לב השיעור: מהי תכלית התפילה?
פתיחה: התמודדותה של חנה
נספר יחד עם התלמידים את סיפורה של חנה – לפני ההריון. נבקש שינסו להיכנס לדמותה. לכאב העקרות, לצער מול פנינה וילדיה הרבים (קריאה צמודה בפסוקים תבוא בשלב הבא).
אפשר להביא את המדרשים על איך שהקניטה פנינה את חנה, ועל הפניה של חנה לקב”ה ‘דדים אלו שנתת לי מה אעשה בהם?’ וכן האמירה ‘ה’ צבאות’- בכל הצבאות הרבים של אנשים שבראת בעולם אין לך אפילו בן אחד לתת לי?
1.חז”ל מספרים שפנינה הייתה מקניטה את חנה בציניות ובארסיות – “זבנת לברך רבה סודר וכתונת וחלוק?”, “אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך?…אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר?
2.“וחנה היא מדברת על לבה” – אמר רבי אלעזר משום רבי יוסי בן זמרא: על עסקי לבה.
אמרה לפניו: רבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות, ואזנים לשמוע, חוטם להריח, פה לדבר, ידים לעשות בהם מלאכה, רגלים להלך בהן, דדים להניק בהן.
דדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן ? תן לי בן ואניק בהן. (מסכת ברכות דף ל”א ע”ב)
3.”ותדר נדר ותאמר ה’ צבאות אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב”ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב”ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות אמרה חנה לפני הקב”ה רבש”ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד? משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו בא עני אחד ועמד על הפתח אמר להם תנו לי פרוסה אחת ולא השגיחו עליו דחק ונכנס אצל המלך א”ל אדוני המלך מכל סעודה שעשית קשה בעיניך ליתן לי פרוסה אחת” (ברכות ל, ע”ב)
ב. נשמיע את השיר “בן לו היה לי” בביצוע של אחינועם ניני.
ג. על רקע זה, אחרי שראינו קצת את עולמה של חנה, עם מה היא מתמודדת, נבקש מהתלמידים לחבר מכתב שחנה כותבת. ניתן לבחור למי היא כותבת – עלי, אחת המתפללות, אלקנה, פנינה, ה’, ומה היא כותבת.
ד. סבב שיתוף
מפגש: לימוד מתפילת חנה
אנחנו רוצים לפגוש את חנה כמתפללת, ללמוד ממנה.
נקרא את הפסוקים הראשונים של הפרק קריאה צמודה:
שמואל א , א
(א) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃
(ב) וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃
(ג) וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּהֲנִ֖ים לַיהוָֽה׃
(ד) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃
(ה) וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃
(ו) וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃
(ז) וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃
(ח) וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃
(ט) וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃
(י) וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃
(יא) וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֙נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָתַתָּ֥ה לַאֲמָתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃
(יב) וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃
(יג) וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃
(יד) וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֙יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵעָלָֽיִךְ׃
(טו) וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֙וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
(טז) אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃
(יז) וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵעִמּֽוֹ׃
(יח) וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃
א.נשים לב שהתפילה עצמה לא כתובה- רק הנדר [וכן תפילת ההודיה לאחר הבאת שמואל לבית המקדש, כפי שנראה). מדוע?
אפשר להעלות רעיונות:
-התפילה לא כתובה כי זה משהו אינטימי ופרטי בינה לבין ה’.
-התפילה לא כתובה כדי לא להגביל אחר-כך נשים להתפלל דווקא במטבע הזה. העיקר הוא היכולת שלה לשפוך את נפשה, לדבר על ליבה. החופש שלה בעמידה מול ה’, הכנות, הדיבור מעומק הלב- עולים מאד חזק כאן.
ב.יש בפסוקים תיאור מאד מפורט של איך שהיא נראית. אפשר לנסות להראות, לבקש מהתלמידים להמחיז באופן עדין: תנועות גוף, מחוות ידיים העוויות פנים.
ג.נקודה נוספת: אחרי התפילה- ‘ופניה לא היו לה עוד’- התפילה עצמה כבר חוללה שינוי. עוד לפני שנפקדה.
התבוננות: לימוד: התפילה כקרבת ה'
א.דף לימוד- הרב בר שאול:
הרב אלימלך בר שאול זצ”ל, מצוה ולב: עבודה שבלב
שנו חכמים: ״ לאהבה את ה׳ אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם” איזוהי עבודה שהיא בלב, הוי אומר: זו תפילה׳ . הכרת התלות והכרח הזיקה מקרבים האדם לבוראו ומה טעם התפילה נקראת עבודה שבלב? מפני שהיא עושה פעולה גדולה בלב: ״כי התפילה שמתפלל האדם אל השי״ת, מורה שהאדם נתלה בו יתברך, וצריך אליו, ואין לו קיום זולתו. ואשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו. שכל אשר הוא תולה באחד, הוא נקרב ונמסר אליו. ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל השי”ת. התפילה מעמיקה בלב המתפלל את הכרת התלות בבורא יתברך, ואת הכרח הזיקה אליו. ומשבא אדם לידי הכרה על תלותו הגמורה בבוראו, בעצם חייו ובכל הנצרך לו לקיומו, והכרת התלות מתפשטת בלבו כדי הרגשה חיה, הריהו מופנה ופונה לקראת בוראו. גובר על כל מעצור ומרחק ורואה עצמו עומד לפני ה׳. וטוב לו ואור לו בקרבתו לזיו השכינה. הוא בן־חורין מן האשליה של ״כחי ועוצם ידי״, נגאל מן המיצר וההסגר על בדידותו האנוכית, בוטח בה׳ וחסדו יסובבנהו. וכאשר ירגיש כן יביע אומר, ישיח ויבקש: ״כי אתה גחי מבטן, מבטיחי על שדי אמי, עליך השלכתי מרחם, מבטן אמי אלי אתה, אל תרחק ממני״ . כל עצמה של תפילה: קרבת אלוהים.
ה׳ קורא האדם אליו מתוך המחסור וזה רצונו של מקום. באהבת הקב״ה את האדם אשר יצר בצלמו, רוצה הוא יתברך שהאדם יהיה עמו במחיצתו, קרוב אליו ודבוק בו, חי לפניו והולך בדרכיו. ״לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״. ובתורת אמצעי לכך, משהה הקב״ה לפעמים מלתת לאדם איזה מצרכיו, כדי שעם פנייתו לבקש את צרכיו יתמלא לבו של האדם רגש קרבה לבורא, ״ויתייחד העובד עם המלך במסיבו” הוי אומר: מהות התפילה, כלומר: ההתקרבות לה׳, היא עצמה מטרת התפילה, ואילו חסרון הצרכים ובקשת מילואם, אינם אלא אמצעים לה. קריאת ה׳ לאדם — בחסרון הצרכים, והיענות האדם לקריאה — בבקשת מילואם. כך פירשו חכמים: ״למה נתעקרו האמהות וכו’, שהיה הקב״ה מתאוה לתפילתן. אמר הקב״ה: עשירות הן, נאות הן, אם אני נותן להן בנים— אינן מתפללות לפני. ועומק דבריהם הוא: כי אין העקרות עיקר הסיבה, אלא התפילה. ולא באה העקרות אלא בשביל שתבוא התפילה. אם־כן: התפילה — עיקר״ .
משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מחבב ביותר לאחד מעבדיו, והיה מזמינו וחוזר ומזמינו לפלטרין שלו. פנה העבד לעסקיו ושכח הזמנתו של מלך. מה עשה המלך ? אמר להכניס בכל יום פת ותבשיל של אותו עבד לתוך הפלטרין, ובשעה שהעבד רעב ומבקש מזונותיו, על־כרחו הוא נכנס לפלטרין ליטול מנה שלו. באותה שעה המלך רואה את יקירו ושמח בו ומאיר פניו אליו.
ומה יפים ומעודדים דברי חכמים: ״עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה, אבל הקב״ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו וכו’. ראה כמה הוא גבוה מעולמו, ואדם נכנס לבית־הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב״ה מאזין את תפילתו, שנאמר: ׳וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע… והאזין הקב״ה את תפילתה, וכן כל בריותיו, שנאמר: ׳חפלה לעני כי יעטוף, ולפני ה׳ ישפוך שיחו׳ כאדם המשיח באוזן חברו, והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן? בהעדר תפילה: ״הקב״ה נראה רחוק׳׳. עם התפילה: ״אין קרוב ממנו״.
- מהי מטרת התפילה לפי דברי הרב בר-שאול? כיצד מטרה זו שונה מהמטרה עליה חושב האדם בדרך כלל כשהוא מתפלל?
- לשם מה יוצר הקב”ה מחסור לאדם?
העקרות אם-כן היא אמצעי למטרה- שהיא התפילה, קרבת ה’. התפילה היא המתקת סוד בין האדם לה’.
ב. נקרא קריאה איטית את התפילה שמתפללת חנה כאשר היא מביאה את שמואל לבית המקדש לאחר הגמלו- שמואל א, ב א-י. כאן דוקא תוכן התפילה מופיע, מצוטט. נדבר על הגדולה של היכולת להודות, לא לפנות רק כשקשה אלא גם בטוב. זה אינו ברור מאליו. מסופר על הרב ליכטנשטיין שמישהו מבני המשפחה היה בניתוח וכולם ישבו וקראו תהילים וכשהוא יצא כולם הלכו בשמחה ורק הרב נשאר לומר פרקי תהילים- של שבח והודאה.
- מה הדבר המרכזי שמורגש בתפילה הזו? מה התמצית?
- נבקש לסמן את כל זוגות ההפכים בתפילת ההודיה. כיצד מדגישים ההפכים את המסר העיקרי?
בתפילה יש המון הפכים: ממית- מחיה, מוריד- מעלה, עשיר- עני, עקרה- רבת בנים. התחושה היא שה’ הוא השולט על הכל, החיים מתגלגלים, הכל יכול לקרות, הכל יכול להשתנות והעיקר האמונה. ניתן גם לראות את כוחה של התפילה להפוך מציאות ממצב למצב.
הפנמה: תפילה שיצרה שינוי
משימה: חשוב על תפילה מסויימת שבה הרגשת קירבה או תחושה שהתפילה שינתה אותך.
מי שרוצה ישתף.
אסיף:
ראינו את התמודדותה הכואבת של חנה עם עקרותה- בפסוקים ובמדרשים. לאחר מכן, עקבנו אחר האופן בו חנה מתפללת תוך קריאה צמודה בפסוקים. עיינו במקור על התפילה כקרבה לה’ ועיינו גם בתפילת ההודיה של חנה. סיימנו בחשיבה אישית על שינויים שהתפילה מחוללת.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא