ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נפתח בשאלה לתלמידים-
נכתוב את התשובות על הלוח- גר כאן, מדריך בתנועת נוער, מתנדב בעמותה כמו “זכרון מנחם”, “עזר מציון” וכד’, לומד בה תורה, מטייל בה, שר לה שירים ועוד.
נקרא את השיר-
אנו מקבלים הרגשה של אדם שאוהב ליהנות מחום השמש (בחמה, בשמש), הולך אחרי תענוגותיו (תענוגים קטנים), אוהב דברים יפים (משהו יפה, כמו פרח). מה שהוא עושה לא נשמע כתרומה אלא יותר כהנאה ממה שהארץ יכולה להציע לו. הרגשה זו מתחזקת מהחזרה על המילה “אני: בראשי שלוש שורות (אנאפורה) שמדגישה את הנאתו מהנוף בארץ ישראל, ומהאפשרות שיש לו להתרכז בעצמו, בדור של מימוש הפרט. וכן יש לשים לב שיש חריזה רק בשורות הללו (קטנים ואפונים), כחלק מההתמקדות ביופי.
נשאל את התלמידים לדעתם, וזו יכולה להיות מגוונת, מהצדקה (מותר גם ליהנות), ועד שלילה (מדוע הוא אינו חושב על מה שהוא צריך לעשות למען הארץ).
הדובר בשיר משווה את עצמו לאבותיו ולאחיו. נערוך השוואה זו בטבלה- מי הם? במה הוא שונה מהם?
| אני | אבותי, אחי |
| כמו פרח בחמה
משהו יפה |
עלו כרוח סערה על החולות,
שתלו, נכשו, נטעו, עדרו |
| ואני אחרי תענוגים קטנים
בשדות פרגים ואפונים |
אחים שלי רציניים כניצולי שואה, עשו לבתיהם |
אבותיו הם כנראה דור החלוצים שהקים את המדינה ועבד קשה כדי להפוך את הארץ שהייתה ברובה חולות שוממים, לארץ פורחת שאפשר היום ליהנות ממנה, ואף ויתרו לשם כך על בניית הבית הפרטי שלהם. אחיו, שייכים אף הם לדור שהיו בו ניצולי שואה רבים, אבל הדובר בשיר משתמש בזה כדימוי רציניים כניצולי שואה, אולי מתייחסים ברצינות לפרויקט הגדול של בניית הארץ, וכן בניית בתיהם הפרטיים בערים ובישובים השונים. מן ההשוואה בולט השימוש בריבוי פעלים המאפיין את דור המייסדים עלו, שתלו, נכשו, נטעו, עדרו לעומת הדובר בשיר שאין אצלו שימוש בפעלים כלל! מה שמראה כביכול על חוסר המעש שלו.
אפשר לראות הבדל זה גם דרך הדימויים: הדימוי שלו הוא כמו פרח בחמה, ואילו הדימוי לאבותיו: כרוח סערה, ולאחיו כניצולי שואה.
נעבור לחלק האחרון של השיר:
כאן כביכול יש מעין מהפך, כאשר הדובר טוען שבכל זאת, למרות מה שאמר קודם, גם לו יש חלק באדמה הזאת, אבל לא בזכות אבות, שאפשר לפרשה בשני מובנים: לא כמו הציבור הדתי שמדגיש את היותנו כאן כחלק מההבטחה לאבות ובזכות מסירותם לא”י, או לא בזכות אבותיו המייסדים אוותם הזכיר בתחילת השיר, אלא:
שלושת אלפים שנה מאז נוצר העם היהודי, הן השנים מעצבות את עיני: את השקפתי, את מבע נפשי, את הסתכלותי על העולם וכד’.מושכות את אבקה של א”י , מסירות ממנה את האבק, מחדשות אותה עפ”י הבנתי ודרכי, או כמו האבקה של פרחים יש כאן התרבות, הוספת נופך חדש לארץ, אולי הוספה לפרח שקודם רק היה בחמה, ועכשיו גם מתרבה.
