כהכנה לשיעור נבקש מהתלמידים להביא תמונות של עצמם כתינוקות (עדיף מחופשים בפורים..), ולשאול את הוריהם: איזה מין תינוק/ת הייתי? במה השתניתי?
נבקש מהם להוסיף: על אילו תכונות הייתי רוצה לשמור ומה אני שמח שהשתנה בי?
כפתיחה לשיעור נתלה את התמונות עם התשובות שכתבו ברחבי הכיתה, או, אם הזמן קצר – נבקש מכמה מהם להציג את מה שהביאו בפנינו.
נצפה יחד בסרטון קצר על תינוקות (אופציה נוספת).
לאחר מכן נבקש מהם לכתוב:
נאסוף את התשובות.
נכתוב על הלוח את פתיחת הסיפור של ר’ יצחק:
נבקש מהתלמידים לכתוב במחברת שלשה ניחושים ונראה יחד מי היה הקרוב מכולם לדברים שהסיפור יציין.
נכתוב מבחר מתשובותיהם על הלוח.
נחלק את התלמידים לחברותות ונבקש מהם לפענח את דבריו של ר’ יצחק מווארקי.
נכוון את הלימוד בעזרת השאלות הבאות: (ניתן לרכז בדף עבודה)
לאחר ההתבוננות נאסוף את התשובות במליאה הכיתתית.
כולנו היינו פעם תינוקות, והסיפור הקצרצר מזמין אותנו להתבונן על מצב תודעתי שלכולנו היה בו חלק. התנהלות התינוק נובעת מהנעה פנימית, ולא מלחצים חיצוניים. במובן מסויים מזכירה את האדם בגן העדן, לפני הטעימה מעץ הדעת. התינוק לא מודע לטרדות העולם ולא חושב על יום המחר. הוא לא חי בתוך לחצים חברתיים ולא מתבייש לבכות כאשר קשה לו והוא זקוק לעזרה. הוא עוסק בדברים שמעניינים ומשמחים אותו, ולכן לא חש צורך להתבטל, כי בתודעה שלו הוא איננו “עובד”, אלא משחק ולומד.
נודיע לתלמידים שאנחנו הולכים לנסות לחזור להיות תינוקות לכמה דקות הקרובות, ושבתרגיל הבא עליהם לעצום עיניים ולנסות להשתחרר כמה שיותר. נבקש מהם להוריד נעליים ונחשיך את חלל הכיתה. לאחר מכן נשמיע מוזיקה שמחה וקצבית בחדר, ונבקש מהם לצעוק באופן הכי חזק שהם יכולים, או לרקוד בדרך הכי משוגעת שהם מכירים.
תרגיל הפנמה זה מכריח אותנו לצאת מאיזור הנוחות שלנו כמורים, והוא ודאי לא מתאים לכל כיתה. אולם עם זאת הוא מהווה הזדמנות מלהיבה לחוויה חיה וחסידית של דברי רבי יצחק מווארקי וללימוד אמיתי שנכנס ללב.
נאסוף את התלמידים למעגל ונשאל:
נזכיר כי כולנו היינו תינוקות, ובכל אחד מאיתנו עוד יש תמימות ופשטות שרוצות לצאת החוצה, ושהסיפור שלמדנו הוא הזמנה לתת לתכונות האלו מקום גם בתור אנשים בוגרים.
נבקש מהתלמידים לעצום עיניים ונחשיך את הכיתה.
נחלק לתלמידים גליונות נייר גדולים וכן צבעי פנדה או צבעי גואש, ונסביר שהמשימה שלהם כעת היא לצייר כמו תינוקות: לעשות מה שבא להם, בלי לתכנן את התוצאה, ובלי לחשוב איך הדברים נראים. כדאי להשאיר את הכיתה חשוכה, כדי להדהד את הרעיון שהיצירה היא העיקר ולא התוצר ואיך שהוא ייראה.
נאסוף את התלמידים למעגל ונשאל:
נזכיר כי כולנו היינו תינוקות, ובכל אחד מאיתנו עוד יש תמימות ופשטות שרוצות לצאת החוצה, ושהסיפור שלמדנו הוא הזמנה לתת לתכונות האלו מקום גם בתור אנשים בוגרים.
נקרא לתלמידים את הציטוט הידוע הבא:
נמקד את הדיון בדרכים השונות להגיע לשמחה ונבקש מהם לכתוב שני דברים שיכולים לעזור להם לשמוח במצב של קושי ועצבות. נעודד את התלמידים להיזכר בדברים ששימחו אותם כשהם היו קטנים ולראות אם הם משמחים אותם גם היום.
נסכם: כולנו כבר איננו תינוקות. אנחנו מודעים לקודים החברתיים שסביבנו ולהשלכות של מעשינו, יש לנו משימות ועבודה שעלינו לבצע ואנחנו מוטרדים מיום המחר ומדאגות שונות. מחד, ההתבגרות היא רצויה ומבורכת, ולא היינו יכולים להתנהל בעולם כל חיינו בתודעה של תינוק. מאידך, ביכולת להתחבר לתמימות, לספונטניות ולרגש שבתוכנו יכול להיות משהו מרגיע, מרפא ומשמח שיתן לנו כוח וחוזק פנימי.
חודש אדר קורא לנו לשכוח את הטרדות ולשמוח-שמחה שאיננה תלויה בדבר. במובן מסוים, התינוק נמצא במצב של “עד-לא-ידע”: הוא שמח בכאן ובעכשיו, בלי שיפוטיות ובלי ביקורת על עצמו ועל הפגמים שצדורשים תיקון, פשוט כך. בשיעור נציע לתלמידים להידבק בשמחה הילדית והתמימה הזו בחודש הקרוב.
פתחנו בתמונות וסרטון על תינוקות מתוקים. דרך הסיפור למדנו מה נוכל ללמוד מהתינוק וניסינו לשחזר את התחושה של להיות ‘תינוק’. סיימנו עם בקשה לאמץ את השמחה, הפשטות והתמימות שהיו בנו בזמן מוקדם יותר בחיינו, אל החיים הבוגרים שלנו כעת.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא