המשנה בבבא מציעא- “שניים אוחזים בטלית” מטילה על כל אחד מהטוענים טלית להישבע שאין לו פחות מחצי מהחפץ שעליו הם מתדיינים. שואלת הגמרא: אם כל אחד מהם מחזיק בחצי של החפץ- מה המהות שבועה זו? הגמרא מביאה שתי תשובות לדבר (לפי שיטת חלק מהראשונים- שמהלך השיעור בנוי לפיה). רבי יוחנן אומר- שמטרת שבועה זו היא להרתיע אנשים שלא יקחו רכוש של חבריהם ויטענו שהוא שלהם. אביי אומר שמטרתה של שבועה זו היא שמא האדם הלוקח את החפץ מנסה בעצם לגבות הלווה שלא הוחזרה. על דעתו של רבי יוחנן שואלת הגמרא: אם אדם חשוד על הממון, מדוע שנסמוך על שבועתו? כדי לענות על קושיא זו מנסה הגמרא למצוא מקרים בהם אדם חשוד על הממון אך לא חשוד על השבועה. נראה, (לפי חלק משיטות הראשונים) שאביי חולק על האמירה הזו וטוען כי אדם שחשוד על הממון חשוד גם על השבועה.

בשיעור זה ננסה להתבונן במחלוקת בין רבי יוחנן לאביי, מנקודת המבט של “בצדק תשפוט עמיתך”. מתי ניתן ללמד זכות על אדם, ומתי צריך לחשוד בו? כיצד מלמדים זכות על אדם?

תלמוד בבלי בבא מציעא דף ה’ ע”ב – דף ו’ ע”א

מהי מטרת השבועה?

וכי מאחר שזה תפוס ועומד, וזה תפוס ועומד, שבועה זו למה?

• מהי הקושיה של הגמרא?

דעת רבי יוחנן:

אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא.

• מהי מטרתה של השבועה לפי רבי יוחנן?

קושיית הגמרא על רבי יוחנן:

ונימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא!

• מהי הקושיה של הגמרא? (ניתן להיעזר ברש”י בהמשך הדף)

הוכחה א’:

לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. דאי לא תימא הכי – האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! –

• מהי ההוכחה של הגמרא לכך ששבועת חשוד בממון יכלה להיות אמינה?

התם אשתמוטי קא משתמיט ליה, כדרבה.

תדע, דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה – כשר לעדות, בפיקדון – פסול לעדות.

• מדוע אדם זה בעצם אינו “חשוד בממון”?
• אם כך- מהי כרגע מסקנת הגמרא?

הוכחה ב’

אלא הא דתני רמי בר חמא: ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! –

• מהי ההוכחה של הגמרא לכך ששבועת חשוד בממון יכלה להיות אמינה?

התם נמי אשתמוטי קא משתמיט, סבר: משכחנא לגנב ותפיסנא ליה. אי נמי: משכחנא ליה באגם ומייתינא ליה. –

• מדוע אדם זה בעצם אינו “חשוד בממון”?
• אם כך- מהי כרגע מסקנת הגמרא?

אי הכי, הכופר בפקדון אמאי פסול לעדות? נימא: אשתמוטי קא משתמיט, סבר: עד דבחשנא ומשכחנא ליה.

• למה לא מתרצים את השתמטות האדם גם בכופר בפיקדון- ואומרים עליו שהוא פסול לעדות? (הקושיה מתייחסת למימרא של רב חסדא המובאת בהוכחה א’).

כי אמרינן הכופר בפקדון פסול לעדות – כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע. אי נמי: דהוה נקיט ליה בידיה.

• מהו התירוץ של הגמרא- באיזה מקרה מדובר?

הוכחה ג’

אלא הא דאמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא! –

• מהי ההוכחה של הגמרא לכך ששבועת חשוד בממון יכלה להיות אמינה?

 התם נמי מורה ואמר: דמי קא יהבנא ליה.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר על לאו דלא תחמד! – לא תחמד לאינשי בלא דמי משמע להו.

• מדוע אדם זה בעצם אינו “חשוד בממון”?
• אם כך- מהי כרגע מסקנת הגמרא?

שלוש הוכחות נוספות:

ואלא הא דאמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

ותו, הא דתני רבי חייא: שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית, נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

ותו, הא דאמר רב ששת: שלש שבועות משביעין אותו, שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי. נימא: מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

• מהם שלושת ההוכחות הנוספות של הגמרא- לכך שאדם החשוד על ממון אינו חשוד על שבועה?

אלא: לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא.

• מהי מסקנת הגמרא?

דעת אביי:

אביי אמר: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו.

• מהי מטרתה של השבועה לפי רבי יוחנן? (ניתן להיעזר ברש”י בהמשך הדף)

אי הכי, נשקול בלא שבועה!

• מה קושיית הגמרא?

אלא: חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו.

• מהו התירוץ של אביי?

ולאו אמרינן תפיס ממונא מספיקא, משתבע נמי מספק!

• מהי הקושיא של הגמרא?

אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה, ולא פרשי מספק ממונא.

מאי טעמא? ממון – איתיה בחזרה, שבועה – ליתיה בחזרה.

• מהו התירוץ של רב ששת?
• איך הוא ינסח את הכלל של המיגו?
• מה ההבדל בין ממון לשבועה?

רש”י מסכת בבא מציעא דף ה עמוד ב

ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד כו’ – אדרבי יוחנן פריך, דאמר חשדוהו רבנן שמא ילך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא, אם חשוד הוא בכך – חשוד הוא נמי לישבע.

רש”י מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א

אביי אמר – טעמא דמתניתין לאו כדר’ יוחנן, דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם – הוה לן חשוד אשבועה, אלא: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו – דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה.

תוספות מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א

ספק מלוה ישנה יש לו עליו – וההיא דמשביעין אותו ג’ שבועות ודשניהם נשבעין ונוטלין נמי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו ולכך אין לפוטרו בלא שבועה וגם לא יטול בלא שבועה אבל בגזלן ודאי וכופר בפקדון אין להכשיר מטעם שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו.

• מה ההבדל ביחס של אביי ביחס לגזלן ודאי לבין המקרה של “שניים אוחזין”?

נסכם לתלמידים את מסקנות הסוגיה:

לדעתו של רבי יוחנן מטרת השבועה היא למנוע מאדם לגזול מחבירו- ואז להתחלק איתו. הוא סובר שאדם שחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה.

לדעתו של אביי מטרת השבועה היא למנוע מאדם שיש לו ספק מלווה (הלוואה שהוא לא בטוח אם הוחזרה לו) לקחת רכוש של הלווה כהחזר. אביי סובר שאדם שחשוד על הממון חשוד גם על שבועה, אבל אדם שחשוד על ספק ממון (הוא לא בטוח אם זה שייך לו או לא), אינו חשוד על ספק שבועה. אביי אינו מסתכל על אדם התופס ברכושו של חברו כגזלן ודאי אלא כאדם שיש לו “ספק מלווה”.

נדון בכיתה:

• מדוע החשוד על הממון לא יהיה חשוד על השבועה? למה שהוא כן יהיה חשוד על השבועה?

נבקש מהתלמידים:

• כתבו יומן בו מתוארת החוויה של אחד מהצדדים בסיפור- (אחד מבעלי הדין או הדיין) – לפי הבנת ר’ יוחנן או לפי אביי.

נבקש מתלמידים המסכימים לכך להקריא את התיאור שלהם. נשתדל למצוא תיאור של כל אחד מהצדדים, כדי לצייר תמונה כוללת.

נלמד עם התלמידים את הקטע הבא:

ספרא קדושים פרשה ב

“בצדק תשפוט עמיתך”:

שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך,

שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב,

אמר רבי יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבים,

ואיזהו אסור שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב,

דבר אחר: “בצדק תשפט עמיתך”- הוי דן את כל האדם לכף זכות.