אולי את הצד התרבותי: ההסתכלות של האומן, האסתטיות, ואפילו את השיר שכתב והקדיש לה…
ניתן לדון-
בהקשר זה אפשר להביא את שירה של רחל המשוררת “אל ארצי” (אפשר להשמיע את הלחן לשיר ):
בשיר זה טוענת הדוברת בשיר, כי לא שרה לארצה עלילות גבורה, ולא השתתפה בקרבות, אבל כן תרמה את תרומתה הצנועה לבניין הארץ בכך שנטעה עץ, כבשה שביל. היא מודעת לכך כי מנחה זו לארץ היא דלה מאוד, אבל אומרת כי מתלווה אליה אהבה אמתית לא”י והזדהות עמה הבאות לידי ביטוי בשמחה על המאורעות השמחים הקורים בה, ועצב על עוניה ועל קשייה. אז אולי בעצם אין זו מנחה כ”כ דלה, אלא משמעותית מאוד… מבעד לשיטין אפשר גם להבחין בכך שהדוברת בשיר חושבת כי הדבר שהיא אכן רוצה לעשות למען הארץ הוא לעסוק בבניינה בצורה מעשית, אבל יחד עם זאת, היא רוצה גם לכתוב לה את השיר הזה. שיר עדין וצנוע, ללא התפארות, אך בהחלט תרם גם הוא לאהבת הארץ אצל אנשים רבים שקראו אותו ושרו אותו לאורך השנים.
רחל המשוררת שייכת עדיין לדור החלוצים שעליו אומר הדובר בשיר “אני בסך הכל” :
גם היא רוצה לשיר לא”י , אך לא מסתפקת כמוהו בכך, או בקשר הנפשי אליה או בהנאה ממנה, אלא גם בתרומה המעשית לה.
דיון:
נביא את השיר “יכול להיות שזה נגמר” של יהונתן גפן ואת תגובתו של אלישיב רייכנר. ונפתח דיון בדרכי ההגשמה של היום כגון: גרעינים תורניים כמו זה שאלישיב עצמו גר בו בירוחם, צבא קבע, התיישבות, קליטת עליה, טיפוח הצד הרוחני של העם, השאיפה למקדש ולמשיח וכד’.
נקרא כעת את תגובתו של אלישיב רייכנר לשירו של יהונתן גפן:
נביא לשיעור עיתונים (רצוי צבעוניים), מספריים ודבק, ונבקש מכל תלמיד להכין קולאז’ שכותרתו : גם לי חלק יש באדמה הזאת.
נסביר לתלמידים שהיצירה אמורה לבטא את תרומתם האישית לארץ ישראל ואת “החיבור” המיוחד שלהם אליה. לאחר היצירה ניתן לקיים סבב בכיתה, שבו כל תלמיד יציג את עבודתו, או לתלות את העבודות על לוח.
יעל אריאלי במאמר שלה, מציעה ליצור אתם דגל חדש או המנון חדש למדינה שמתאים לדור שלהם, גם זו אפשרות.
פתחנו את השיעור בשאלה- מה אנו עושים למען ארץ ישראל? משם המשכנו לקריאת שירו של אריה סיוון, ‘אני בסך הכל’, ודנו בחלקו הראשון של השיר ובתחושת הדובר לעומת אבותיו, והפער הגדול בתרומה של כל אחד מהם לארץ. יחד עם זאת ראינו את מסקנת הדובר שגם לו חלק יש באדמה הזאת, והחלק שלו הוא אחר ושונה. לאחר מכן דנו בשירו של יהונתן גפן ‘יכול להיות שזה נגמר’, ובשיר תגובה של אלישיב רייכנר. סיימנו את השיעור בעבודת יצירה בה כל תלמיד הגיב למשפט גם לי חלק יש באדמה הזו.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא