לב השיעור: כיצד ניתן לשמוח כאשר אנו חווים גם רגשות אחרים, כמו עצב ופחד?
פתיחה: בירור רגשות עכשוויים
נתלה על קירות הכיתה כותרות המבקשות מהתלמידים לשתף ברגשות שלהם בימים האחרונים:
- בתקופה האחרונה אני חושש מ/ש…
- בתקופה האחרונה מכעיס אותי ש…
- בתקופה האחרונה אני מתמלא עצב כש…
- בתקופה האחרונה אני מתרגש כש…
- בתקופה האחרונה אני שמח מ/ש…
נחלק לתלמידים פתקי ממו דביקים ונבקש מהם להשלים כל כותרת לפי מה שהם חווים בחייהם. לאחר שהם ישלימו את המשפטים הם ידביקו אותם תחת הכותרות הרלוונטיות.
לאחר שהתלמידים יסיימו לכתוב ולתלות את הפתקים, נורה להם להסתובב בכיתה ולקרוא את ההיגדים השונים שנכתבו מתחת לכותרות.
אפשרות נוספת שדורשת פחות הכנה מקדימה לשיעור היא להכין מראש חמש כוסות חד פעמיות ולכתוב על כל אחת מהן רגש: חשש, כעס, עצבות, התרגשות, שמחה. נבקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מה גורם להם לחוש כל רגש בתקופה האחרונה, לקפל ולהכניס לכוס הרלוונטית. לאחר מכן, נקריא את הפתקים בכל כוס.
נשאל את התלמידים:
- אילו היגדים חזרו על עצמם בכותרות מסוימות?
- לאיזו כותרת היה מאתגר עבורכם להשלים את המשפט? מדוע?
- איזה מהרגשות שהובאו בכותרות אתם מרגישים כעת? האם מישהו חש כעת רגשות מעורבים? מהם ומדוע הוא חש אותם?
נדבר עם התלמידים על כך שאנו עומדים בפתחו של חודש אדר, הידוע כחודש שבו מרבים בשמחה. עם זאת, עם ישראל חווה ימים לא פשוטים בתקופה זו. לאחר למעלה משנה של מלחמה, עדיין ישנם חטופים הנמצאים בשבי חמאס, תקוות של משפחות חטופים מתנפצות עם הבאת גופותיהם ארצה, אל משפחת השכול הישראלית נוספו מאות משפחות שיקיריהן נפלו בקרב ולוחמים רבים נושאים פצעים בגוף ובנפש. נסביר לתלמידים שהיום נעסוק ביכולת להחזיק את השמחה לצד הרגשות האחרים שצפים בנו בימים שאנו נמצאים בהם.
מפגש: מותר האדם מן המלאך
נחלק לתלמידים את הסיפור הבא ונקרא אותו ביחד:
בפורים של שנת תש”ד (1944), בסוף תקופת השואה, ראה אחד מתלמידיו של הרב אהרן קוטלר, שהיה מגדולי התורה בארצות הברית, שרבו שרוי בשמחה גדולה. חשב התלמיד לעצמו שלא ייתכן כי הרב קוטלר שמח מכל הלב, שכן רבים ממשפחתו נרצחו בשואה. אדם שעבר אסון כזה, חשב התלמיד, בוודאי לא יכול לשמוח ככה באמת. התלמיד שאל על כך את הרב קוטלר והרב בתגובה כינס את כלל התלמידים ואמר להם כך:
“כשפרעה וחייליו טבעו בים סוף לאחר שבני ישראל יצאו לחירות, ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. הקב”ה אסר עליהם לעשות זאת ואמר: ‘מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?’. ומדוע אסר הקב”ה על המלאכים לשיר בשעה זו? הרי משה ובני ישראל כן אמרו שירה בזמן טביעת המצרים ומהם לא מנע הקב”ה שירה זו!”
מיד לאחר שהעלה את הקושייה, השמיע הרב קוטלר את התירוץ:
“אלא שיש הבדל בין מלאכים לבני אדם. המלאך מסור כולו לשליחות אחת, אין אצלו מקום לניגודים ולמורכבות. כשמלאך אומר שירה, הוא לא יכול באותו זמן במקביל להיות גם בצער, משום שהצער סותר את השירה. עם זאת, לבני אדם יש מקום לחוש בו זמנית רגשות שונים, אפילו רגשות סותרים. כך אדם יכול לשמוח שמחה גדולה ובמקביל גם להשאיר בליבו מקום לצער. משום כך, בני ישראל, בשונה ממלאכים, כן הורשו לומר שירה, בדיוק באותו זמן שבו היה צער על טביעת מעשה ידי אלוקים בים.”
הרב קוטלר סיכם את הדברים:
“גם לי יש מקום לשני הרגשות – גם לצער על משפחתי שנספתה בשואה וגם לשמחה של חג הפורים – למרות שמדובר ברגשות סותרים. בזה מותר האדם על המלאך, ביכולת להכיל בו זמנית רגשות סותרים.”
בתום הקריאה נשאל את התלמידים:
• מה פירוש המשפט “מותר האדם על המלאך”?
• מה ההבדל בין האדם לבין המלאך, לפי דבריו של הרב קוטלר וכיצד הוא הסביר לפי ההבדל את הסיבה שהוא מצליח לשמוח בפורים?
• כיצד הסיפור רלוונטי לתקופה שאנו נמצאים בה?
הסיפור על הרב אהרן קוטלר מלמד אותנו שיש לאדם יכולת שאין למלאך: בניגוד למלאך, האדם מסוגל להכיל שני רגשות סותרים במקביל. זהו מותר האדם מן המלאך, כלומר היתרון שיש לו ביחס למלאך. נראה להלן כיצד מתבטא יתרון זה במציאות שלנו.
התבוננות: רגשות מעורבים בימי המלחמה
נחלק את התלמידים לארבע קבוצות, כאשר כל קבוצה תקבל טקסט שנאמר במהלך המלחמה ומתייחס לסוגי רגשות שונים שנחווים בו זמנית. ננחה את התלמידים לענות ולדון בקבוצות על השאלות המצורפות לכל קטע.
(קטעי הלימוד והשאלות המנחות מופיעים בסעיפים ב’-ה’)
לבחירתכם, בכל טקסט מצורפת קישורית (לינק) לסרטון שבו ניתן לשמוע את הדוברים אומרים את הטקסטים באופן ישיר וכן לראות את ההקשר המלא של הציטוטים. ניתן להציע לתלמידים בוגרים שבידיהם מכשירים סלולריים חכמים לצפות בדברים דרך אותן קישוריות.
בסיום הלימוד נכנס את התלמידים למליאה. נבקש מכל קבוצה שתציג בקצרה את הטקסט שהיא למדה, את השאלות שנשאלו עליו ואת התשובות שעלו בקרב החברים.
“המסורת היהודית מבחינה בין עתות שמחה ועצב, בקהלת נאמר: ‘עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד’. ואילו הפיוט מתפילת ראש השנה ‘עת שערי רצון’, מציע דרך ליישב בין השניים במילים: ‘עין במר בוכה ולב שמח’.
לאורך הדורות השכיל העם היהודי להזכיר את הכאב גם בזמנים של שמחה, מבלי להקהות אף אחד משניהם. בטקס הנישואין שוברים כוס, ובכניסה לבית חדש מותירים פינה לא שלמה, כזכר לחורבן ירושלים. […] זו דרכו של עמנו – אבלים על מה שאבד, מייחלים לטוב, ופועלים להביאו.”
הנאום המלא: https://www.youtube.com/watch?v=y0GqB4Mfn7A
(הקטע המובא בציטוט: מדקה 0:46 עד דקה 2:06)
- באילו רגעים במלחמה הרגשתם ש”עין במר בוכה” ובאילו רגעים הרגשתים ש”לב שמח”? באילו רגעים הצלחתם לחוש את שניהם בו זמנית?
