נפתח ונכתוב על הלוח את הפסוק:

“אחינו בשרנו הוא”

(מילים אלו מופיעות בסיפור מכירת יוסף, בראשית לז’, כז’.)

נכתוב על הלוח שלשה משפטים ונבקש מהתלמידים לענות עליהם בכתיבה:

1. הקשר של אדם עם אחיו שונה מאשר עם אחרים בגלל ש ________________
2. אני מסכים עם הפס’ בכך ש____________________________________
3. אני חושב שקשר בין אחים צריך להיראות כך ________________________

בשיעור שלנו נעסוק בקשר מיוחד בין שני אחים, שגדלו בקרקוב שבפולין והיו בניו של הרב משה חיים לאו הי”ד.  נפתלי וישראל-מאיר לאו נולדו בקרקוב למשפחה רבנית ידועה בפולין.  בשנת 1942 גורשו האב והאחים יחד עם מרבית יהודי העיר למחנה ההשמדה טרבלינקה שם נספו. בנובמבר 1944, במהלך סלקציה, היה נפתלי מיועד להישלח למחנה עבודה. אמו הצמידה אליו את אחיו הקטן ישראל שכונה ‘לולק’ (לימים הרב ישראל מאיר לאו), שהיה צעיר ממנו ב-11 שנים וציוותה עליו לשמור על אחיו הקטן שהיה כבן חמש, האם עצמה לא ניצלה. נפתלי ואחיו ישראל נשלחו למחנה עבודה בעיר צ’נסטוחובה, משם הגיעו למחנה הריכוז בוכנוולד, לאחר תלאות וייסורים רבים זכו האחים להשתחרר מן המחנה ולעלות ארצה. לימים ישראל-מאיר התמנה לרב הראשי לישראל.

שיעור זה חושף את דבקותו של נפתלי באחיו הצעיר, את עוז רוחו ונחישותו למלא אחר צוואת אמו ולהציל את אחיו.

נצפה יחד בהספדו של הרב דוד-ישראל לאחיו הגדול נפתלי (צפיה בדקה 1:20-2:55).

• מתוך איזו נקודת מבט מספיד הרב לאו את אחיו?
• מה ניתן ללמוד על קשרם?

הרב ישראל-מאיר לאו מספיד את אחיו הגדול כהורה, הוא מרגיש שאיבד הורים, חש יתום.

ננסה להמשיך ולהכיר את שני האחים המופלאים הללו בתחנות שונות במהלך השואה, ואולי נוכל להבין דרכם מדוע הרב ישראל-מאיר חש כך כלפיו אחיו.

תחנה ראשונה: קרון המוות

נצפה יחד בסרטון נוסף בו יש עדות על כך שנפתלי מציל את דוד מקרון המוות. (צפיה בדקה 1:27:00 – 1:35:00)

ניתן גם לקרואיחד את את העדות כפי שהיא מופיעה בספר “עם כלביא”:

“מולנו כבר חנתה רכבת הבקר, עם הקרונות החומים המוכרים לנו, כעשרה קרונות היו כבר מלאים ונעולים. השיירה שלנו מנתה תשעה גושים, שהם 900 איש, ובראשה קבוצה של כחמישים נשים. כאשר כבר היינו מסודרים ליד הקרונות הופיע קצין אס.אס בכיר, לבוש במעיל פרווה מהודר. הוא טייל לאורך השיירה ומנה במקלו את הגושים. פתאום התייצב מול הגוש שלנו. בתנועה חדה תקע את מקלו בפניו של אחי לולק שנצמד אלי. זיעה קרה כיסתה את מצחי כשהוא עקר את הילד מידי, תפס אותו בצווארון מעילו וזרק אותו לכיוון קבוצת הנשים. “ילדים עם האימהות!” צרח עלינו.

תוך שנייה ניתנה הפקודה והאוקראינים דחפו אותנו לתוך הקרונות. עוד הספקתי לראות את לולק מטפס יחד עם הנשים לאחד הקרונות הקדמיים. הדבר האחרון שראיתי  באותו רגע הייתה כיכר הלחם שאחז בידו מעל ראשו.לא נואשתי מלמצוא שוב את הילד ויהי מה. עם רדת החשכה עקרה הרכבת ממקומה. ניסיתי לשחזר את סדר מיקומם של הקרונות הנגררים אחרי הקטר.

באחת העצירות שמענו אישה קוראת לבוא ולקחת את הילד. נמלאתי תקווה לחלץ את לולק מקרון הנשים. (מכיוון שהיה ידוע שסיכויי הנשים להישרד נמוכים משל הגברים) שיתפתי שני חברים שהיו עמי בקרון בתוכניתי וביקשתי משניהם להמתין לי ליד דלת הקרון. עוד לפני כן ניסיתי לפתוח את הדלת וגיליתי שהיא אינה נעולה מבחוץ. במאמץ קל יחסית הצלחתי לשחרר את הבריח ולפתוח סדק צר תוך הזזת הדלת.

בעצירה הבאה השתחלתי מבעד לסדק וקפצתי למטה. השלג העמוק ספג את החבטה ושום רחש לא נשמע. זחלתי בין גלגלי הרכבת, התקדמתי בזחילה על גחוני לכיוון הקטר. כשהגעתי לקרון השלישי שמעתי צעדים וקולות של חיילים. נשמתי כמעט פרחה. נצמדתי לקרקע, קרוב ככל האפשר לגלגלי הקרון. הצעדים והקולות רחקו ממני, אך לא העזתי להמשיך בזחילה קדימה וחזרתי על עקבותיי אל הקרון שלי. הסדק נשאר פתוח תחת עיניהם הפקוחות של שני ידידי. הם הושיטו לי ידיים והעלו אותי חזרה אל תוך הקרון.

שלוש פעמים נוספות חזרתי על הניסיון הזה. פעמיים נאלצתי לשוב בידיים ריקות. בפעם השלישית כבר הרגשתי ביטחון-יתר, בעקבות הניסיון שרכשתי בפעמים הקודמות. הזחילה הייתה מהירה יותר, כשיצאתי הפעם מתחת לקרון ודפקתי על הדלת, שמעתי קול נשי עונה לי. פתחתי את הדלת בכל כוחי וקראתי פנימה: “לולק”. תוך שניות הוא היה בזרועותיי, מחבק ומנשק אותי בפניו הרטובות. הורדתי אותו למטה אל מתחת לקרון ושנינו התחלנו לזחול כמו חפרפרות במחילה תת קרקעית. הגענו לקרון השביעי, שלפי חשבוני היה הקרון שלנו. שקט שרר מסביב. דלת הקרון הייתה פתוחה כדי סדק צר, כפי שהשארתי אותה. צעקות האנשים שרוח קרה נושבת פנימה לא הסיטו את ידידיי ממשמרתם ליד הסדק הפתוח. העליתי את אחי מתחת לקרון  והרמתי אותו לידיהם המושטות של חבריי, אהרון ולייבל. אחרי שאספתי כמות ניכרת של שלג טרי לשתייה בא תורי לחזור לקרון.

בחשיכה ששררה בפנים יכולתי להבחין בלובן עיניו הנוצץ של לולק. רק אז, כשהיינו חבוקים ושלובים, פרצנו שנינו בבכי חרישי”.

• איזו תחושה הסיפור מעורר בכם?
• מה גרם לדעתכם לנפתלי לסכן את חייו ולהציל את אחיו הקטן מהקרון?
• אלו ערכים ומידות מעשה זה מבטא?
• האם לדעתכם מאורעות השואה האיומים חשפו באנשים כוחות שלא היו מתגלים לולא המלחמה?
• איפה ראיתם זאת?

תחנה שניה: כניסה למחנה בוכנוולד

בוכנוולד היה אחד ממחות הריכוז הגדולים שהקימו הנאצים, הרכבת בה האחים נסעו הובילה לשערי המחנה. כך מתאר נפתלי את כניסתם למחנה:

“ותיקי המחנות ידעו לספר שבוכנוולד הוא הגרוע במחנות הריכוז… כרע מליון אסירים עברו במחנה הזה ששימש מאגר לעובדי כפייה במפעלי התעשייה הצבאית של הנאצים… מספר שיא של אסירים ששהו במחנה בעת ובעונה אחת הגיע לחמישים אלף ליום.

חששתי שלא יתנו להכניס למחנה את אחי לולק, אלא ישימו קץ לחייו כפי שנהגו עם ילדים במחנות אחרים. קשה היה להעלות על הדעת שבמחנה זה שהיה ידוע בתנאים הקשים ובמשמעת הברזל שאנשי האס.אס הנהיגו בו, ניתן יהיה להחזיק ילד בן שבע. בעזרתם של שני ידידיי עטפתי את אחי בשמיכת נוצות. רוקנתי את השק מכל מה שהיה בו והכנסתי לתוכו את לולק כשהוא עטוף ומרופד בשמיכה.

כאשר הרכבת עצרה נפתחו בבת אחת כל הקרונות. שאגות אימים של אנשי אס,אס מתוגברים בכלבים נובחים מילאו את החלל… לא הייתי לבדי אלא מטופל בילד קטן שסכנת מוות מיידית נשקפה לחייו. התקדמנו בהתאם לפקודות לכיוון המחנה הראשי, כאשר רגלינו טובעות בבוץ ובשלג ועל כתפי אני נושא את הילד בתוך השק…

הכניסו אותנו למכלאה ובפינתה הבחנתי בערימה גדולה של מזוודות, שקים, תיקי יד, חפצי ביגוד, נעליים, ספרים, שמיכות וכריות. התרתי את החבל שקשא את השק והוצאתי ממנו את לולק שהיה חיוור ונפחד. מעבר לגדר ניצב שומר מקרב אסירי המחנה ובחן אותנו מקרוב. היה היה לבוש היטב ועל חזהו משלוש אדום, סימן להיותו אסיר פוליטי. העדר אות במרכז המשולש העיד על היותו גרמני. המספר האישי מתחת למשולש היה “1111”.

האיש התקרב אלינו ושאל למה החזקתי את הילד בשק. אמרתי מה שאמרתי והוא הגיב בחיוך ואמר שאין לנו מה לחשוש. “אם יגיע לבלוק 8 מצבו יהיה טוב” ניסה להרגיע אותנו. שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן לעזור לנו והוא השיב בחיוב. הוא תיאר לנו את תהליך הקליטה והמיון ואמר שניכנס ערומים ונצא בבגדי אסירים “שום חפץ לא תוכלו להעביר ולפעמים גם יבדקו את השיניים, לגלות שאין מחזיקים בהן דברי ערך”, הזהיר אותנו שומר מספר 1111.

בניסיוני לקנות את רצונו טוב, בתקווה שיוכל לעזור לנו בעתיד, חלצתי את נעלי הימנית, קילפתי את הסוליה הפנימית והוצאתי מהעקב את שעיון הזהב של אבא שהיה ארוז היטב בנייר כסף”.

• מהי לדעתכם ההגדרה למילה “ילד”? ומהי ההגדרה למילה “מבוגר”?
• האם נפתלי וישראל הם ילדים?
• מהם השינויים שהתחוללו בחייהם בעקבות השואה?
• למה לדעתכם נפתלי וישראל מתגעגעים?
• נפתלי מספר שהוא רוקן את השק מהחפצים שהיו בו והכניס פנימה את אחיו. מה לדעתכם היה בשק?
• אלו מחשבות ורגשות עולים בכם נוכח ההיכרות עם האחים לאו?

לאחר שקראנו את העדויות וטעמנו מקצת קשרם של ישראל ונפתלי, נבקש מכל תלמיד לכתוב מהי עבורו אחוות אחים ומה הוא למד על אחוות האחים של בני משפחת לאו.

נציע גם לכתוב מכתב לרב ישראל מאיר ולשתף אותו ברשמים מהלימוד. (כאמור נפתלי נפטר, יהי זכרו ברוך).

לאחר מכן, נשאל:

• מה אנחנו יכולים לחזק באחוות האחים הפרטית שלנו?
• מה אנחנו יכולים לחזק באחוות האחים שלנו כעם?

נזמין את התלמידים לכתוב את הרעיונות והצעות שלהם, לחיזוק אחוות האחים הפרטית והכללית על פתק. נכניס את הפתקים לשקית ונקרא אותם אחד אחד.

נסכם: השואה חשפה אכזריות בלתי ניתנת לתיאור, רצח עם שיטתי שגילה פנים אפלות בבני האדם. בניגוד לכך, נחשפו במהלך השואה גם מדרגות של אצילות וגבורה מפעימים. כאחים אנחנו רבים, כועסים ולא תמיד מסתדרים בשלום עם אחינו. סיפורם של נפתלי והרב ישראל-מאיר מלמד אותנו על כוחות המסירות והגבורה המופלאה שחבויים בין אחים. על דבקות שמתגלה בשעת צרה.

פתחנו את השיעור במילים ‘אחינו בשרנו הוא’ מתוך מכירת יוסף. ניסינו לראות האם יש משהו מיוחד בקשר בין אחים אל מול שאר הקשרים. שמענו את הספדו של הרב לאו על אחיו שנספה בשואה ודרך שני סיפורים למדנו על הקשר המתוק והנדיר שהיה ביניהם באותם הימים. סיימנו במחשבות על איך לשמר ולשפר את אחוות האחים הפרטית והכללית.