גבול בשבילי הוא…

• מדוע גבולות חשובים?
• איפה חשוב שיהיו גבולות בחיים שלנו?
• האם ברור להגדיר תמיד מהו הגבול? מדוע?

נקרא יחד את הסיפור: טִיּוּל בְּגַן עֵדֶן

“מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל” (בְּרֵאשִׁית ב’, ט”ז)

“בְּקָרוֹב נֵצֵא לַטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי!” הִכְרִיז הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם.

“יֵשׁ!” צָעַקְנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד. הַמּוֹרֶה נִסָּה לְהַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֲבָל אֲנַחְנוּ הָיִינוּ כָּל כָּךְ נִרְגָּשִׁים.

“נִהְיֶה יַחַד בַּמַּמְתַּקִּים וְנִישַׁן יַחַד בַּחֶדֶר”, לָחַשׁ לִי דָּוִד. שַׂמְתִּי לֵב שֶׁגַּם שְׁאַר הַיְּלָדִים מִתְלַחֲשִׁים וּמְתַכְנְנִים.

“בְּעֶזְרַת ה’ נֵצֵא לְרָמַת הַגּוֹלָן. הַטִּיּוּל בֶּן שְׁלוֹשָׁה יָמִים… וְ…”  הַמּוֹרֶה הִצְלִיחַ לְהַשְׁחִיל עוֹד מִשְׁפָּט, וְשׁוּב הֵחֵלָּה הֲמֻלַּת הִתְרַגְּשׁוּת.

לְבַסּוֹף חִלֵּק הַמּוֹרֶה דַּף הֶסְבֵּר עַל הַטִּיּוּל וּבִקֵּשׁ מִכָּל אֶחָד לִקְרֹא אוֹתוֹ הֵיטֵב. בְּסוֹף הַדַּף הִתְבַּקַּשְׁנוּ לְהוֹסִיף אֶת חֲתִימַת הַהוֹרִים.

הַיּוֹם הַגָּדוֹל הִגִּיעַ. אִמָּא הִזְהִירָה אוֹתִי בְּכָל הָאַזְהָרוֹת הָרְגִילוֹת וְחִבְּקָה אוֹתִי חִבּוּק גָּדוֹל, אַבָּא נָתַן לִי אֶת הַמַּצְלֵמָה שֶׁלּוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִשְׁמֹר עָלֶיהָ. הֶעֱמַסְתִּי אֶת הַתִּיק הַגָּדוֹל עַל הַגַּב, נִפְרַדְתִּי מֵהוֹרַי לְשָׁלוֹם וְיָצָאתִי לַדֶּרֶךְ.

הַנְּסִיעָה עָבְרָה בַּנְּעִימִים. הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם הֵכִין חִידוֹת מְרַתְּקוֹת עַל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁעָבַרְנוּ בָּהֶם, רָאִינוּ נוֹפִים מַרְהִיבִים וְשַׁרְנוּ שִׁירֵי מוֹרָל עַד שֶׁקּוֹלֵנוּ נַעֲשָׂה צָרוּד.

יָרַדְנוּ אֶל הַמַּסְלוּל – וְשָׁם חִכְּתָה לָנוּ הַפְתָּעָה. הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם חָבַשׁ כּוֹבַע רְחַב שׁוּלַיִם וְאָמַר בְּקוֹל עָבֶה: “כָּעֵת קִרְאוּ לִי אֶפִי הַמַּדְרִיךְ, קָדִימָה – יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ!” הִתְבָּרֵר שֶׁהַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם הָיָה בִּצְעִירוּתוֹ מַדְרִיךְ טִיּוּלִים נַעֲרָץ, הוּא הִכִּיר אֶת רָמַת הַגּוֹלָן כְּמוֹ אֶת כַּף יָדוֹ. לְפֶתַע הָפַךְ הַמּוֹרֶה הַ”מְּרֻבָּע” אֶפְרַיִם לְאַחְלָה מַדְרִיךְ. הוּא סִפֵּר בְּדִיחוֹת מַצְחִיקוֹת, הִכִּיר אֶת כָּל שְׁמוֹת הַצְּמָחִים וְהַצִּפּוֹרִים שֶׁרָאִינוּ בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ הֵכִין לָנוּ תֵּה מָתוֹק מִצְּמָחִים שֶׁמָּצָאנוּ בַּדֶּרֶךְ. הוּא לִמֵּד אוֹתָנוּ שִׁירִים בַּחֲרוּזִים שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ כָּתַב. מַמָּשׁ הִתְפַּעַלְנוּ מִמֶּנּוּ, הוּא הָיָה חֶבְרֶמָן אֲמִתִּי.

חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁהַטִּיּוּל מַמָּשׁ מְעֻלֶּה, אֲבָל חִכִּיתִי כְּבָר לַקֶּטַע הֲכִי טוֹב בַּמַּסְלוּל: הַבְּרֵכָה וְהַמַּפָּל.  הָיָה לִי חַם וּכְבָר דִּמְיַנְתִּי אֶת עַצְמִי שׂוֹחֶה בַּמַּיִם הַקְּרִירִים…

“מוּלֵנוּ הַמַּפָּל הַלָּבָן”, קָרָא אֶפִי הַמַּדְרִיךְ וְהִצְבִּיעַ עַל מַפָּל יְפֵהפֶה. שָׂמַחְתִּי וְהִתְרַגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ. קוֹלוֹת הַמַּיִם הַמְּפַכִּים הִרְנִינוּ אֶת לִבִּי. “נַעֲצֹר כָּאן לַאֲרוּחַת צָהֳרַיִם וְאַחֲרֶיהָ נַמְשִׁיךְ לִבְרֵכַת שִׁכְשׁוּךְ יָפָה שֶׁתּוּכְלוּ לְהִתְרַעֲנֵן בָּהּ וּלְהִשְׁתּוֹלֵל. אֶת הַמַּפָּל הַלָּבָן תּוּכְלוּ לִרְאוֹת מֵרָחוֹק, אַךְ לְפִי הַכְּלָלִים שֶׁקִּבַּלְנוּ מִמִּשְׂרַד הַחִנּוּךְ לֹא נוּכַל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו בְּשׁוּם פָּנִים”, הוֹרָה אֶפִי הַמַּדְרִיךְ.

“מָה? לָמָּה?” כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְאֻכְזָבִים. אֲבָל אֶפִי נִעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ וְאָמַר: “הָרַחֲצָה בַּמַּפָּל עֲלוּלָה לִהְיוֹת מְסֻכֶּנֶת”.

הִצְטַעַרְתִּי כָּל כָּךְ. לִבִּי הָלַם בְּחֹזְקָה וְאֶת מְקוֹמָהּ שֶׁל הָאַכְזָבָה מִלֵּא כַּעַס. לֹא הֵבַנְתִּי מָה הַבְּעָיָה שֶׁנִּרְחַץ בַּמַּפָּל שֶׁנִּגְלָה לְעֵינַי. אֲנִי מְעֻלֶּה בִּשְׂחִיָּה אֲפִלּוּ בְּמַיִם עֲמֻקִּים. מַדּוּעַ אֶפִי הַמַּדְרִיךְ הֶחָבִיב הָפַךְ פִּתְאוֹם לַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם הַקָּשׁוּחַ? מַדּוּעַ הוּא לֹא מַרְשֶׁה לָנוּ לֵהָנוֹת קְצָת? אֵיזוֹ הַחְלָטָה מְשֻׁנָּה לָשֶׁבֶת כָּאן בַּחֹם כְּשֶׁלְּיָדֵנוּ מַפַּל מַיִם מְרַעֲנֵן? מָה אִכְפַּת לוֹ אִם נִשְׂחֶה מְעַט? חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ מַדְרִיךְ אֲמִתִּי. מַדְרִיךְ שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה מְעוֹדֵד אוֹתָנוּ לְהִכָּנֵס לַמַּיִם.

• מה דעתכם על השאלות של הילד?
• מה אפשר לענות לשאלות שמעלה הילד? (ניתן ‘להמציא’ לו שם)

את התשובות ניתן לכתוב בקצרה על הלוח.

