נציג בפני הכיתה את הסיפור הבא:

קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה על אתר שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו לערכאות.

נשאל:

• מי צריכה לקבל את הרכב, המארחת או האורחת?

אפשר לקיים דיון קצר ולשמוע את דעתם.

לאחר מכן נחלק את הכיתה לשתי קבוצות (הכי נוח להעביר ‘קו’ באמצע הכיתה) נחלק פתק לכל תלמיד וכל אחד יצטרך לרשום על הפתק מה דעתו: מי צריכה לקבל את האוטו? את הפתקים נאסוף לפי החלוקה כך שנוכל לראות כמה היו בעד האורחת וכמה בעד המארחת בכל אחת מהקבוצות.

נלמד ביחד את המקורות הבאים:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב – דף כו עמוד א

משנה.

מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ – שלו, מחציו ולפנים – של בעל הבית.

אם היה משכירו לאחרים – אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

נשרטט על הלוח את הטבלה הבאה (כשהיא ריקה) ונמלא אותה יחד עם התלמידים:

נמשיך ללמוד ביחד את המקורות הבאים ונענה על שאלות ההבנה:

גמרא.

תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן.

אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי?

לא צריכא, דשתיך טפי.

• מה יכול המוצא לומר לבעל הכותל?
• מה מחזק את טענתו?

רש”י מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך טפי – העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו.

• מהו הסימן שהמציאה אכן מאוד ישנה?

כדי להעמיק את ההבנה נשאל את השאלות הבאות (או נתייחס אליהם כנקודות):

• מה הופך ממון ל’שלי’? (צריך להבדיל בין ממון הפקר לממון של מישהו שאני צריך להוציא מרשותו)
• איך זה שחצר קונה בשבילי? בגלל שזה בתוכה? (אפשר לחשוב על כל מיני סברות – יד או שליחות: אולי זה כאילו אני מחזיק בחפץ? אולי אני מתכוון לזה שכל מה שבחצר אני זוכה בו)
• מי מנצח במאבק בין המציאות הפיסית והמטאפיסית (= דעת)?

נסביר: מבחינת העובדות הפיזיות החפץ נמצא ברשותי, אך מבחינת הכוונה אין לי כוונה עליו ובכל זאת הוא נקנה לי (חצר קונה לו שלא מדעתו). מצד שני רואים שסוגיית יאוש שלא מדעת שבדעתך עוד לא התייאשת אבל החפץ כבר לא ברשותך ופוסקים כאביי שאין כאן יאוש כלומר הולכים אחרי הכוונה ולא אחרי המציאות. מה ההבדל בין המקרים – פעם אחת מדובר על משהו שלי שיוצא מרשותי (יאוש שלא מדעת) ופעם מדובר על משהו שלא שלי שנקנה לי (חצרו קונה לו).

תוספות מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך – וא”ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי”ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי’ דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו.

• לפי תוספות, מדוע קניית החצר לא קונה את כל מה שנמצא בתוכה?
• מה הקריטריון שיגרום לחצר לקנות את מה שיש בה?

נסביר לתלמידים: הרקע לתוספות הוא הגמרא בדף כא ע”ב שכאשר האבידה ב’זוטו של ים’- הרי יש יאוש בעלים כפוי והמוצא יכול לקחתה גם אם הבעלים שם. הדגש בתוספות הוא על זה שלעולם לא תהיה ידיעה לבעה”ב על החפץ ולכן החפץ לא נקנה לו.

רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז

הלכה ז: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. שאני אומר: של גוים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.

הלכה ח: והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.

• לפי הרמב”ם, מהו העיקרון שבגללו המציאה שייכת למוצא?

נסביר לתלמידים: הדגש ברמב”ם הוא על זה שעדיין לא היתה לבעה”ב הדעת לקנות את החפץ ולקבל עליו בעלות ולא מעניין אותי אם בעתיד הוא בטוח ידע על החפץ.

הרב מרדכי אשכנזי, מרדכי, מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמזים רנז-רנט

מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הם, וכגון דשתוך טפי, פירוש: חלודה. ולא שייך כי האי גוונא למימר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הכותל והגל, דכיון דאין דבר ההווה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון. הלכך דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות דחצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחר כך, אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות, לא קנה… והכא נמי אין הקונה מעלה על לבו לקנות המטמונות, הלכך חצירו נמי לא זכי ליה.

… ומעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל, ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל, ותבעו בדין שאִינָּהוּ אונאה, ופטרו אבי העזרי [=ראבי”ה] שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן העובד כוכבים כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, מן הראייה שכתבתי לעיל, והודה לו ר”ת.

וכן אירע מעשה לפני ריב”א שמת גר בביתו והחזיק לו אחד מן התלמידים בזהב שבאבנטו. וריב”א אמר דלא קניא מטעם חצרו, דאפילו חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם.

ורבינו ברוך ממגנצא פי’ דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבדה ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירה.

• מדוע חצרו של האדם לא קונה?
• אם המטמון הוכנס לחצר לאחר הקנייה, האם הוא יהיה שייך למוצא או לבעל הבית?
• ספר בלשונך את סיפור הבדיל?
• מדוע לפי הריב”א החצר אינה קונה?

נסכם את הלימוד: נקודת המחלוקת בין הרמב”ם לתוספות היא האם הקניין קורה מכיוון שזה כמו “זוטו של ים” – מציאות בה החפץ מופקע ממני ולכן לא עוזרת לי הכוונה, אפילו אם אני רואה את החפץ שלי אבל הוא במצב שאני לא יכול להגיע אליו הרי הוא מופקע ממני (תוספות); או שמא החפץ הגיע מההפקר והוא פשוט עוד לא ביצע את התהליך של “להיהפך להיות שלי” כי לא ידעתי עליו עד עכשיו (רמב”ם).
ניתן לתרגם את המחלוקת הזו גם לשאלה רוחנית- האם הולכים אחרי הפוטנציאל, הבכח, או אחרי המציאות בפועל: לפי התוספות רק מכיוון שמציאותית זה ממש מובדל ממך אתה לא זוכה בחפץ, כלומר הולכים יותר אחרי המציאות בפועל. לפי הרמב”ם זה לא מובדל ממך (שהרי אולי בעתיד אתה תדע מזה) אבל כל עוד לא התכוונת לזכות בחפץ, כל עוד לא היתה בך דעת לקנות אותו – הוא לא נהפך להיות שלך אפילו שהוא ברשותך.

נבקש מהתלמידים לשבת לפי הקבוצות ולהתכונן למשפט שיערך בין המארחת והאורחת. הכללים הם:

• הר”מ הוא השופט.
• קבוצה אחת תייצג את המארחת וקבוצה שניה תייצג את האורחת.
• הקבוצה המייצגת את המארחת תקבל כמקור עזר את הפסיקה של הרב רצון ערוסי והקבוצה המייצגת את האורחת תקבל כמקור עזר את הפסיקה של הרב ורהפטיג. כל קבוצה לא תדע מה קיבלה הקבוצה השניה!
• כל קבוצה תשב ותלמד את המקור שקיבלה.
• כל קבוצה תמנה 3 נציגים שיהיו עורכי הדין ויציגו את הטענות של המארחת/אורחת.
• נדגיש כי מדובר בבי”ד רבני ולכן על הטענות להיות מבוססות על הגמ’ והדעות שראינו בשיעור!
• לגבי הכרעת הדין, הר”מ צריך להכריע ולנמק, זה יכול להיות לפי מה שהוא משתכנע.

לאחר שהרוחות ירגעו. נבצע שוב הצבעה חשאית בקרב התלמידים למי מגיע האוטו ושוב נעשה את זה לפי קבוצות.

קבוצה א’:

הרב רצון ערוסי, “תווית פרס שנתגלתה ע”י אורח – למי היא שייכת?”, תחומין, כג (תשס”ג), עמ’ 422,  430-428

שאלה: קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה על אתר שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו לערכאות. השופט פסק שמדובר ב”משפט שלמה”, ולכן עליהן להתחלק ביניהן בדמי אותו פרס, חצי למארחת וחצי לאורחת. מהו הדין במקרה זה לפי ההלכה?

פסיקה- מצוות השבת אבדה

נלע”ד שלפי ההלכה, הפרס שייך למארחת, שהיא בעלת הבית ובעלת הבקבוק, והאורחת צריכה לקיים מצות השבת אבדה ולהשיב תווית זו למארחת, אף שזו לא ידעה על קיומה. במסגרת מצוות השבת אבדה, על האורחת ליידע את המארחת על התווית, כדי שהמארחת לא תשליך את הבקבוק בטעות לאשפה כשאר הבקבוקים. אורחת שתמאן לתת את תווית הפרס למארחת לא רק שתבטל בכך את המצווה של השבת אבדה, אלא אף תעבור על לא תגזול.

האם התוית היא בגדר “אבודה ממנו ומכל אדם”?

אלא שעדיין יש לטעון, הרי המארחת לא ידעה על תווית הפרס, ומבחינתה התווית פרס היא כמו אוצר שאמנם נמצא בחצירו של אדם, אבל בגלל שהוא אינו יודע על קיומו, הוא אבוד ממנו, והמוצאו הרי הוא שלו. הרי כך שנינו במשנה בבא מציעא כה ע”ב: “מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו”. אלא שמשנה זו תמוהה, למה לא יחשוש המוצא שמא הניחו בעל הגל או בעל הכותל את מטמונם בכוונה בגל או בכותל? משום כך אנו נזקקים לפירושה של התוספתא (בבא מציעא ב, יב): “מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן”. כך מבואר גם בבבלי (בבא מציעא כה, ב – כו, א) ששאלו על תוספתא זו: “אטו אמוריים מצנעי, ישראל לא מצנעי?!” משמע שיש לחשוש שמא יהודי הצניע מטמון זה שם (והחשש הוא אפילו לא להטמנה של בעל הגל או הכותל). בגמ’ השיבו: “דשתיך טפי”, ופירש רש”י: “העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו”. נמצא שיכול המוצא לזכות במטמון רק כשיש בסיס להנחה שהוא שייך היה לגויים – לא לבעל הגל או הכותל ולא לאף יהודי אחר. לכן, בהמשך המשנה מובא, שאם נמצא המטמון בכותל חדש מבפנים – הוא של בעה”ב, כי הוא הניח אותו שם.

 במקרה דנן, הבקבוק נרכש ע”י המארחת, והוא שלה, אלא שהיא אינה יודעת את ערכו ואינה מודעת לכך. חלה אפוא על האורחת חובת השבת אבדה, להודיע למארחתה על הימצאותה של התווית, ואף ליידע אותה בערכה של תווית זו.

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו – מידת חוסר הידיעה

למרדכי (בבא מציעא פרק ב, רמז רנח) יש תירוץ שונה מזה של בעלי התוס’ והרמב”ם לשאלה מדוע בעל הגל או בעל הכותל לא זכו במטמון הישן… “ומעשה באחד שקנה בדיל…”. לכאורה, הוא הדין בנידוננו. המארחת לא זכתה בתווית הפרס, כי היא לא ידעה על קיומו. אין זה דבר רגיל שהקונה בקבוקי משקה מוצא בהם את תווית הפרס; וכבמעשה של הבדיל, מוכרי הבקבוקים לא ידעו אף הם את המטמון הטמון בבקבוק שמכרו למארחת. אם כך, לכאורה, האורחת שגילתה את התווית זכתה בה.