- הרמטכ”ל הציג שתי גישות ביהדות עבור התייחסות אל הרגשות: “עת לבכות ועת לשחוק” מול “עין במר בוכה ולב דומע”. האם הגישות הללו סותרות?
- מתי יש להפריד בין זמני השמחה והעצב ולחוות כל אחד בנפרד ומתי ניתן ואף צריך לחוות אותם ביחד?
בג’ באדר א’ תשפ”ד (12.2.2024), בשעת לילה, התבצע ברפיח שברצועת עזה מבצע “יד הזהב” שבמהלכו חולצו בחיים החטופים פרננדו מרמן ולואיס הר. במקביל, באותו לילה נפלו בקרב בחאן יונס שני לוחמי מגלן. הדברים הבאים לקוחים מתוך דברים שאמר לירון אלדור, אביו של עדי הי”ד, אחד מהנופלים, בראיון שנערך עמו ועם אשתו ימים ספורים לאחר מותו של עדי.
“אתמול היה חיבור בין שתי ידיעות חדשותיות: ‘חילוץ הירואי הלילה בלב רפיח של שני חטופים ישראלים. צריך לומר, לצד השמחה הגדולה, זהו בוקר של בשורות עצובות. רס”ל עדי אלדור בן 21 מחיפה ורס”ל אלון קליינמן בן 21 מתל אביב נפלו בקרב ברצועת עזה’.
החיבור הזה הוא פשוט חזק, הוא לא מקרי. כשאתה מקבל את הבשורה על הבן שלך, אתה חושב שאתה יודע מה אתה הולך לראות בבוקר: אתה הולך לראות שהשם של הבן שלך ושל עוד יקיר הותרו לפרסום. אבל הדבר הראשון שראיתי היה הכותרת ‘שני חטופים חולצו’. אי אפשר להסביר את ההרגשה. בפנים אתה פתאום שוכח את הבשורה שלך. כשראיתי את הכותרת הזאת, הרגשתי התעלות. אמרתי לרקפת אשתי שסוף סוף יש טוב. יש טוב!”
הכתבה המלאה: https://www.mako.co.il/news-military/2024_q1/Article-96573abe421bd81026.htm
(הקטע המובא בציטוט: מדקה 2:40 עד דקה 3:34)
- הכתבה מתארת לילה שבו התרחשו שני אירועים המעוררים במקביל שני רגשות הופכיים. באילו עוד רגעים בימי המלחמה הרגשתם שמחה לצד עצב?
- מדוע לדעתכם אומר לירון שהחיבור בין הידיעה המשמחת על חילוץ החטופים לידיעה הקשה על נפילת בנו וחייל נוסף איננה מקרית?
- האם באמת ניתן לשכוח מציאות קשה ברגעים משמחים? כיצד ניתן לשמוח באמת ברגע משמח כשברקע ישנה מציאות כואבת ועצובה?
במהלך המשדר המיוחד לקראת יום העצמאות, שיתפה אפרת מור, שבנה איתן מור חטוף בעזה, את עמדתה בנוגע לשאלה כיצד ניתן לחגוג את יום העצמאות כשבארץ מתנהלת מלחמה קשה. אילו הדברים שאמרה:
“צריך לחגוג את יום העצמאות עם כל הקושי, ויש המון קושי – לא רק למשפחות החטופים. גם למשפחות הנופלים ולנשות המגויסים ובכלל לכולם בשל המצב הלא פשוט. אבל אני חושבת שדווקא בגלל זה אנחנו צריכים להרים ראש ולהודות על מה שכן יש, כי יש לנו מדינה ויש לנו צבא ויש לנו משטרה ויש לנו אנשים מדהימים וגיבורים שקפצו מהבתים שלהם ב-7 באוקטובר, אפילו בלי נשק. כל כך הרבה אהבה וחסד יש בעם שלנו! קל מאוד ללכת למחלוקות ולפינות, אבל אני לא שם. אני רוצה לראות את הטוב ולהודות עליו.
