ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
חכמים מבינים שהישיבה בסוכה דומה לישיבת הבית, גם בחופשיות שיש בישיבה בבית. כמו שהאדם רשאי לעשות או לא לעשות בביתו ככל העולה על רוחו, כך גם בסוכה. (אך התורה כן מחייבת שאם עושה מעשי בית, שיעשם בסוכה ולא מחוצה לה). כל זה נכון בכל שבעת ימי חג הסוכות, אך לא בלילה הראשון. בלילה הראשון של סוכות, בדומה לליל הסדר, לומדים חכמים שיש חיוב מיוחד לאכול בסוכה. במסגרת הלימוד שלהלן, ננסה ללבן מהו אופייה של חובת האכילה הזו, ביחס למצוות הישיבה בסוכה כל שבעה בפרט, וכן ביחס למצוות הסעודה ביו”ט וחובת מצה בפסח, שעולות במהלך הסוגיה.
המשנה מחדשת לנו, שיש חובה לאכול בסוכה בלילה הראשון של חג הסוכות, בעוד שלפי חכמים בשאר הזמן אין שום חיוב לאכול אם אינו רוצה, (אך אם רוצה לאכול אכילת קבע חייב לאכול בסוכה).
הראשונים מעלים את חובת האכילה ביו”ט באופן כללי, ש’מתנגשת’ עם החובה הזו, והם נזקקים לשאלה, במה החובה לאכול בסוכה, מוסיפה על החובה לאכול סעודת יו”ט.
בראשונים שלפנינו ניתן למצוא שתי תשובות, האחת (כנראה) מוסכמת על כולם, והשניה במחלוקת.
התשובה הראשונה היא, שהחובה בלילה הראשון היא דווקא אכילה בסוכה, בעוד שמצד סעודת יו”ט אין באופן עקרוני צורך לאכול בסוכה דווקא. מכיוון שזו סברא פשוטה, כל מי שלא יוצא כנגדה במפורש, סביר להניח שהוא מסכים לחילוק הזה. הבעיה היא שאסור לאכול בסוכה באופן רגיל, ולכן הנ”מ היא רק במקרה שיורדים גשמים, ואוכל בבית בהיתר, שאז יוצא ידי חובת סעודת יו”ט, אך לא ידי חובת האכילה בסוכה בלילה הראשון.
התשובה השניה היא, שיש הבדל בשיעור האכילה. הר”ן מחדש שחובת האכילה מצד סעודת יו”ט מסתכמת בכזית. לעומת זאת מצד חובת האכילה בסוכה, צריך לאכול יותר מכביצה, כשיעור אכילת קבע. הרמב”ם לעומת זאת חולק, (כנראה לאור הירושלמי), וסובר שגם מצד חובת האכילה בסוכה, החובה מסתכמת בכזית בלבד.
הגרי”ד המובא בהררי קדם, מסביר את הסברא שעומדת מאחורי המחלוקת הזו. לפי הר”ן, התוספת של החיוב לאכול בלילה הראשון, לקחה את המצווה לשבת בסוכה שבשאר הזמן היא נתונה לבחירה, (פחות או יותר), והפכה אותה למחויבת בלילה הראשון. יוצא א”כ שאין זו מצוות אכילה, אלא מצוות ישיבה בסוכה שמתבטאת באכילה בסוכה. לאור זאת, חובת האכילה הזו מקבלת את כל הגדרים של ישיבת הסוכה שמוכרים לנו משאר החג. הרמב”ם לעומת זאת, סובר שיש כאן מצווה נוספת, או קיום נוסף בחג הסוכות, קיום של אכילה בסוכה. אין זו מצוות ישיבה בסוכה אלא אכילה בסוכה, ומכיון שכך היא מקבלת את הגדרים שאנחנו מכירים ממצוות האכילה, ושיעורה בכזית.
כאן יש לתת את הדעת, שהר”ן מציע הבנה נוספת שהשיעור בלילה הראשון הוא כזית, אך בכל זאת הוא נבדל מהרמב”ם ונשאר בעמדתו שמדובר במצוות ישיבה בסוכה. הר”ן מעצב מחדש את הישיבה בסוכה בלילה הראשון לשיעור כזית, אך הוא לא מרחיק לכת עד לרמב”ם, שאומר שמדובר במצוות אכילה בלבד. הנ”מ בין הרמב”ם להבנה הנוספת של ר”ן היא, האם מותר לאכול כזית מחוץ לסוכה לפני שיצא ידי חובת האכילה בסוכה בלילה הראשון. לפי ההבנה הנוספת של הר”ן, אסור לו לאכול אפילו כזית, כיון שבשעה הזו הגדרת הישיבה בסוכה, ואכילת הקבע, היא בכזית. לעומת זאת מהרמב”ם משמע, שאין איסור לאכול כזית מחוץ לסוכה, אפילו בלילה הראשון. אך יהיה חייב לאכול גם כן בתוך הסוכה לאחר מכן, מצד החובה לאכול בסוכה בלילה הראשון.
