נבקש מתלמיד מתנדב להמתין מחוץ לכיתה ולחשוב על אירוע שקרה לו בשבוע האחרון, או דילמה שהוא עסוק בה לאחרונה, והוא מעוניין לשתף את הכיתה. כאשר התלמיד ממתין, נחלק לתלמידים בכיתה הוראות (בעל פה או באמצעות פתקים) התנהגות בזמן שחברם ידבר מולם. ההוראות יהיו דרכים מגוונות לחוסר קשב מכוון, כגון עיסוק בפלאפון, ציור, מבט מרחף, דיבור עם חבר וכד’. התלמיד ייכנס, ובזמן שינסה לדבר, האחרים יבצעו את ההוראות. חשוב לשים לב שהמתנדב לא נפגע מהתרגיל ולעצור בעת הצורך.

נספר למתנדב שביקשנו מחבריו לנהוג בחוסר קשב ונשאל אותו:

• למה שמת לב בזמן שדיברת?
• איך הרגשת?
• האם זה הפתיע אותך?

עתה נבקש מכל חברי הכיתה לענות בכתב על השאלות:

• חשוב על הסיטואציה שקרתה, האם התופעה מוכרת לך? מתי לאחרונה נתקלת בהתנהגות כזו בחיי היומיום שלך?
• אם היית עומד במצב כמו של התלמיד שסיפר לכיתה את סיפורו, כיצד היית מרגיש?
• ממה אתה חושב שנובעות ההתנהגויות האלו? מה שורש התופעה?
• חשוב על דמות שהיתה מעורבת בחייך שלדעתך ידעה/יודעת להקשיב מצוין, היזכר בסיטואציה בו היא הקשיבה: מה גרם לך להרגיש שאכן מקשיבים לך?

נקרא את דברי המשנה

רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר:
שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) “וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב”. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג), “אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ”. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם.
מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר? שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ג) “יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו”. (מסכת אבות פרק ג, משנה ב)

נשאל:

• מה הכוונה במושב לצים?
• מה ההבדל לדעתכם בין “שכינה שרויה” כאשר שניים עוסקים בתורה, לעומת “קובע לו שכר” כאשר אחד יושב לבד?

נציג ציורים שונים המראים מפגש בין חומרים שנים. נבקש מהתלמידים לבחור את סוג המפגש המתאים ביותר לתיאור ההתרחשות בין שניים הלומדים יחד. ניתן להציע לתלמידים לצייר מפגש שאינו מופיע בתמונות.

נקרא פירוש על המשנה באבות:

אמנם כוונת רבי חנניא שאמר “שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה”- אין הכוונה שאין עוסקין בתורה, אלא הכוונה שאפילו שעוסקים בתורה- הם עוסקים כל אחד לבדו ואינם מתחברים ללמוד בחברה ולהיות ביניהם דברי תורה כיון שהם יושבים במקום אחד. ואל זה כִּוֵון מה שאמר: “ואין ביניהם דברי תורה” ולא אמר: ואין עוסקים בתורה. וקראם לֵצִים והדין (=והצדק) עמו. כי כוונתם ללמוד כל אחד ואחד לבדו. ושלא להיות ביניהם דברי תורה הוא בהיות שכל אחד מהביל (עושה הבל מ) ידיעת חבירו ומתלוצץ בקרבו מידיעתו, כי חושב: “מה ימשך לי בהתחברי ללמוד עמו?” ולזה אין ביניהם דברי תורה וכל אחד לומד לבדו. […] אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה, ויודעים כי ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו ומתחדדים זה עם זה- אז שכינה שרויה ביניהם והוא הֵפֵך הליצנים כי הם הכת שאינם רואים פני שכינה. […] והביא ראיה נפלאה מן הפסוק שאמר “אז נדברו” ולא אמר “אז דברו”, והכוונה- שהלומד לשמה צריך שכשיתוכח עם חבירו לא תהיה כוונתו לדבר ולומר סברתו לחבירו, רק עיקר כוונתו יהיה ללמוד ולשמוע מה שיאמר חבירו, כי זה יקרא נדבר שהוא נדבר מחבירו.
וזהו שנאמר: “אז נדברו” וגו’.[…] אח”כ מצאתי בדרז”ל שנדברו הוא מלשון ידבר עמים והוא לשון הכנעה כי מדת יראי ה’ הוא להיות כל אחד נכנע לחבירו ולהיות מודה על האמת, ובזה ידוייק היטב אמאי נקט נברו ולא דברו: ( ספר מדרש שמואל על אבות – פרק שלישי משנה ג)

נשאל את התלמידים:

• מה ההבדל  בין “ואין עוסקים בתורה” לבין “ואין ביניהם דברי תורה”?
• מה לדעתכם כוונת הדימוי “ברזל בברזל יחד”?
• מדוע שניים שאין ביניהם דברי תורה נרקאים “לצים”?
• מה מדייק הפירוש בפסוק “אז נדברו”?

נבקש מהתלמידים לחשוב על סיטואציות בהן נדרשת הקשבה ואילו קשיים יכולים לעמוד בפני המקשיב. נציע לתלמידים לכתוב “מדריך למקשיב המתחיל” ובו יהיו המלצות כיצד להפוך לאדם קשוב יותר לשני, ומרוכז פחות בעצמו. בהתבסס על הנלמד משני השיעורים יחד.

פתחנו בתרגיל הממחיש את חוסר ההקשבה ואת הקשיים שהיא מציבה בפני הדובר. קראנו את דברי המשנה על השריית שכינה בין שניים הלומדים תורה, וחידדנו את הדרישה להקשבה ביניהם דרך פירוש “מדרש שמואל” על המשנה. לבסוף כתבנו עצות מעצמנו כיצד להפוך לקשובים יותר ביומיום.