ברור שאני לא חושבת שצריך לחגוג כרגיל. השנה היא לא כמו תמיד. צריך לתת מקום לכאב, אבל בראש מורם.
אני חייבת לשתף שהבוקר נתקלתי בקריקטורה שכל כך הזדהיתי איתה. המאייר צייר בחור יהודי-ישראלי שמניף דגל ישראל כשהעשן מהלפידים של יום השואה ויום הזיכרון מסתיר את פניו. זה כל כך חזק. זה החיבור בין החושך לאור, בין הגאווה היהודית לימים הקשים האלה. מבחינתי – זה הכל. כל החיים שלנו מעורבבים בעצב ובשמחה, בחושך ובאור. אנחנו חייבים להמשיך הלאה ולא לתת לאויבים שלנו להוריד לנו את הרוח, כי זה מה שהם מנסים לעשות.”
לשמיעת הראיון: https://www.youtube.com/watch?v=5dD-PaZG-Hk
- אפרת מציינת שיש לתת מקום לכאב, אך בראש מורם. כיצד אתם מבינים את דבריה? הסבירו כיצד לדעתכם יש לציין בשמחה יום חגיגי באופן כזה.
- לפי הקטע, החיים שלנו מעורבבים בעצב ובשמחה, בחושך ובאור. באיזה אופן אתם רואים זאת בחייכם?
- את הדברים שלעיל אמרה אפרת בהתייחסות ליום העצמאות. האם לדעתכם המסר שלה רלוונטי גם עבור חודש אדר וחג הפורים?
בקיץ תשס”ב (2002) התרחש פיגוע ירי בצומת זיף שבדרום הר חברון. בפיגוע נרצחו יוסי וחנה דיקשטיין, בנם שובאל והחייל אלעזר ליבוביץ’. השנה, תשפ”ה (2025), שוחרר אחד מהרוצחים בפיגוע במסגרת עסקת החטופים השנייה עם חמאס. הדברים הבאים לקוחים מתוך ראיון שנערך עם צופיה, בתם של יוסי וחנה ואחותו של שובאל, לאור העובדה כי המחבל שרצח את בני משפחתה יצא לחופשי.
“כשהתקשרו אליי ואמרו לי שהרוצח יוצא לחופשי, שאלתי 20 פעם מה השם. שאלתי: ‘זה הוא? אתם בטוחים?’ ואמרו לי שכן. הבטן שלי התהפכה ואמרתי: ‘למה דווקא הוא? בן אדם שהרג, רצח, דם בעיניים, דם על הידיים’. השמיים נופלים, זה לא נתפס. […] העובדת הסוציאלית שמטפלת בנו התקשרה אליי ואמרה לי ‘בטח שמעת שהרוצח משתחרר’ והתחילה לבכות. ויחד עם זאת, באותה נשימה היא אמרה לי: ‘עכשיו את זכאית מהביטוח למסאז’. עכשיו תקבעי, עכשיו את עושה’. וזה שימח אותי. וואלה, הרגשתי שמגיע לי. הייתי חייבת את ההתפרקות הזאת. כל המסאז’ בכיתי. אמרתי: ‘אבא ואמא סליחה, אבל ממשיכים בחיים’, כי כל המהות שלי זה חיים. אני בחרתי להיות מיילדת, בחרתי לעסוק בחיים. […]
את החטופות בפעימה השנייה הביאו לבלינסון. בשתיים בצהריים המסוק שלהן נחת ואני בדיוק הייתי אחראית משמרת ואסור היה לי לעזוב את המחלקה, אבל החברות שלי אמרו לי: ‘לכי תרדי, תראי את הירידה של החטופות במסוק כי זה עבורך אירוע מכונן’. ואני כל כך התרגשתי. אתה רואה את המשפחות שלהן – שמחה, שמחה אמיתית. אני לא אגיד שלא בכיתי. זה היה לי קשה לדעת מה המחיר שאנחנו משלמים בשחרור שלהן, אבל עם זאת, אני כל כך התרגשתי. […] אז זו שמחה מטורפת וכן, גם עצב קשה. […]
להביא את הנפש לְשְִמְחה – זה הכי קשה. אבל באמת חשוב לי שהילדים שלי יחוו שמחה, גם כי חייתי בבית מאוד מאוד שמח וגם כי חשוב לי בשביל ההרגשה של הניצחון. אנחנו חיים בשמחה, אנחנו חיים עד הסוף, בטוב.”
