נזכיר לתלמידים שפירושו של המושג “חייב” שנוכח מאד במסכת שבת הוא: חיוב סקילה (כמובן בהנחה שהתקיימו כל התנאים של עדים והתראה). נבקש מהתלמידים לנסות ולחשוב מה המושג שהיו כותבים כאנטיתזה למושג “חייב”. כמובן שיש שתי אפשרויות עקרוניות: מותר או פטור.

נבקש מכל חברותא לחזור לכל אוסף המשניות שלמדנו ולקרוא את כולן ברצף ולחפש מה האנטיתזה המופיעה במשניות למושג “חייב”.

נראה שבמשניות פרק א’ העוסקת בפעולות הנעשות בערב שבת האנטיתזה הינה “מותר”, ואילו בשאר המסכת האנטיתזה היא “פטור”. נלמד את התלמידים שחוץ משלושה מקומות לאורך המשנה במסכת שבת (שאחד מהם נמצא ברצף המשניות שלנו: פרק ב’ משנה ה’ בעניין כיבוי הנר בגלל חשש מפיקוח נפש) פירושו של המושג “פטור” הוא שאסור לעשות את המלאכה הזו בשבת, אלא שלא מתחייבים עליה עונש במידה ועשו אותה בכ”ז. כדאי לדייק את הרעיון הזה גם ביחס למושג “חצי שעור”: כלומר כאשר עושים מלאכה שהיא פחות משיעור החיוב כמו שעוסקות לא מעט מהמשניות שלמדנו.

נתלה ברחבי הכיתה את המשניות שלמדנו, ונבקש מכל תלמיד להסתובב בכיתה: לקרוא כל אחת מהמשניות ולראות שהוא מבין את הכתוב בה. במידה ויש לו שאלות על הבנת המשנה: עליו לחפש תלמיד אחד מהכיתה שיוכל לסייע לו בהבנת החלק שנשאר לו לא ברור. כדאי לשים מוזיקה נעימה ברקע על מנת להפוך את הזמן הזה לזמן רגוע, נינוח ונחמד בכיתה.

משנה, מסכת שבת, פרק א’, משניות ה’-ו’
בית שמאי אומרים:
אין שורין דיו, וסממנים, וכרשינים, אלא כדי שיישורו מבעוד יום,
ובית הלל – מתירין.
בית שמאי אומרים:
אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום,
ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין,
ובית הלל מתירין.
בית שמאי אומרים:
אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום,
ובית הלל מתירין.

משנה שבת פרק א משניות ז-ח
בית שמאי אומרים:
אין מוכרין לעובד כוכבים, ואין טוענין עמו, ואין מגביהין עליו, אלא כדי שיגיע למקום קרוב,
ובית הלל מתירין.
בית שמאי אומרים:
אין נותנין עורות לעבדן, ולא כלים לכובס עובד כוכבים, אלא כדי שיעשו מבעוד יום,
ובכולן בית הלל מתירין עם השמש.

משנה שבת פרק ב משנה ה
המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, ואם בשביל החולה שיישן – פטור.
כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה, חייב.
ורבי יוסי פוטר בכולן,
חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם.

משנה שבת פרק ז משנה ב
אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:
הזורע, והחורש, והקוצר, והמעמר, הדש, והזורה, הבורר, הטוחן, והמרקד, והלש, והאופה;
הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו, והצובעו, והטווה, והמיסך, והעושה שתי בתי נירין, והאורג שני חוטין, והפוצע ב’ חוטין;
הקושר, והמתיר, והתופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות;
הצד צבי, השוחטו, והמפשיטו, המולחו, והמעבד את עורו, והמוחקו, והמחתכו;
הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות;
הבונה והסותר;
המכבה והמבעיר;
המכה בפטיש;
המוציא מרשות לרשות –
הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

משנה שבת פרק יב משנה א
הבונה – כמה יבנה ויהא חייב?
הבונה כל שהוא.
והמסתת, והמכה בפטיש ובמעצד, הקודח כל שהוא – חייב.
זה הכלל: כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב, מפני שהוא כמתקן מלאכה.

משנה שבת פרק יב משנה ב
החורש – כל שהוא.
המנכש והמקרסם והמזרד – כל שהוא, חייב.
המלקט עצים: אם לתקן – כל שהן.
אם להיסק – כדי לבשל ביצה קלה.
המלקט עשבים: אם לתקן – כל שהוא.
אם לבהמה – כמלא פי הגדי.

משנה שבת פרק יב משניות ג-ה
הכותב שתי אותיות –
בין בימינו, בין בשמאלו, בין משם אחד, בין משני שמות, בין משני סממניות, בכל לשון, חייב.
אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו.
אמר רבי: מצינו שם קטן משם גדול. שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד – חייב.
כתב בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם,
על שני כותלי זויות, ועל שני לוחי פנקס, והן נהגין זה עם זה, חייב.
הכותב על בשרו, חייב.
המסרט על בשרו: רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.
כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים, ובכל דבר שאינו מתקיים – פטור.
לאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפיקו,
כתב אות אחת סמוך לכתב, וכתב על גבי כתב,
נתכוין לכתוב חית וכתב שני זיינין,
אחד בארץ ואחד בקורה,
כתב על שני כותלי הבית,
על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה – פטור.
כתב אות אחת נוטריקון
רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין.

משנה שבת פרק יג משנה ג
הקורע בחמתו, ועל מתו, וכל המקלקלין פטורין.
והמקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן.

משנה שבת פרק יג משנה ה
ר’ יהודה אומר: הצד צפור למגדל, וצבי לבית – חייב.
וחכמים אומרים: צפור למגדל, וצבי לבית ולחצר ולביברין.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הביברין שוין.
זה הכלל: מחוסר צידה – פטור, ושאינו מחוסר צידה – חייב.

משנה שבת פרק יג משנה ו
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו – חייב.
נעלו שנים – פטורין.
לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים – חייבין, ורבי שמעון פוטר.

משנה שבת פרק יג משנה ז
ישב האחד על הפתח ולא מלאהו, ישב השני ומלאהו – השני חייב.
ישב הראשון על הפתח ומלאהו, ובא השני וישב בצדו.
אע”פ שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב והשני פטור.
הא למה זה דומה? לנועל את ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו.

נזכיר לתלמידים את שהסברנו בפתיח של השיעור על כך שמי שעובר על מלאכה בשבת והיו עדים שראו את שהוא עושה וגם התרו בו: דהיינו אמרו לו שלא כדאי שיחטא ושידע שהוא צפוי לעונש סקילה אם יעשה זאת, והאדם בכ”ז בוחר לחטוא – בית הדין סוקל את החוטא (בתקופה בה נוהגים דיני נפשות). נבקש מכל תלמיד לבחור את אחת מהמשניות שמתארת מלאכה אסורה בשבת ולנסות לדמיין אותם כעדים עומדים מול אדם המתכוון לחטוא. תרגיל הכתיבה יהיה לכתוב את לשון ההתראה שהיו מתרים את הרוצה לחטוא, כאשר הם מנסים לשכנע אותו ולדבר על ליבו שלא כדאי לו לחטוא. בתרגיל כתיבה זה, מן הסתם יצופו שוב הקולות שפתחנו בהם את הלימוד על שבת: מימד העונש והחשש מהחטא והאסור שעוטף את הלכות השבת ומימד הזכות, היופי והמתנה שיש ביום השבת שנתן לנו הקב”ה. נבקש ממי שמוכן לקרוא את שכתב להקריא את המכתב שכתב לחוטא ונפתח בקול את המימדים הללו ואת ההרגשות שיש לתלמידים סביב חווית השבת לאחר שסיימנו את לימוד הנושא.

התחלנו את השיעור בחידוד המושגים “חייב”, “מותר”, ו”פטור”. בדקנו כיצד מופיעים מושגים אלו במשניות ולאחר מכן חזרנו עליהן בצורה יותר מעמיקה והעלינו שאלות שעדיין לא נפתרו. לסיום עשינו תרגיל כתיבה שמדמה “התראה” מול מי שעומד לחטוא.

לעוד תרגיל סיכום קצר, ניתן לחלק את הכיתה לקבוצות ולתת לכל קבוצה את אחת המשניות שלמדנו. כל קבוצה תצטרך לבצע בדרך מקורית תזכורת מסכמת למשנה, כגון: ציור קומיקס על המשנה, הסרטת סרטון קצר על המשנה, פיסול הסיטואציה שהמשנה מתארת, חיבור מנגינה קליטה ומתאימה למשנה וכו’. ניתן לחלק את הכיתה מראש בהתאם לקישורים הספציפיים הללו ואפילו לנסות לחשוב מראש איזו משנה מתאימה לאיזו יצירה כדי להפוך את השלב הזה לשלב יפה וטוב.