נפתח ונגיד שהמשימה עמה נשלחו החברותות הביתה (לכתוב מכתב תשובה מאת אשתו של רבן גמליאל, המתאר את המצב מנקוד המבט שלה ומבקש לייעץ לו מה לעשות כעת) תבוא לידי ביטוי בהמשך השיעור.

בפתח השיעור הזה נפנה אל התלמידים ונבקש מהם לתת את דעתם על משימה בית ספרית חדשה: כיוון שבית הספר מבקש להתקדם ולהשתפר, הוא מעוניין לנסח מחדש שאלון לתלמידים חדשים המבקשים להירשם אליו. נזמין התלמידים לכתוב (באופן עצמאי, כל תלמיד לבד) רשימת שאלות שהיה רוצה לשאול ובאמצעותן למיין תלמידים נקלטים.נמקד כיווני חשיבה לגבי אופי השאלות:

• מה חשוב שנדע על תלמיד המבקש להצטרף לבית הספר?
• מה מתאים לרוח בית הספר ומה לא?
• האם יש דברים שפוסלים באופן גורף תלמיד מלהצטרף אלינו?
• האם יש נקודות לחיוב ש”יקדמו” תלמיד ברשימה?

בתום המלאכה, נאסוף דוגמאות מאת התלמידים, ונדון בכך בכתה. בתוך הדיון נבקש לברר –

• האם באמת ישנם “קוים אדומים” שפוסלים מישהו מלהצטרף?
• האם נכון יהיה שאנחנו נמנע ממישהו ללמוד איתנו?
• מה בעייתי בזה?
• ומה נכון בזה?

נדגים את המורכבות מתוך הדוגמאות שהעלו התלמידים בשאלונים שנסחו.

כעת נזמין את התלמידים לחזור יחד לסיפור שלנו, שנוגע בנקודות האלה ממקום מהותי מאד, ודומה.לפני שניגש למקור עצמו, נבקש מהתלמידים להזכיר לנו היכן עצרנו בפעם שעברה, ונאזין לשתיים או שלוש חברותות שיקראו לנו את מכתבה של אשת ר”ג, כפי שניסחו אותו בעצמם. (מומלץ להיעזר בתרשים הסיפור כפי שכתבנו על הלוח בשיעור הקודם).

נסכם: ר”ג עומד בפני שבר גדול, הוא מפוטר ממשרתו הרמה, בעקבות צער גדול שציער את ר’ יהושע. מתוך ההתבוננות במצב דרך העיניים שלו, אנחנו יכולים להבין את התמונה במורכבותה, ולשמוע טוב יותר את הקולות השונים המשתתפים בה.

נקרא יחד את החלק הבא בסיפורם של ר’ יהושוע ורבן גמליאל.

מערכה שניה של הסיפור: הקרע בשיאו – מחליפים את רבן גמליאל.

מאן נוקים ליה נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר’ עקיבא דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר’ אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא הוא חכם דאי מקשי ליה מפרק ליה והוא עשיר דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה אתו ואמרו ליה ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא אמר להו איזיל ואימליך באינשי ביתי אזל ואמליך בדביתהו אמרה ליה למא מעברין לך אמר לה [לשתמש אינש] יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר אמרה ליה לית לך חיורתא ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא היינו דקאמר ר’ אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה תנא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס שהיה ר”ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי א”ר יוחנן פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי הוה קא חלשא דעתיה דר”ג אמר דלמא ח”ו מנעתי תורה מישראל אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא ולא היא ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה תנא עדיות בו ביום נשנית וכל היכא דאמרינן בו ביום ההוא יומא הוה ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה ואף ר”ג לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת דתנן בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש אמר להם מה אני לבא בקהל א”ל ר”ג אסור אתה לבא בקהל א”ל ר’ יהושע מותר אתה לבא בקהל א”ל ר”ג והלא כבר נאמר (דברי הימים ב כג, יט) לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה’ א”ל ר’ יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות שנאמר (ישעיהו י, יג) ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים וכל דפריש מרובא פריש אמר לו ר”ג והלא כבר נאמר (ירמיהו מט, ו)ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון נאם ה’ וכבר שבו אמר לו ר’ יהושע והלא כבר נאמר (עמוס ט, יד) ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו מיד התירוהו  לבא בקהל

נתרגם יחד, בעזרת התלמידים:

אֶת מִי נוֹשִׁיב בִּמְקוֹמוֹ?

נוֹשִׁיב אֶת רַ’ יְהוֹשֻׁעַ? בַּעַל הַמַּעֲשֶׂה הוּא;

נוֹשִׁיב אֶת ר’ עֲקִיבָא? שֶׁמָּא יַעַנְשֶׁנּוּ, שֶׁאֵין לוֹ זְכוּת אָבוֹת;

אֶלָּא נוֹשִׁיב רַ’ אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שֶׁהוּא חָכָם וְהוּא עָשִׁיר וְהוּא עֲשִׂירִי לְעֶזְרָא.

בָּאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: נוֹחַ לוֹ לְרַבֵּנוּ שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ יְשִׁיבָה?

אָמַר לָהֶם: אֵלֵךְ וְאֶמָּלֵךְ בִּבְנֵי בֵּיתִי.

הָלַךְ וְנִמְלַךְ בְּאִשְׁתּוֹ.

אָמְרָה לוֹ: שֶׁמָּא יַעֲבִירוּךָ?

אָמַר לָהּ: הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִין: יִשְׁתַּמֵּשׁ אָדָם בְּכוֹס שֶׁל זְכוּכִית יְקָרָה יוֹם אֶחָד – וּלְמָחָר תִּשָּׁבֵר.

אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי אֵין לְךָ שֵׂיבָה.

אוֹתוֹ הַיּוֹם בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה – נַעֲשָׂה לוֹ נֵס וְעִטְּרוּהוּ שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שׁוּרוֹת שֶׁל שֵׂיבָה

(וְזֶהוּ שֶׁאָמַר רַ’ אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: “הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה” וְלֹא “בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה”).

וְהָיָה רַ’ עֲקִיבָא יוֹשֵׁב וּמִצְטַעֵר

וְאָמַר: לֹא שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה יוֹתֵר מִמֶּנִּי, אֶלָּא שֶׁהוּא בֶּן גְּדוֹלִים יוֹתֵר מִמֶּנִּי.

אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁזָּכוּ לוֹ אֲבוֹתָיו!

אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ יָתֵד לְהִתָּלוֹת בָּהּ.

שָׁנוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח וְנִתְּנָה לָהֶם רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס,

שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

וְאוֹתוֹ הַיּוֹם נִתּוֹסְפוּ כַּמָּה סַפְסָלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

אָמַר: שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.

הֶרְאוּהוּ בַּחֲלוֹמוֹ: חֲצָבִים לְבָנִים מְלֵאִים אֵפֶר.

שָׁנִינוּ: “עֵדֻיּוֹת” בּוֹ בַּיּוֹם נִשְׁנֵית.

וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר “בּוֹ בַּיּוֹם” – אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה.

וְלֹא הָיְתָה הֲלָכָה שֶׁהָיְתָה תְּלוּיָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּהָ,

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא מָנַע עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.

שֶׁשָּׁנִינוּ: בּוֹ בַּיּוֹם בָּא יְהוּדָה, גֵּר עַמּוֹנִי, לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ,

אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבוֹא בַּקָּהָל?

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל!

אָמַר לוֹ רַ’ יְהוֹשֻׁעַ: מֻתָּר אַתָּה לָבוֹא בַּקָּהָל!

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'” (דברים כג, ד).

אָמַר לוֹ רַ’ יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָם הֵם יוֹשְׁבִים?

וַהֲלֹא כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים” (ישעיה י, יג).

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן” (ירמיה מט, ו) – וּכְבָר שָׁבוּ.

אָמַר לוֹ רַ’ יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: “וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל” (עמוס ט, יד) – וַעֲדַיִן לֹא שָׁבוּ, אֶלָּא שֶׁעֲתִידִין לָשׁוּב, אַף כָּאן עֲתִידִין לָשׁוּב.  מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבוֹא בַּקָּהָל.

אחרי שנבין יחד את הרובד המילולי, בעזרת התרגום המשותף, נפנה למפות את הקטע ולהעלות איתו קומה בהבנת רוח הדברים.

נשאל שאלה פתוחה ורחבה, על הקטע כולו:

• האם אתם מרגישים שיש איזו תנועה כללית למה שקראנו?
• מה חוזר על עצמו בסיפור, בכל חלקיו עד כה?

נזכיר את מה שקראנו: חיפוש מחליף לרבן גמליאל, דחיקת ר’ עקיבא מטעם זכות אבות, השיחה בין ר’ אלעזר ואשתו,  פתיחת בית המדרש לכל, מחלוקת בשאלת ההכללה של יהודה העמוני בקהל. נעיר את תשומת הלב לנוכחות הגדולה של “שאלת המסננת”, כלומר, מי בפנים ומי בחוץ, מי ראוי ומי פחות, ומהם הקריטריונים המבחינים בין אדם לאדם ובין מעמדות. בכל חלקי הקטע שלמדנו יחד, היסוד הזה מובא באופן חריף מאד.

• מה דעתכם על זה?
• האם אתם מזדהים עם התנועה הסוגרת הזאת, כשמדובר בלימוד תורה?
• האם זה שונה מהשאלון שבקשנו לנסח בתחילת השיעור?
• ומהצד השני, האם אתם מסכימים עם הפתיחות הזאת שמבטא ר’ אלעזר?

• אקבוצות - הפגנות
• בדרמה - מונולוג

פתחנו בדיון על הצטרפותשל תלמיד חדש לכתלי בית הספר. המשכנו בקריאת הסיפור על ר’ יהושוע ורבן גמליאל וראינו את הקו המנחה בסיפור, המברר מי יכול לקחת חלק בקהל ישראל. סיימנו עם משימת מיפוי דמויות מחיינו לפי אחד מדמויות הסיפור.