אולם אין המקרה שלנו דומה לדין הבדיל:

[א] אכן, במכירת הבדיל לא ידע איש שיש כסף בתוך הבדיל; ממילא המוכר לא נתכוון למכור אלא בדיל, וגם הקונה לא נתכוון לקנות אלא בדיל. אבל במקרה דנן, חברת המשקאות מכרה את הבקבוקים עם תוויות הפרס במכוון, כדי שהקונים יחפשו אותם בין הבקבוקים, ולשם כך יקנו יותר ויותר בקבוקים. ולכן לא מיבעיא אם הקונה, במקרה דנן המארחת ידעה על המבצע, רק לא שתה ליבה שיש לה בקבוק שיש בו תווית פרס, שבוודאי התווית שלה, וצריך ליידע אותה שלא תפסיד אוצרה. אלא אפילו אם לא ידעה על המבצע, ובין בקבוקיה נמצא הבקבוק נושא תווית הפרס – מאחר וזכות הוא לה, והחברה התכוונה למכור אותו בקבוק שיש בו תווית הפרס, זכין לאדם שלא בידיעתו. על האורחת חלה אפוא החובה ליידע את המארחת על אודות התווית.

[ב] ועוד: המרדכי הנ”ל חילק בין חצר שגם הקונה וגם המוכר לא ידעו על אודות המטמון הטמון בה, לבין חצר שלאחר קנייתה נכנסה אליה מציאה. בחצר האחרונה, אף אם לא ידע בעל החצר על אודות המציאה, זכה בה. ואם כן, גם חצרה של המארחת זכתה לה בתווית פרס, שהרי אותו בקבוק עם אותה תווית פרס הוכנס לחצר לאחר שכבר היתה בבעלותה.

קבוצה ב’:

הרב איתמר ורהפטיג, “תווית פרס שנתגלתה ע”י אורח – למי היא שייכת? (תגובה)”, תחומין שם עמ’ 433-432

[שאלה: קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה על אתר שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו לערכאות. השופט פסק שמדובר ב”משפט שלמה”, ולכן עליהן להתחלק ביניהן בדמי אותו פרס, חצי למארחת וחצי לאורחת. מהו הדין במקרה זה לפי ההלכה?]

המחבר [הרב רצון ערוסי] מכריע בפשטות לטובת המארחת. לי נראה שיש מקום לדעה אחרת, ואין התשובה חתוכה.

קנין של דבר שאין סיכוי למוצאו – מידת הסיכוי

מבחינת דיני הקניינים לכשעצמם, מסתבר אכן שלא התכוונה המארחת להקנות את התווית לאורחת. גם אם נניח שמארח מקנה את הבקבוק לאורח או שמפקירו, הרי ביחס לבקבוק עם תווית יש לומר כי זו מתנה בטעות או הפקר בטעות. וגם אם הייתה זורקת את הבקבוקים בפועל לאשפה, נראה שהמוצא חייב היה להשיבם מדין השבת אבדה. אין זו אבדה מדעת, שכן באבדה מדעת משליך בעליו את גוף הדבר, מה שאין כן בנידון דידן שאין הוא יודע על אודות התווית.

אלא שיש לדון בכך לאור סברת התוס’ (ב”מ כו, א ד”ה דשתיך), שכתבו “דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם”, והרי כך היה עולה גם בגורלן של התוויות נשוא מאמרנו. …מתוס’ משמע שדי לנו בכך שבעל האבדה לא ימצאנה. ואפילו ימצאנה אחר, כמו מי שבא לחנות והקונה מן התגר, עדיין קיימת הסברה שלא זכה בה בעל החצר בעת שהייתה ברשותו. וכן משמע שפסק הרמ”א להלכה (חו”מ רלב, יח), בהביאו את דברי המרדכי ביחס לסרסור שקנה דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואח”כ נודע לו שהיה בו כסף או זהב, שזכה בו הלוקח, ולא הסרסור, “הואיל ולא ידע בו” (ועי’ עוד בדברי הרמ”א להלן רסח, ג).

לחברה לא אכפת מי ימצא את התווית – הסיכוי שימצאנו אחר

מחבר המאמר חילק בין תווית הפרס לבין הבדיל, שבבדיל לא ידע איש מעולם על הכסף או הזהב שבו, ואילו בתווית הפרס התכוונה החברה למכור את הבקבוק עם תווית הפרס במכוון, וזכין לאדם שלא בידיעתו. אבל חילוק זה אינו מועיל בדבר שאין הלקוח עתיד למוצאו, שבו גם אם התכוונה החברה למכור – הלקוח לא קנה. מה עוד, שבנידוננו לא החברה היצרנית מכרה לו, אלא מתווך שבאמצע, ולחברה לא אכפת מי יזכה – המארחת או האורח.

יציאת המציאה מחצרו של הראשון

אלא שעדיין היה מקום לחלק. בחנות ובתגר יצא הדבר מרשותו, מה שאין כן בנידוננו, שלא יצאו הבקבוקים מרשותה של המארחת. אלא שלפי”ז היה מקום לחלק בין מסיבה משפחתית בבית לבין מסיבה הנערכת באולם וכיוצ”ב, שבאולם אפשר שכבר אין הבקבוקים ברשות בעל השמחה. אולם אם בעל השמחה שכר את האולם, ולא רק את שירותיו, נצטרך לדון אם השוכר זוכה בקנין חצר במושכר, ואכמ”ל.

אבל בין כך ובין כך לא ברור שהמבחן הוא אם הדבר יצא מרשותו לרשות אחרת. יתכן שגם כשלא יצא מרשותו, אך אינו עשוי להימצא, זכה בו המוצאו. כך עולה לכאורה מדין מצא בחנות לפי תוס’ (ד”ה דשתיך). וכך עולה גם מדברי הש”ך (חו”מ רס, יח) שיישם דין התוס’ גם על הבתים שלנו, שרבים דורסים בהם; ובאלו אילולא נטל הזוכה אותו חפץ, הוא לא היה יוצא מרשותו של בעל הבית.

לסיכום: אמנם אם זכתה המארחת בתווית, לא זכתה בו האורחת. אבל לפי תוס’, יתכן שלא זכתה בה המארחת, וממילא זכתה בה האורחת.

בחלק זה  נתמקד במשמעויות הרוחניות העולות מתוך מחלוקת זו- המתח בין המציאות הפיזית למציאות המטאפיזית (המבוטאת כאן כדעת).

נשאל את התלמידים:

• האם תכונות\יכולות שקיימות אצלכם בפוטנציאל ולעיתים אתם לא מודעים אליהם, מהוות חלק מכם- למרות שהן אינן מנוצלות? או מכיוון שהן לא מנוצלות- הן נחשבות כלא שייכות לכם?

נבקש מכל אחד לכתוב לעצמו ו\או לשתף בכיתה (תלוי בסוג הקבוצה):

• ספר על מקרה בחייך בו גילית בעצמך תכונה שכלל לא ידעת שהיא קיימת אצלך? (לדוגמא, קור רוח בסיטואציה מלחיצה, מנהיגות- למרות שחשבת שאתה רק מופנם, ועוד).

בשיעור זה העמקנו בסוגיית מציאה ברשותו של אחר. פתחנו בסיפור המקרה של האורחת שמצאה כרטיס זכיה במכונית- ובדקנו מהי דעתינו בנושא. לאחר מכן למדנו את הסוגיה וקראנו את המפרשים השונים עליה. ראינו שישנם שני שיקולים בהכרעה: למי שייכת החצר- המציאות הפיזית, האם ישנה מודעות למציאה- הדעת. לאחר מכן הקמנו “בית דין” כל קבוצה ייצגה אחת מהפסיקות ההלכתיות בנוגע למקרה. ראינו איך השיקולים שלמדנו משתלבים בפסיקה ההלכתית. סיימנו בלחשוב על המשמעויות הרוחניות-נפשיות העולות מהסוגיה- המתח בין המציאות הפיזית למציאות המטאפיזית (המבוטאת כאן כדעת). שאלנו את עצמינו: האם תכונות שקיימות אצלנו בפוטנציאל בכל זאת מהוות חלק מאיתנו?