כפתיחה כללית לנושא התפילה, נקריא בכל פעם משפט להשלמה. לאחר כל משפט, המשתתפות יכתבו אותו בדף וישלימו את ההמשך מתוכן. לא חובה להשלים הכל – רק מה שמתחבר לנו.

משפטים להשלמה:

• • התפילה בשבילי היא…
  • החלק שאני הכי אוהבת בתפילה הוא…
  • תפילה חזקה שפעם חוויתי…
  • כשאני מתפללת אני…
  • כשקשה לי להתכוון אני…

לאחר שסיימנו את המשפטים נזמין את מי שרוצה לשתף במשפט אחד שהשלימה.

נסביר: הנושא החדש שלנו הוא תפילה, ומתוך לימוד המדרשים ננסה להתבונן גם בתפילה שלנו וללמוד מהם לחיינו. נפתח בקריאת השיר של יצחק למדן:

יצחק למדן, אנוש כי יתפלל
כֵן יֵשׁ וְגַם בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה
יַעֲמֹד פִּתְאֹם אֱנוֹשׁ וְיִתְפַּלֵּל,
וְהָאִישׁ לֹא בְּטַלִּית עָטוּף הוּא-
עֲנִיבָתוֹ עֲשׂוּיָה וּמְצֻחְצָחוֹת נְעָלָיו,
וְהוּא לֹא בְּמִקְדָּשׁ כּוֹרֵעַ, לֹא בְּבֵית תְּפִלָּה-
בְּאֶמְצַע הַכְּרָךְ לְיַד תַּחֲנַת הַטְּרָם,
בְּחַכּוֹתוֹ לְקָרוֹן מִסְפָּר פְּלוֹנִי וְאַלְמוֹנִי
יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל לְאֶחָד אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ:
יֶשְׁנוֹ.

לאחר הקריאה נזמין את המשתתפות להגיב – מה מביע השיר? מה הוא מעורר בהן?

(השיר מתכתב עם התפילה דווקא בדרך. התפילה כפנייה אל האלוקים מתוך החיים. תפילה כהרגשת נוכחות אלוקית- נושאים שנפגוש אחר כך במדרשים )

מכאן נמשיך למדרש במסכת ברכות על תפילת החסיד. נקרא אותו במליאה ולאחר מכן נשאל שאלות מנחות (ניתן גם להכין דף מקורות עם שאלות מנחות ולהתחלק לזוגות):

ברכות דף לב ע”ב – לג ע”א
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך.
בא שר אחד ונתן לו שלום,
ולא החזיר לו שלום.
המתין לו עד שסיים תפלתו.
לאחר שסיים תפלתו אמר לו:
ריקא, והלא כתוב בתורתכם: “רק השמר לך ושמור נפשך” (דברים ד, ט), וכתיב: “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” (דברים ד, טו). כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף (=בחרב) מי היה תובע את דמך מידי?
אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. (=אסביר לך)
אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו?
אמר לו: לאו.
ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך?
אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. (=בחרב)
אמר לו: והלא דברים קל וחומר. ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה?
מיד נתפייס אותו השר ונפטר (=והלך) אותו חסיד לביתו לשלום.

• מה משמעותה הסמלית של התפילה בדרך?
• מהי קושייתו של השר על התנהגותו של החסיד?
• מה ההבדל בין האופן שבו מפרש ההגמון את הפסוק “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” לבין האופן בו מפרש אותו החסיד?
• איך ניתן להסביר את הפער בין הסיפור לבין פסיקת הרמב”ם בהלכות תפילה? (במקור הבא)

רמב”ם הלכות תפילה, פרק ו’ הלכה ט’
אין המתפלל מפסיק תפלתו אלא מפני סכנת נפשות בלבד, ואפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו. אבל פוסק הוא למלך עובד כוכבים, שמא יהרגנו. היה עומד בתפלה וראה מלך עובדי כוכבים או אנס בא כנגדו – יקצר, ואם אינו יכול – יפסיק .

על שאלה זו עונה העין יעקב:

הרב יעקב רישר, עין יעקב ברכות שם
החסיד סמך על הנס כיון שראה שהמתין לו עד שסיים כל תפילתו ולא רצה להזיק לו מיד, ידע בו שאינו רוצה רק פיוס להשיב על שאלתו, לכך המתין לו עד שסיים תפילתו. …חסידים אלו שהיו יודעים בנפשם שהם חסידים גמורים וכל כוונתם לשמים, על כן: “שומר מצוה לא ידע דבר רע” (קהלת ח, ה). ומכל מקום עשו רק על ידי פיוס, שיראה שהוא דרך טבעי ולא דרך ניסי.

• כיצד מתרץ העין יעקב את הפער בין התנהגות החסיד ובין ההלכה שנפסקה?

נציין את ההקשר בו מופיע הסיפור במסכת ברכות:

משנה ברכות, פרק ה’, משנה א’:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש.
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכונו את לבם למקום.
אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק.

בהמשך המשנה מופיע סיפור דומה לזה שקראנו:

ר’ יוחנן היה יושב וקורא (קריאת שמע?) לפני בית הכנסת של בבל בציפורי. עבר ארכונא (שר רומאי) ולא קם (ר’ יוחנן) מלפניו. רצו (מלוויו של השר) להכות אותו. אמר להם (השר): הרפו ממנו, בנימוסיו של בוראו הוא עסוק.

• נשאל: האם לדעתכן רבי יוחנן ידע שהשר עובר, או שפשוט היה שקוע בקריאת שמע ובלימוד ולא הבחין בו?
• איך ניתן להסביר את העובדה שדווקא השר הבין את התנהגותו של רבי יוחנן?

נדון בשונה ובדומה בשני הסיפורים:

בסיפור הראשון על החסיד ישנה מודעות של עמידה לפני מלך. סדר עדיפויות ברור של מורא שמיים מול מורא בשר ודם. החולף מול הנצחי. דרך- מקום של סכנה, מקום של מפגש עם הסביבה, של עימות לעיתים (לעומת תפילה במקום מוגן ומכונס) אמירת השלום- הארת הפנים לברואיו של הקב”ה.

בסיפור השני, על רבי יוחנן מתוארת שקיעה וריכוז בתוך התפילה עד כדי שיכחה עצמית וחוסר תשומת לב לסכנות מסביב. הוא לא בהכרח היה מודע לסכנה ובחר להתעלם ממנה, אלא פשוט היה שקוע בתפילה.

זו וגם זו- דרכם של חסידים ולא דרך המלך לרבים, הבאה לידי ביטוי במה שנפסק להלכה.

אך כעת יש לשאול – מה באים סיפורים אלו ללמדנו? הרי כיום איננו פוגשים בחיינו מלכים, וידוע כי להלכה נפסק שאין סומכים על הנס וכי חייבים להפסיק בתפילה במצב של פיקוח נפש!

כדי להבין את העקרונות שמלמד הסיפור נקרא את דברי בעל הטורים:

רבינו יעקב בן רבינו אשר, טור אורח חיים סימן צח
המתפלל צריך שיכין מקום לתפילתו ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו. מחשבתו כיצד? דתניא (ברכות לא ע”א): “המתפלל צריך שיכוון לבו, שנאמר: ‘תכין לבם תקשיב אזנך’ (תהילים י, יז)”. פירוש שיכוון פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (תהילים טז, ח) ויעיר הכוונה ויסיר כל המחשבות הטרודות אותו עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו, ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ולמחר בקבר, היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל. קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה שצריך לכוון אף מחשבתו, כי לפניו המחשבה כדיבור. כי כל המחשבות הוא חוקר. וכן היו עושין חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתן (משנה ברכות ה, א) עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה.

בעל הטורים למעשה לוקח את סיפורי המדרש ומנסה לגזור מהם עקרונות רחבים. הוא מציע לנו מעין תרגיל מחשבתי – דמיינו כאילו אתם עומדים מול מלך בשר ודם. כיצד תפילתכם היתה נראית? ועכשיו דמיינו כאילו אתם עומדים מול מלך מלכי המלכים…

לצורך העניין, ננסה ליישם תרגיל זה.  נבקש מהמשתתפות לדמיין או להיזכר בסיטואציה בה היו רוצות להצליח יותר, להיות יותר נוכחות ומרוכזות (למשל – תפילה, מבחן, תחרות, התנהגות בין אדם לחברו..). כעת, ננחה אותן לדמיין כאילו באותה סיטואציה היה עומד מולן מלך (לצורך העניין ניתן לקחת דוגמאות מהמציאות – רה”מ/הנשיא/הרב הראשי).

• מהי התחושה העולה בכן?
• כיצד הדבר היה משפיע על מעשיכן?
• האם ניתן לקחת תרגול דמיוני זה גם לתוך חיי היומיום ולהשתמש בו בזמן אמת?

[חשוב להתייחס בדיון גם להשלכות שליליות אפשריות של דברים אלו – עמידה מול מלך עלולה לעורר גם חרדה שעלולה לפגוע בתפקוד, ויש בכך סיכון כאשר חיים בתודעה כזו באופן תמידי]

בשיעור פתחנו בכתיבה אישית על התפילה ובשירו של יצחק למדן.  למדנו את סיפורי המדרש על החסידים שלא היו פוסקים בתפילתם, למדנו את ההלכה שנפסקה ואת התירוצים השונים להתנהגותם. עמדנו על משמעותה העמוקה של עמדה זו, וניסינו לחוש כיצד ניתן לאמצה לתוך חיינו ויצד יכולתה להשפיע עלינו (והזכרנו גם את הסכנות הכרוכות בכך).  לסיכום נקרא את מילותיו היפות של השל על הכוונה בתפילה:

מה משמע כוונה או השתתפות פנימית? האם זו שימת לב לתוכן של הטקסטים הקבועים? חשיבה? לא. תפילה איננה חשיבה. לחושב, האלוהים הוא מושא: למאמין, לאדם המתפלל, הוא נושא… אך תפילה חורגת מעבר לתחום הריגושי: זוהי התייחסותו של האדם למה שמעל לבינתו. התפילה עושה את האדם קרוב לנשגב, ומכניסה אותו למיסתורין… לא המלים שנבטא, עבודת השפתיים, אלא האופן בו מתאימה דביקות הלב לתוכנן של המלים, ההכרה שאנו מדברים בנוכחותו הוא – הם עיקר התפילה (אברהם יהושע השל)