הלימוד של חכמים ‘חמישה עשר חמישה עשר מחג המצות’ מופיע הן בבבלי והן בירושלמי, אך בירושלמי ישנה תוספת של שתי נ”מ אפשריות ללימוד:
האחת, האם צריך לאכול לתיאבון בסוכה?
השנייה היא האם השיעור הוא בכזית?
תשובה בחיוב על שתי השאלות הללו, מביאה אותנו באופן פשוט לעמדת הרמב”ם, שהחובה בלילה הראשון היא מצוות אכילה, בדיוק כמו המצה בליל הסדר. הבבלי לעומת זאת כלל לא מציע את ההבנות הללו אפילו בהווה אמינא, ונראה שהבבלי נוטה יותר למה שהסקנו משיטת הר”ן, שמדובר בישיבה בסוכה.
מקום נוסף שניתן לראות את המחלוקת הזו בין התלמודים הוא, בהבנת הדרשה של כל תלמוד לשיטת חכמים. על פניה, הדרשה בשני התלמודים זהה, אך אין זה מדויק. כמובן שמנגנון הדרשה זהה, אך הדין הנלמד מהדרשה שונה, עוד לפני שמגיעים לנ”מ בהמשך הירושלמי.
לפי הבבלי לומדים מחג המצות אך ורק את חובת הלילה הראשון, בעוד שאת הפטור בשאר הימים לומדים מ’תשבו כעין תדורו’.
לפי הירושלמי לעומת זאת, לומדים גם את הפטור בשאר הימים מחג המצות.
דרך הלימוד בבבלי היא מינימאלית, שלומדים אך ורק את עצם החיוב בלילה הראשון, אך אופי החיוב הוא של ישיבה ולא של אכילה, ולכן ניתן ללמוד את הפטור ממצוות ‘תשבו’.
לעומת זאת בירושלמי הלימוד הוא גם של הפטור בשאר הימים, וזה משום שלומדים חיוב חדש, חיוב של אכילה בסוכה, וגם אם פטור מישיבה בסוכה כל שבעה, צריך לחדש שאינו חייב באכילה כל שבעה, (כמו שכנראה סובר ר”א בירושלמי, ועל כך בהרחבות).
על פניו, הלימוד של הבבלי הרבה יותר הגיוני. חג המצות וחג הסוכות מבטאים שניהם זיכרון ליציאת מצרים, אך באופנים שונים, האחד באכילת מצה והשני בישיבה בסוכה, משום שביציאת מצרים גם אכלנו מצות וגם ישבנו בסוכות. התורה מחדשת לנו בחג המצות, שיש לזכור את יציאת מצריים באופן חיובי בלילה הראשון של חג המצות, ובגזירה שווה מעתיקים את החובה הזו גם לחג הסוכות. באופן פשוט, ההעתקה היא רק של העיקרון לזכור באופן חיובי, אך לא של פרטי הדינים שנגזרים מאופי הזכירה המיוחד שבכל חג.
הירושלמי לעומת זאת משווה גם באופן מעשי את חובת הלילה הראשון בחג המצות לחובה בסוכות, והופך את המצווה מישיבה בסוכה לאכילה בסוכה.
בראשונים אנחנו מוצאים גם סינתזה בין הבבלי לירושלמי, כשמקבלים את הגדרים של הירושלמי, אך האופי של המצווה נשאר כבבלי, מצוות ישיבה בסוכה. קודם כל אנחנו מוצאים סינתזה כזו בדברי הר”ן, שמקבל את שיעור הזית של הירושלמי, אך עדין נשאר עם האופי ה’ישיבתי’ של הבבלי. את הסינתזה הזו אנחנו רואים באופן קיצוני בדברי הלקט יושר, ש’מבבלל’ אפילו את הדרישה לאכול לתיאבון, ומיישם אותה גם בנוגע לשינה. (הר”ן לא חייב לקבל את עמדת ה’לקט יושר’, כדי להישאר עם ההבנה שהאכילה מבטאת ישיבה בסוכה, משום ששיטת הרבה ראשונים היא, שהאכילה היא הביטוי העיקרי לישיבה בסוכה, וא”כ ניתן להסתפק באכילה כדי להגדיר ישיבה).
במהלך הסוגיא נתקלנו בארבע מצוות אכילה שונות, כששתיים מהן הן וריאציות של חובת האכילה בסוכה בלילה הראשון.
האכילה כשלעצמה, זהו מעשה חומרי בהמי, אך כפי שמציג את הדברים הרב סולובייצ’יק, התורה רואה באכילה גם ככלי לעבודת ה’, ובלבד שיוצקים לאכילה הזו משמעות.
לפנינו מצוות אכילה שונות, אך מה המשמעות שאנחנו יוצקים לאכילה באותן מצוות?
מצוות האכילה ביו”ט ומצוות אכילת המצה בפסח יחסית פשוטות.
לאכילה ביו”ט יש מטרה ברורה, ראשית, כדי להפוך את היום ליום מיוחד ומכובד, ובנוסף, השמחה שניתן להפיק מהאכילה הזו היא ממצוות היום ‘ושמחתם לפני ה”.
אכילת המצה רוויית משמעות סמלית, זכר ליציאת מצרים.
אך מה בנוגע לאכילה בסוכה?
לפי האפשרות הראשונה, לאכילה יש מטרה ברורה, קביעת מושבו של האדם בסוכה, כפי שמנסח את זה הרב אליהו בקשי דורון, ובדומה למצה היא זכר לישיבתינו בסוכה ביצ”מ.
אך אל לנו להתבלבל מהכרעתו ההלכתית שמדובר בכזית. ברור שאכילת הכזית כאן היא קיום של ישיבה בסוכה, והיא בבחינת אכילת קבע, כדבריו: ‘נמצא כך במה שאוכל, הוא עושה את הסוכה למצווה של סוכה שתהא לקבע כל שבעה’. ההבנה הזו משווה בין אכילת המצה והאכילה בסוכה רק מבחינה רעיונית, בדומה לתפיסת הבבלי. שתי המצוות הן זכר ליצ”מ ונוהגות דווקא בלילה הראשון של החג. המצה היא זכר לאכילת מצה, ולכן מהותה הוא אכילה. לעומת זאת הסוכה היא זכר לישיבה בסוכה, ולכן מהותה הוא ישיבה.
לעומת זאת, ההשוואה ההלכתית שמשתקפת משיטת הרמב”ם קצת מפתיעה. קשה לאמר שהחובה לאכול בסוכה היא זכר ליצ”מ, שהרי גם ביצ”מ לא כל כזית אכלנו בסוכה, אלא רק סעודות של קבע, (בניגוד למצה שכל כזית שאכלנו היה של מצה). איך ניתן לקשר בין אכילת המצה בפסח והאכילה בסוכה, על צד האכילה ממש?
את הקישור הזה ניתן למצוא בדברי הרב קוק באגרת תשפ”ז. אמנם הרב קוק לא מדבר על חובת האכילה בלילה הראשון, אך הוא מבדיל בין אכילת המצה בפסח, שמסמלת את ההשתחררות מהטבע, לבין חג הסוכות שבאופן כללי מסמל חיבור של הקדושה אל הטבע. על דבריו יש להוסיף, שאין דבר טבעי יותר מהאכילה כשלעצמה, שגם היא מצטרפת אל כל הטבעיות שמקרינות שאר מצוות חג הסוכות כפי שמתאר זאת הרב קוק.
לאחר שלמדנו על המשמעויות שניתן לצקת לפעולה הפשוטה והיומיומית – האכילה, ועל כך שהתורה מצווה אותנו לצקת את משמעויות שונות לאכילה, באירועים שונים, נרצה לחבר את הרעיונות הללו גם לאכילת החול. הענקת משמעות וקדושה לאכילות מיוחדות כצווי מחייב של התורה, מזמינה אותנו להמשיך את הקדושה הזו גם לתחום הרשות, בבחינת ‘בכל דרכיך דעהו’.
נבקש מכל תלמיד לכתוב תפילה- ‘יהי רצון’, כהכנה לאכילה משמעותית, שבעזרתה הוא היה רוצה לתת משמעות לאכילה שלו.
נביא לכיתה לחם, כדאי שזה יהיה לחם טוב, אפשר גם ממרחים וסלטים. חשוב שהלחם יהיה במרכז, ולכן לא כדאי להוסיף יותר מדי דברים, אלא רק דברים שממש באים ללפת את פת.
הערה למורה: כדאי לעשות את זה לפני ארוחת צהריים, ולומר לתלמידים לא להביא אוכל באותו היום.
כמו כן, כדאי לברר לפני כן, האם יש תלמיד בעל רגישות לגלוטן או לאחד מהמאכלים שמתעתדים להביא לכיתה. אם כן, אפשר למצוא לו תחליפים.
לחלק לתלמידים מהלחם, ולבקש שמי שמוכן יגיד את התפילה בקול, כך שכולם ישמעו יענו אמן, ויאכלו על כל תפילה כזית.
בסוף כולם ביחד מתפללים את תפילתם בשקט, ואוכלים, וממשיכים בסעודה, אם עדיין רעבים.
במידה ומשקיעים באפיה ביתית, אפשר לנצל גם את ההזדמנות, ולהכין לחמניות בדיוק בגודל כזית, (ע”פ שקילה או נפח או שניהם), וכך תהיה הפנמה של השיעור ‘כזית’. אפשר גם להוסיף לחמניות כביצה לסיום הסעודה.
העמקנו בסוגיית חובת האכילה בסוכה. למדנו על ההבדלים בחיובי האכילה בין ימים טובים שונים, העמקנו בהבדל שבין תפיסת הבבלי והירושלמי. מתוך כך גם העמקנו במשמעותה של מצוות האכילה. לסיום כתבנו לעצמינו תפילה לאכילה משמעותית, והתנסינו בעצמינו באכילה כזו.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא