נתחיל בקישור, סיכום ותזכורות למשניות א-ב:

• מדוע להלכה לא תוקעים היום בא’ דר”ה שחל להיות בשבת? [גזירה שמא יטלטל, העדר בי”ד של מוסמכים]
• מה הבעיה בכך? [ביטול עשה דאורייתא משום חשש דרבנן]
• אילו הצעות ניתן להציע שיאפשרו את התקיעה? [אזהרה והכנה מבעוד יום (קשירת השופר בשרשרת לעמוד התפילה), חידוש הסמיכה]

משנה ג’ שבה נעסוק עוסקת בשתי תקנות שאינן קשורות לר”ה- הרחבת נטילת הלולב לכל שבעת ימי הסוכות והרחבת איסור יום הנף (ט”ו בניסן) באכילת חדש. מערך שיעורים זה הוא חלק מנושא רחב יותר, נושא התקנות- כדאי וראוי לעסוק בנושא כולו ברצף ולהדגיש בפני התלמידים את הקשר- וההבדל- שבין התקנות השונות שתיקנו חכמים.

נתחיל בקריאת פשט של המשנה:

בראשונה, היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד;
משחרב בית המקדש,
התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש,
ושיהא יום הנף כולו אסור (פרק ד משנה ג).

נתמקד בחלק הראשון העוסק במציאות שלפני חורבן המקדש.

• נשאל: מדוע ניטל לולב שבעה רק במקדש?
  (התלמידים יעלו אפשרויות, ניתן לרשום על הלוח. ניתן לבקש מהתלמידים לסווג את ההצעות שהעלו לסוגים שונים של נימוקים).

הלכות נטילת לולב נלמדות מפסוקי התורה שבפרשת המועדות (ויקרא: כ”ג: לג-מד):

לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-ה’ … וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם

נשאל:

• לפי הפסוקים, מתי קוטפים את המינים? [ביום הראשון] מה הפועל המיוחס להם? [לקיחה]
• מה מתרחש בשאר שבעת ימי החג? [שמחה, וישיבה בסוכות]

נתמקד בפסוק מ’:

“וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”.

בפסוק זה שני ציוני זמן: ” בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ” – ” שִׁבְעַת יָמִים “. לפי הפשט, הפסוק מציין כי מצוות הלולב חלה רק ביום הראשון, ומצוות השמחה והסוכה חלות 7 ימים.
אך בגמרא דרשו את “ביום הראשון” על המדינה (כל מקום שמחוץ למקדש) ואת “שבעת ימים” על המקדש- ופסקו כי נטילת לולב מתקיימת במקדש 7 ימים, ובשאר המדינה יום אחד.

• מדוע פסקו כך חז”ל?

הדגש הוא על “ושמחתם לפני ה’ אלקיכם שבעת ימים”. משמע ששמחת 7 הימים צריכה להיות לפני ה’ ממש, פיזית, בבית המקדש. בזמן שהמקדש קיים, השמחה השלמה וחוויית העמידה מול ה’ – יכולה להתקיים בבית המקדש בלבד. ולכן תיקנו חכמים את מצוות השמחה בנטילת הלולב לשבעה ימים רק בבית המקדש.   אך משנחרב המקדש, נשאלת השאלה האם ניתן לשחזר את אותה השמחה, האם עדיין ניתן לעמוד ולשמוח לפני ה’ ממש?  בכך עוסקות תקנותיו של ריב”ז.

*ניתן להזכיר את הפסוקים מספר נחמיה, שלפי פשטם נראה שמטרת לקיחת ארבע המינים היא בניית הסוכה:

וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. טו וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. (נחמיה ח, יד-טו)

* משנה ג נשנתה כולה כלשונה במסכת סוכה (ג:יב). בכיתה מתקדמת ניתן לדון בכפילות זו ובמשמעותה (במיוחד לאור התפיסה לפיה כל מילה במשנה משמעותית ולא-מיותרת). לקריאה נוספת ראה: הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, מוסד הרב קוק.

כעת נמשיך ונתמקד בחלק השני של המשנה:

משחרב בית המקדש,
התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש,
ושיהא יום הנף כולו אסור (פרק ד משנה ג).

• נשאל: מה הנימוק לתקנת רבן יוחנן בן זכאי להרחיב את מצוות הלולב לשבעה ימים?
  ניתן להעלות שתי אפשרויות: זכר למקדש (כדי לזכור את חורבנו), או על מנת לשמר את קיום מצוות הלולב כפי שנחגגה מדורי דורות (עם חורבן המקדש, המסורת של נטילת הלולב במשך שבעה ימים עלולה להיאבד).
  ניתן לשאול ולרשום על הלוח את משמעות ההבדלים בין שני טעמים אפשריים אלה.

נמשיך ונתחבר למהלך שנלמד מפסוקי התורה. מהות מצוות השמחה בשבעה ימים היא “לפני ה'”, משמע בבית המקדש ממש. בהקשר זה יש לשאול לגבי מטרת תקנותיו של ריב”ז: האם לדעת ריב”ז ניתן עדיין לשמוח את אותה השמחה, ולעמוד לפני ה’ ממש, אפילו כשאין מקדש (ולכן הוא מרחיב את המצווה לשבעה ימים מחוץ למקדש)? או שאי אפשר לגמרי, ומטרת התקנה היא לזכור את השמחה והעמידה לפני ה’ שהיתה במקדש (ואיננה עוד)?  נפתח שאלות אלו לדיון בכיתה.

כעת נעסוק בתקנת “יום הנף”. משמעות התקנה- איסור לאכול תבואה חדשה ביום ט”ז ניסן כולו . טעם התקנה: כשיבנה המקדש יאמרו- “אשתקד אכלנו”.
אך האמנם יהיה מי שבפני ניסי בניין הבית יאמר “אשתקד אכלנו”?

יסוד התקנה: שני הסברים עקרוניים:

1. ר’ יהודה במנחות: י: ה- מן התורה! “עד עצם היום הזה”- בגמרא: “דרש והתקין”- זו לא תקנה אלא דרשה

מה ההבדל?

2. יש מפרשים: “עד עצם היום הזה”- כל זמן שביהמ”ק קיים.

מה ההבדל בין שני היסודות לתקנה?

לסיכום הלימוד כולו נשאל:

• עם אילו בעיות באו תקנות רבן יוחנן בן זכאי להתמודד?
• כיצד התמודדו?
• מה ההבדל המהותי שבין תקנת ארבעת המינים ותקנת הנף?
  [הרחבה וצמצום- בתקנת ארבעת המינים מרחיבים לשבעה ימים, ובתקנת יום הנף מצמצמים ואוסרים את היום כולו]

דיוק במשמעות ה”תקנה”- התאמה, חידוש, או דרשה.

נניח על הרצפה / נקרין על הלוח תמונות בנושא זכרון.
התלמידים יתבקשו לבחור תמונה אחת העוסקת בזכרון ולענות על השאלות:

• מהו הזכרון בו עוסקת התמונה?
• כיצד ממחישה התמונה את הזכרון?
• מה יקרה אם סוג זכרון זה לא יהיה קיים?
• כיצד אנו, כפרטים וכחברה, זוכרים?
• את מה אנו בוחרים לזכור? (יום הזכרון… תזכורות אישיות… קעקועים… לוחות זיכרון פומביים…)
• מדוע חשוב לנו לעצור ולזכור? למה לא לעזוב את העבר מאחורינו?
• מה חשוב לנו, ככיתה, לזכור? מה נעשה כדי להבטיח זיכרון זה?
• האם הזיכרון יכול רק לשמר איזה רושם ממה שהיה, או שבכוחו לעורר ולהקים את החוויה לתחיה ממש? או שמא יש בכוחו ליצור בכלל חוויה חדשה העומדת בפני עצמה?

בשיעור העמקנו בתקנות ריב”ז לאחר החורבן, בתקנת הרחבת מצוות לולב ל7 ימים ובתקנת איסור יום הנף.

תקנות אלו מעוררות את השאלות המהותיות לגבי תקנותיו של ריב”ז – האם מטרתן היא לזכור ולשמר את זכר המקדש, את מה שהיה ואיננו? או שהתקנות מנסות להקים לתחייה ולעורר חוויות חדשות של שמחה ושל עמידה מול ה’, גם כאשר אין מקדש?

את השאלות האלו שאלנו גם לגבי הזיכרון בחיינו האישיים, הקבוצתיים והלאומיים.

ואולי ניתן לומר כי אין סתירה בין הדברים – וכל זיכרון הוא גם שימור של משהו שהיה ועבר, וגם שער או פתח לחווייה חדשה.