נמשיך לקרוא את הסיפור:

הַמַּפָּל קָרָא לִי לָבוֹא אֵלָיו. רָצִיתִי רַק לְהִכָּנֵס לַמַּיִם, לִשְׂחוֹת בַּבְּרֵכָה וּלְהַרְגִּישׁ אֶת זֶרֶם הַמַּפָּל הַצּוֹנֵן. לֹא יָכֹלְתִּי לַחְשֹׁב עַל שׁוּם דָּבָר אַחֵר. לֹא עַל אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם וְלֹא עַל הֶמְשֵׁךְ הַמַּסְלוּל. הַמַּפָּל שֶׁמּוּל עֵינַי תָּפַס אֶת כֻּלִּי. וְאָז, בְּלִי שֶׁאֶפִי הַמַּדְרִיךְ אוֹ אַף אֶחָד מֵהַחֲבֵרִים יָשִׂים לֵב – הִתְקָרַבְתִּי אֶל הַמַּפָּל. הִכְנַסְתִּי אֶת שְׁתֵּי רַגְלַי לַמַּיִם וְשָׁטַפְתִּי אֶת פָּנַי. זֶה הָיָה מַמָּשׁ גַּן עֵדֶן. “אֵין שׁוּם סִבָּה שֶׁלֹּא אֶתְעַנֵּג עַל הַמַּיִם הַנִּפְלָאִים הָאֵלֶּה”, חָשַׁבְתִּי. “אֲנִי לֹא מֵבִין אֶת הָאֶפִי-אֶפְרַיִם הַזֶּה”. צָלַלְתִּי עָמֹק אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם וְהִרְגַּשְׁתִּי כֵּיף חַיִּים. שָׁכַחְתִּי מֵהַכֹּל. הִגַּעְתִּי עַד לַמַּפָּל וְטִפַּסְתִּי עַל סֶלַע קָטָן שֶׁהָיָה לְיָדוֹ. לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹל צְעָקָה חֲזָקָה – קוֹלוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם: “שִׂים לֵב!” שָׁמַעְתִּי רַעַשׁ מֵעָלַי, הִסְתַּכַּלְתִּי לְמַעְלָה וְכִמְעַט הִתְעַלַּפְתִּי. אַחַד הַסְּלָעִים שֶׁבִּסְבִיבוֹת הַמַּפָּל נִתַּק מִמְּקוֹמוֹ וְהֵחֵל לְהִדַּרְדֵּר לְכִוּוּנִי. עָמַדְתִּי מְסֻמָּר לִמְקוֹמִי. לֹא יָכֹלְתִּי לָזוּז.

“בְּרַח! שְׂחֵה מַהֵר הַחוּצָה!” צָעַק אֶפִי. לְפֶתַע הִשְׁתַּחְרַרְתִּי מֵהַקִּפָּאוֹן. קָפַצְתִּי קְפִיצַת רֹאשׁ חֲזָקָה וּבִצְלִילָה מְהִירָה הִתְחַלְתִּי לִשְׂחוֹת לְשׁוּלֵי הַבְּרֵכָה. שָׂחִיתִי מַהֵר, אֲבָל בִּגְלַל הַחִפָּזוֹן לֹא שַׂמְתִּי לֵב וְהִתְנַגַּשְׁתִּי בְּכָל הַכּוֹחַ וּבִתְנוּפָה אַדִּירָה בְּסֶלַע שֶׁהָיָה בַּמַּיִם. רֹאשִׁי כָּאַב מְאוֹד. לְמַזָּלִי הָיִיתִי כְּבָר קָרוֹב לִגְדַת הַבְּרֵכָה. אֶפִי מָשַׁךְ אוֹתִי הַחוּצָה הַרְחֵק מֵהַמַּפָּל וּבְלִי לוֹמַר דָּבָר טִפֵּל בִּפְצָעַי. בְּקִרְבַת הַמַּפָּל הִתְנוֹסֵס שֶׁלֶט בִּכְתָב גָּדוֹל:”זְהִירוּת! סַכָּנַת נְפִילַת אֲבָנִים. הַשְּׁהִיָּה בַּמָּקוֹם אֲסוּרָה”.

כְּשֶׁאֶפִי רָאָה שֶׁהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי מְעַט, אָסַף אוֹתָנוּ וְאָמַר: “הַמִּקְרֶה שֶׁקָּרָה מַזְכִּיר לִי אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ”.

הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם הִבִּיט בִּי וְאָמַר: חֲזָ”ל מְלַמְּדִים שֶׁהקב”ה לָקַח אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן לְטִיּוּל מֻפְלָא בְּגַן עֵדֶן. בַּטִּיּוּל הוּא הֶרְאָה לוֹ אֶת כָּל עֲצֵי הַגַּן הַיָּפִים וְהַמְּשֻׁבָּחִים וְאָמַר לוֹ שֶׁאֶת הַכֹּל הוּא בָּרָא לִכְבוֹדוֹ וְלַהֲנָאָתוֹ שֶׁל הָאָדָם. ה’ אָמַר: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל”, וְעִם זֹאת צִוָּה שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע. אַךְ הָאָדָם הִתְפַּתָּה לְדִבְרֵי הַנָּחָשׁ, יֵצֶר הָרַע, שֶׁאָמַר לוֹ שֶׁאֵין כָּל סִבָּה לְצִוּוּי ה’ וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁה’ לֹא אוֹהֵב אוֹתוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה בְּטוֹבָתוֹ.

הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי. גַּם אֲנִי חָשַׁבְתִּי שֶׁהַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם לֹא רָצָה בְּטוֹבָתִי. אֵיךְ לֹא שַׂמְתִּי לֵב עַד כַּמָּה הִשְׁתַּדֵּל לְהַנְעִים לָנוּ אֶת הַטִּיּוּל? גַּם אֲנִי הִתְפַּתֵּיתִי לְהִכָּנֵס לַמַּיִם אַף שֶׁהַמּוֹרֶה אָסַר זֹאת.

“דְּעוּ לָכֶם”, הִגְבִּיר הַמּוֹרֶה אֶפְרַיִם אֶת קוֹלוֹ, “ה’ אוֹהֵב אוֹתָנוּ, אַהֲבָה לְלֹא גְּבוּלוֹת וּמַעֲצוֹרִים. ה’ רוֹצֶה בְּטוֹבָתֵנוּ וְלָכֵן נָתַן לָנוּ כְּלָלִים וְחֻקִּים. אִם לְעִתִּים הַיֵּצֶר יְפַתֶּה אוֹתָנוּ, נִתְאַמֵּץ וְנִזְכֹּר שֶׁה’ רוֹצֶה בְּטוֹבָתֵנוּ. וְדַוְקָא בִּשְׁמִירַת הַכְּלָלִים נֵיטִיב עִם עַצְמֵנוּ וְגַם עִם הַסּוֹבֵב אוֹתָנוּ”.

בְּאוֹתָם רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁלָּמַדְתִּי כְּלָל חָשׁוּב בַּחַיִּים.

נשאל את התלמידים:

• באלו מצבים נוספים בחיינו, אנו נפגשים עם גבול?
• איזה כללים אנחנו מכירים שאומרים לנו לעצור?

נרשום את התשובות בקצרה על הלוח.רשימה זו תשמש אותנו בהמשך.(אכילת ממתקים, שעת השינה בערב וכדו’)

• נחזור לשאלה – לשם מה אנו צריכים גבול? (ניתן להיעזר בתשובות שרשמנו באמצע הסיפור על הלוח).

גבול הוא חשוב מאוד לחיינו, כדי שלא נתבלבל או נפגע. יש גבולות שהתורה מציבה לנו, כמו האיסור על מאכלים מסויימים, ויש גבולות שאנו מציבים לעצמנו, כמו זמן הצפיה במחשב למשל. אדם שאין לו גבולות יהיה ללא סדר בחייו וגם יכול להפגע ולפגוע גם באחרים.

נזמין את התלמידים, כיחידים או בזוגות, לבחור אחד מהמצבים שרשמנו קודם, שבהם ישנו גבול, ולעצב לו/הם ‘תמרור’.

מטרת התמרור היא להזכיר את הגבול של אותו הנושא.

​פתחנו את השיעור בסרטון שמלמד אותנו כמה גבולות הם בסיסיים. ראינו שבחוויה שלנו, גבול יכול להיות גם מעיק וכובל ולעיתים גם שומר ומאפשר. דרך הסיפור והדיון העמקנו את ההבנה בחשיבות הגבול וסיימנו ביצירת תמרור לטובת גבולות שאנחנו רוצים להציב לעצמנו בחיינו האישיים.