נשאל את התלמידים:

• איזה שני אפשרויות יש כאן לדרוש את המילה ב”צדק”?
• האם לימוד זכות הוא “צדק”?
• האם כלל זה נאמר לגבי אדם מהשוק או לגבי בית הדין?
• מי הולך לפי כלל זה באופן גורף? רבי יוחנן או אביי?
• האם ניתן לראות כיצד אביי בכל זאת דן לכף זכות?
• מה ההבדל בין שתי צורות הלימוד לכף זכות?

ננסה לסכם את התובנות:

התורה אומרת לדיין ‘בצדק תשפוט עמיתך’ וחז”ל למדו מכך שצריך לדון את האדם לכף זכות. ניתן לראות את מחלוקת ר’ יוחנן ואביי כמחלוקת בשאלה זו. המצב אותו מתארת הגמרא הוא מצב של שני אנשים שיושרם מוטל בספק. המשנה פותרת את שאלת אמינותם בעזרת שבועה. אנו תופסים שבועה כמעשה חמור ומחייב- אדם שאינו נאמן לא יכול להישבע.

ר’ יוחנן ואביי נחלקו למה אנו מתירים להם להישבע: ר’ יוחנן סובר שהעובדה כי אדם חשוד על ממון לא אינה משליכה על כך שהוא יהיה חשוד על שבועה. אביי חולק עליו וסובר שאדם שחשוד על הממון חשוד על השבועה, אך במקרה הספציפי של “שניים אוחזים” לא בטוח שהאדם חשוד על הממון.

ניתן לראות את המחלוקת שלהם מזווית המבט של שאלת הנטייה לכף זכות. ר’ יוחנן סובר שיש חלוקה בין דיני ממונות שהם דינים שבין אדם לחברו לבין דיני שבועה שהם בין אדם לקונו. לימוד הזכות שלו הוא שלמרות שיש לאדם זה כתם בתחום מסויים בעולמו זה לא משליך על תחומים נוספים בחייו. למרות שיש לאדם זה בעיה במצוות בין אדם לחברו – בממונות, יחסו לקונו עדיין עומד בטהרתו ולכן השבועה יכולה לשמש כמדד לאמינותו גם בדיני ממונות.

אביי חולק על ר’ יוחנן וסובר שאי אפשר לעשות פיצול כזה בנפש האדם. אדם שאמינותו נפגעה- היא נפגעת בכל תחומי החיים. אך אביי מוכן לעשות לימוד זכות אחר: ולומר שלמרות שהמעשה הזה נראה במבט חיצוני כגזל או גניבה- באמת המעשה הוא מעשה עם כוונות מוצדקות ולא נובע מגניבה או גזל- לכן במקרה ספציפי הזה, אין לראות את האדם כחשוד על ממון, וממילא הוא לא חשוד על שבועה.

נבקש מהתלמידים למלא את משימת הכתיבה:

נסה להיזכר במקרה שבו אדם פגע בך, ולכתוב עליו שני לימודי זכות:

• נסה להסביר: למה הוא עשה זאת? למה בעצם כוונתו הייתה לטובה?
• אל תסביר את המעשה עצמו, אלא נסה להאיר נקודה של טוב שיש לאדם הנ”ל בתחום אחר.

ניתן לעשות את התרגיל גם בהתבוננות עצמית:

נסה להיזכר במקרה בו פגעת במישהו, וכתוב על עצמך שני לימודי זכות:

• נסה להסביר: למה עשית זאת? למה בעצם כוונתך הייתה לטובה?
• אל תסביר את המעשה עצמו, אלא נסה להאיר נקודה של טוב שיש לך בתחום אחר.

בשיעור זה העמקנו בסוגיית “מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועא”. למדנו את המחלוקת בין אביי לרבי יוחנן וניסינו להתבונן עליה מנקודת המבט של לימוד זכות. ניסינו לצייר ולהבין לעומק את התמונה בבית הדין מנקודת המבט של אביי ושל רבי יוחנן. העמקנו בלימוד המדרש של “בצדק תשפוט עמיתך”, וראינו מהי הצורה של כל אחד מהצדדים בסוגיה ללמד זכות. לסיום, התבוננו בעצמינו וניסינו להשתמש כלפי עצמינו, או זולתנו בשתי הצורות הללו של לימוד זכות.