הכתבה המלאה: https://www.youtube.com/watch?v=I2GntrBdl8k
(הקטעים המובאים בציטוט: מדקה 3:31 עד 3:49, מדקה 4:06 עד 4:42, מדקה 5:22 עד 5:55, מדקה 6:13 עד 6:18 ומדקה 9:29 עד 9:48)
- צופיה מספרת כי במהלך המסאז’ שעשתה היא בכתה והתנצלה בפני הוריה. מדוע היא הרגישה צורך להתנצל? האם לדעתכם היא הייתה צריכה לעשות זאת?
- מדוע חזרתן של החטופות לארץ היא אירוע מכונן דווקא עבור מישהי כמו צופיה? מדוע חברותיה התעקשו שדווקא היא תלך לראות את המסוק שלהן נוחת?
- באיזה אופן הדברים הללו מלמדים אתכם על הדרך לחגוג את חודש אדר ופורים בשנה זו? איזה לקח מעשי ניתן ללמוד מהם?
הפנמה: יצירת שמחה מעורבת בעוד רגשות
נביא לכיתה עיתונים ומגזינים. לכיתות בוגרות מומלץ להביא בין השאר עיתונים עדכניים יחסית, שבהם יש סקירה של אירועי המלחמה האחרונים (עסקאות חטופים, נאומים של מנהיגים בינלאומיים, תיאורי הפגזות של חיל האוויר, מבצעים ביהודה ושומרון ועוד). יחד עם העיתונים נביא דפי “בלוק נייר” גדולים שעליהם יוכלו התלמידים להדביק את העיתונים והמגזינים שיגזרו.
נחלק את התלמידים לקבוצות ונבקש מכל קבוצה ליצור כרזה לחודש אדר בצל המלחמה. ננחה את התלמידים ליצור בהשראת הקטעים שנלמדו בכיתה ונבקש מהם להמחיש באופן ויזואלי את הדרך שבה השמחה של חודש אדר נוכחת לצד רגעים עצובים, שחלקם מפעפעים בכאב ממש בימים אלו. נסביר לתלמידים שימצאו את הדרך היצירתית שלהם להמחיש זאת, אם דרך מילים, אם דרך תמונות, אם דרך חלוקה של הדף לשני צדדים שונים המסמלים רגשות שונים ואם דרך ערבוב של הפריטים זה בזה. חשוב שהתלמידים לא יתקבעו על צורת חשיבה מסוימת לצורך היצירה. כדאי להקדיש שיעור לצורך יצירת הכרזות והצגתן ולא לעשות את ההפנה את באותו שיעור שבו נערכו כל חלקי המערך האחרים, משום שכך ניתן יהיה לעבור על כולו.
בסיום היצירה נבקש מהתלמידים להציג את הכרזות שיצרו ונבקש מהם שיסבירו את הרציונל בדרך העיצוב שלהם: מה מסמל את השמחה, מה מסמל רגשות אחרים, באיזה אופן מראה הכרזה את האפשרות לאחוז בכל הרגשות הללו בבת אחת. נבקש מכל קבוצה לכתוב את ההסבר על היצירה בדף מסודר. עם סיומו של השיעור נתלה את הכרזות במרחב בית הספר ונביא לתשומת הלב של הסביבה את הסגולה שלנו, בני האדם, להחזיק ברגשות סותרים במקביל.
ניתן לסכם את הלמידה בכיתה בקטע שכתבה בשנה שעברה הדסה לוינשטרן, ששכלה במלחמה את בעלה, אלישע לוינשטרן הי”ד. את הדברים היא כתבה לקראת חגיגות פורים תשפ”ד, מספר חודשים לאחר טבח שמחת תורה, השבעה באוקטובר (הדברים המלאים נמצאים כאן ובהם יש התייחסות מפורשת לדרך שבה ניתן לציין את פורים בצל הימים הקשים העוברים על עמנו):
“פעם אחת היו עולין לעוטף. כיוון שהגיעו לבארי קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו לכפר עזה ראו שועל שיצא מבית יהודי. התחילו הן בוכים, ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו, עקיבא ניחמתנו.
הפרפראזה הזו על הסיפור המסיים את מסכת מכות, משקפת היטב את תחושותיי בחודשים האחרונים. העולם לא מצחיק, אז לא צוחקים. איך רבי עקיבא יכול? איך הוא עומד שם, בבארי, בכפר־עזה, בנחל־עוז, מסתכל סביבו ו…צוחק?
היכולת לצחוק באמת קשורה בקשר איתן עם היכולת לבכות באמת. גם רבי עקיבא בוכה, וגם הוא קורע את בגדיו. חזקה על רבי עקיבא שכל מעשיו נובעים מתוך תורה. הצחוק של רבי עקיבא לא בא לגמד את הכאב אלא לתקף אותו. למסגר מחדש את הכאב העכשווי ולתת לו משמעות אמיתית. אם נבואות החורבן התקיימו במלואן, ודאי יתקיימו בנו גם נבואות הנחמה.
כשחזרתי בתשובה, אי-אז, הגעתי להרקדה לכבוד ראש חודש אלול. אני זוכרת את ההלם שחשתי כשאת מקומם של השירים השמחים והמקפיצים תפסו פתאום שירי נשמה. עד שהצלחתי להיכנס לאווירה הרגועה והשקטה, פתאום שוב חזרו השירים השמחים. הרהרתי בליבי: אתם סתם משחקים אותה. אם זה אירוע שמח אז תרקדו ותשמחו, ואם זה אירוע עצוב אז תתחבקו ותשירו שירי נשמה – אבל מה פשר הערבוב הזה? אולי אתם לא באמת שמחים ולא באמת עצובים?
לקח לי זמן אבל הבנתי: זו לא סכיזופרניה, אלא רצון לנגן בכל התווים. בעולם שהיה לי, הדברים היו שחור או לבן. אבל בעולם החדש שנחשפתי אליו מדברים עם הקב”ה בכל הצלילים ובכל הגוונים, ואין כאן סתירה אלא השלמה. כמו היולדת, שחווה בבת אחת את כל הרגשות כולם; בליל בלתי אפשרי של אושר על המתנה המופלאה, וכאב וצער לידה, וחיבור לשרשרת הדורות, ופליאה ובהלה ואור וחושך משמשים בערבוביה.”
אסיף:
במהלך שיעור זה למדנו על היכולת המיוחדת של בני האדם להכיל רגשות מנוגדים. דרך סיפורו של הרב אהרן הוטנר, ראינו שבניגוד למלאכים, אנחנו יכולים להרגיש בו זמנית גם שמחה וגם צער, גם תקווה וגם דאגה. בהמשך לכך, ראינו כיצד בימי המלחמה שמתרחשת כבר למעלה משנה אנו נדרשים להביא לידי ביטוי את היכולת המיוחדת שלנו לאחוז בשמחה ובעצב במקביל. דרך טקסטים שנאמרו על ידי דמויות שונות בתקופה זו הסקנו כיצד שמחת חודש אדר יכולה ואף צריכה להיות משולבת עם רגשות שונים. הצגנו את המסקנות הללו באמצעות כרזות שיצרנו מעיתונים הנותנים הצצה למציאות שבה אנו חיים.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא