הקדיש הכללי' דרך התבוננות בתפילת הקדיש כתפילה הנאמרת אל מול המוות באופן כללי, ובהקשר של השואה באופן ספציפי.

רקע: החל מסיומה של מלחמת העולם השנייה החלו ניסיונות שונים לקביעת ימי זיכרון והנצחת השואה. חלקם היו קשורים לקהילות יהודיות מסויימות (כמו יהודי הונגריה שיום הזיכרון שלהם נקבע בכ' בסיוון) חלקם לגטאות מסויימים ועוד. בשנות ה50', שנים מעטות לאחר הקמת המדינה, עלה הרצון בכנסת ישראל לקבוע יום זיכרון ממלכתי לשואה. סביב שאלה זו התנהל ויכוח עקרוני בין אנשי השמאל הציוני (מפ"ם, אחדות העבודה, הקיבוץ המאוחד) לבין אנשי הציונות הדתית ('המזרחי', המפד"ל) ויכוח זה העלה שאלות מהותיות - איך יוצרים זיכרון קולקטיבי? מהם הדברים עליהם יש לתת את הדגש? מה צריך להיות מקומו של המרד בגטאות בזיכרון הקיבוצי הישראלי וכו'. ויכוח זה נגע בשאלות עומק של החברה הישראלית והשפיע רבות על עיצוב דמותה ועל עיצוב זיכרון השואה. בשיעור זה נכיר את העמדות השונות שעלו בשאלת קביעת יום זיכרון ממלכתי לשואה, ונעלה שאלות על עיצוב הזיכרון ומשמעותו. (שיעור זה מבוסס ברובו על מאמר מאת רוני שטאובר הסוקר את השתלשלות העניינים והויכוח בעניין קביעת יום הזיכרון לשואה - https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16341)

נוסף על ההיכרות עם משמעות היום, ומנהגיו, נבקש לערוך יחד "תיקון למצור", ולהקיף את ירושלים בדברים מחיים ומיטיבים יותר.

דף עבודה סביב איור על צומות החורבן.