ר’ שמואל בר נחמני אמ’: כנגד ג’ פעמים שהיום משתנה על הבריות

בשחר צריך אדם לומר “מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה”
במנחה צריך אדם לומר “מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתני לראות במערב”
בערב צריך לומר “יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה”.

בהשראת דבריו של ר’ שמואל, ננחה את התלמידים ע”פ ההוראות הבאות:

1. נבקש מהתלמידים לבחור מקום קרוב ונגיש לביתם בחוץ תחת כיפת השמיים. עליהם לצלם אותו בשלושה זמנים- בעלות השחר (לתלמידים בוגרים. בכיתות הנמוכות בבוקר), בצהריים, בערב בחשיכה [שלב זה כדאי לתת כמטלה לביצוע בבית לפני השיעור. להגיע לשיעור עם הצילומים מוכנים].

2. להניח את שלושת הצילומים אחד ליד השני. לכתוב ליד כל צילום – איזה רגש הוא מעורר בי? (שמחה, עצב, פחד, ביטחון, כעס, נחת, סגירות, פתיחות וכו’)

3. לכתוב איזו תפילה מעורר בי כל צילום? תפילה של שבח? תפילה של בקשה? תפילה של תודה?

4. נפזר על הרצפה פסוקים שונים מספר תהילים. איזה פסוק הייתם מצרפים לכל תמונה?

5. כתבו תפילה ליד כל תמונה ושלבו בה את הפסוקים מתהילים שבחרתם.

נפרוש את התוצרים על הרצפה ונבקש מכל תלמיד לספר על אחת התמונות שלו, ולהתייחס לתמונה של תלמיד אחר שנגעה בו.

• הערה- בכיתות הנמוכות לתת רק את משימה מספר אחת בבית. משימה שתים ושלוש לבצע ביחד בכיתה. משימות ארבע וחמש רק לכיתות הגבוהות.

נקרא את האמירה המפורסמת ממסכת ברכות:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כו/ב
אמר לך רבי יוסי ברבי חנינא לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות

נשאל את התלמידים:

• כיצד לדעתכם היתה נראית תפילת האבות? כיצד התפללו ללא סידור? מה האווירה והתחושה שלה? האם היו בה חוקים?  נסו לדמיין.
• כיצד לעומת זאת היו נראים סדרי הקורבנות?

[תפילת האבות- תפילה אישית, ספונטנית ולא מוכתבת, מתוך הלב, מתוך מהלך החיים. חיי האבות בעצמם היו תפילה.
הקרבנות- קרבנות ציבור(תמידים), זמנים מוכתבים וקבועים, מקום מוכתב(במקדש), מסירות נפש].

נעורר דיון בכיתה-

• אל איזו תפילה אתם מחוברים יותר? תפילת האבות או תפילת הקרבנות?
• “אבות תקנום ואסמכינהו רבנן אקרבנות”- מה המשמעות של קביעת הגמרא? כיצד אפשר לחבר את שני המימדים ביחד ולגשר ביניהם?

נקרא בקבוצה את הקטע של דב קנוהל, ולאחר מכן נפתח שאלות לדיון.

הקטע מתאר את המתרחש בליל שבת ה’ באייר התש”ח (אור לו’ באייר). באותו אחה”צ הוכרז בתל אביב על הקמת המדינה . באותו בוקר פרצו טנקים לתוך כפר עציון, הלוחמים נכנעו ונטבחו, רק ארבעה נמלטו. בלילה הקודם פונו פצועים מכפר עציון למשואות יצחק . דב קנוהל היה אחד מהם. למחרת נכנעו יתר היישובים והלכו אל השבי. ואלו דבריו של דב קנוהל, באתו ליל שבת –

מתוך הספר “גוש עציון במלחמתו” עמ’ 511
‘חבר בא והודיע כי האנשים מתאספים ברחבה כדי להתפלל בציבור תפילת קבלת שבת. קשה היה לי להתפלל בציבור גם בבוקר קשה היה לי להתפלל. לא השלמתי עם האסון שקרנו ופסוקי התפילה לא התקשרו עם גל הצער והכאב שבא עלינו. לא חשתי בהם ביטוי לאבל הגדול, לא מצאתי בהם מענה לתהיות המרובות. בשעה זו לא יכלתי להצדיק עלינו את הדין. במשך ימים התפללנו לנס שיבוא ונצליח במלחמתנו – ולא זכינו לה זה יומיים מנקדת מחשבה מרה בלבי: — “אילו היינו זוכים וכפר עציון היה מחזיק מעמד עוד שעות מספר יתכן כי ההתקפה היתה נשברת והלגיון היה מסתלק מכאן. אז היו מרבית האנשים נשארים בחיים והגוש היה ממשיך בפעלה למה לא זכינו לכך ?”
“איך אוכל לשתף את תפילתי המבולבלת, המופרעת על יד ספקות רבים, בתפילתו של ציבור, אשר רבים ממנו ודאי יביעו את משאלותיהם ותחנוניהם לקראת העתיד הצפוי להם.
אך החובה, זו החובה הדתית שהורגלתי משחר ילדותי לקבלה ולשאת בה דחתה את הספקות – והצטרפתי אל המתפללים. בקושי יכלתי לעקוב אחרי תפילתו של שליח הציבור דמעות חנקו את גרוני בהזכרי ברגעים של התרוממות הנפש, בעת קבלת שבת ב”נווה עובדיה”, בעת שירת “לכה דודי” ו”אנפהא נהירין”. הדמעות זלגו מעיני ואתן נפתח בלבי גם פתח להשלמה. בסופו של דבר דובבו שפתי ביחד עם כל הציבור את הפסוק:
“להגיד כי ישר ה צורי ולא עולתה בו”

• מה מפריע לדב להתפלל עם הציבור? מדוע הוא לא מצליח להביא את תחושותיו לתוך מילות התפילה?
• מה דחף אותו בכל זאת להצטרף לציבור?
• איזה תהליך הוא עובר תוך כדי התפילה בציבור?

• אתפילה אישית ומשותפת
• בתרגיל אמפתיה

בשיעור עסקנו במתחת שבין תפילת האבות האישית והספונטנית ובין תפילת הציבור הכללית, המובנית והקבועה. פתחתנו בתרגיל הצילום המציג זוויות אישיות של תפילה, המשכנו בלימוד מהתלמוד ומיומנו של דב קנוהל. סיימנו בתרגילים הממחישים את המעבר בין “רשות היחיד” ל”רשות הרבים”.

שאלות אלה אינן נוגעות רק בעולם התפילה – בתחומים רבים אנו מוצאים את עצמינו מחפשים את מקומינו בין עולמנו האישי ובין הציבור. החיבור בין תפילת האבות לסדר הקרבנות מלמד אותנו את הריקוד העדין ואת התנועה בין עצמי ובין החברה.