מדרש שיר השירים רבה פרשה ב פסקה מא
מפני מה נתעקרו אמהות?
בשביל שהיה הקב”ה מתאוה לשמוע שיחתן.
אמר להם: יונתי, אומר לכן מפני מה העקרתי אתכן,
שהייתי תאוה לשמוע שיחתכן.
הדא הוא דכתיב: “כי קולך ערב ומראך נאוה” (שיר השירים ב, יד).
הרב אלימלך בר שאול, מצוה ולב עמ’ 82-83
מבט חודר מגלה לנו, שכל עצמה של התפילה הוא אך ורק עלייה רוחנית נפשית גדולה, דבקות, קרבת אלקים… באהבת ה’ את האדם רוצה הוא שיהיה האדם תמיד עמו במחיצתו, קרוב אליו, דבוק בו, בכל ישותו… ובתור אמצעי לכך משהה הקב”ה לפעמים מלתת לאדם איזה צורך מצרכיו, כדי שעם פנייתו לבקש זאת יתמלא לבו שלהבת כיסופים ודבקות לאביו שבשמים של צימאון יוקד לקרבת אלקים חיים ומלך עולם. הנה לפי תפיסה מעמיקה זו מהות התפילה, כלומר ההתקרבות לה’ היא עצמה המטרה, ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילוים, אינה אלא אמצעים לה…. כי אין העקרות עיקר הסיבה אלא התפילה. ולא באה העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה. אם כן התפילה, עיקר. .. התפילה היא כלי לדבקות, פרוזדור לטרקלין של קרבת אלוקים.
הרב יוסף וייצן:
אנו רואים שבעת צרה, בת המלך נדחפת לדבר עם המלך, אולם בעת הרווחה אין היא מרגישה צורך לדבר עמו. המלך מלמד את בִתו על ידי צרה חיצונית, שכאשר לא מדברים עם המלך – זו עצמה הצרה. הצרה היא ביטוי לכך שהמצב אינו טוב. כשהמלך מביא צרה על בִתו, הוא מאיר את עיניה על ידי הצרה החיצונית (הליסטים), להבין שעצם ריחוקה מהמלך אינו טוב. הליסטים אם כן משמשים כגורם חיצוני המשקף את המציאות הפנימית. כל חיינו לא נועדו אלא עבור אותן שעות, בהן ניתן לדבר עם המלך.
הרב רונן נויבירט
הדברים קשים ביותר. האם בגלל שאלוקים מתאווה לתפילת הצדיקים, עברו האמהות סבל כה קשה? יתרה מכך, למה כוונו חז”ל באמרם שהקב”ה מתאווה לתפילת הצדיקים- הרי תאווה היא רצון למילוי חסרון , ובודאי שהקב”ה אינו חסר דבר בעולמו. … מדברים אלו ניתן לחשוב כי התפילה מהווה כלי עזר לסיפוק צרכים ולהשלמת חסרונות. התפילה היא בבחינת אמצעי ואילו מילוי החיסרון הינו המטרה. אולם הרב קוק מציע הסבר אחר לגמרי, מהפכני, לפיו דווקא החיסרון הוא האמצעי להתעוררות לתפילה שהיא היא המטרה. הרב קוק מסביר כי הקושי שבו נתקל האדם הוא בסך הכל כלי עזר שאמור לגרום לו להתעוררות ותפילה שבכוחם להוציא מהאדם כוחות הגנוזים בו, להפיח בו תקווה ולהביא אותו לידי התחדשות. … אילו מטרת התפילה היתה סיפוק חסרונות בלבד, עלול היה האדם חלילה להתייאש כאשר תפילתו לכאורה אינה מתקבלת. אולם מאחר ומטרת התפילה להביא לשלמות פנימית ושלווה, הרי שכל תפילה אמורה לקרב את האדם ליעד השלמות.
הרב יעקב משה חרל”פ, מי מרום חלק יג, עמ’ כב
יסוד התפלה אינו מפני שאנו זקוקים למה שנאמר בה, אלא מפני שהאמת כך היא, שהוא חונן לאדם דעת, רוצה בתשובה, מרבה לסלוח, גואל ישראל, רופא חולים, מברך השנים, מקבץ נדחי עמו ישראל, אוהב צדקה ומשפט, שובר אויבים ומכניע זדים, משען ומבטח לצדיקים, בונה ירושלים, מצמיח קרן ישועה ושומע תפלה. מפני שהאמת כך היא, רוצים אנו בהפקת אמת זו. את עצמנו אנו מסלקים לצדדים, ואך את האמת אנו מבטאים ולה מודים ומייחלים.
ולמרות שלא היה יפה מאתנו לבקש ממרום בעד כל פרטי צרכינו, ויפה יותר היה לסמוך עליו יתברך שמו שיעשה כרצונו, למרות זה הננו מרבים בתפלה ובתחינה על כל פרט ופרט ופרטי פרטיות, כדי לגלות שהשגחתו פרושה על הפרט כמו על הכלל, על היחיד כמו על הציבור, “השוה ומשוה קטן וגדול”. וזה מביא תועלת לבריאה.
ואף גם זאת, הצער שהננו מרגישים מכל דבר שאינו נעים לנו, הרי זה שלוח ממרום אלינו לעוררנו ולהודיענו שבידינו למנוע את הצער הלזה. וגם שלא לגרום צער למעלה, “בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי” (=ביטוי צל צער וכאב) (משנה סנהדרין ו, ה). ושעל כן עלינו להתאמץ בתפלה למנוע את הצער ולמלא את השליחות של מעלה שמעוררת אותנו על ידי הצער לסלק כל מכשול מהעולם, שגם מכשול פרטי נוגע לכלל.
ובאופן תפלה כזה הננו מקיימים מה שאמרו שלא לזלזל בדברים שעומדים ברומו של עולם, היינו לדעת שכל פרט איננו פרט לעצמו בלבד, אלא הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם, שכל העולם מתרומם ומתעלה על ידו…
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא