נפתח בתרגיל כתיבה אישית קצר. תחילה, נבקש מהמשתתפים לעשות רשימה של החסרונות שלהם. אלו יכולים להיות חסרונות אישיותיים (תכונות שליליות), רוחניים, או חומריים (דברים ממשיים שחסרים לי).

נסביר: לכולנו יש חסרונות רבים מסוגים שונים, אך חלק מהחסרונות קשים לנו במיוחד ועלולים לעורר בנו בושה. לעיתים הבושה כה חזקה עד שאנו בוחרים לכסות את החסרונות ולהסתיר אותם מהסביבה.

נבקש כעת לסמן בעיגול מתוך הרשימה את אותם החסרונות שאנו מתביישים בהם במיוחד ומנסים להסתירם מהסביבה (נדגיש שזהו תהליך אישי שאינו מיועד לשיתוף).  נבקש לכתוב על כל חיסרון כיצד אנו מסתירים אותו.

נפתח בקריאה משותפת של הסיפור והסבר מילים קשות. נעמוד על הנושאים המרכזיים: דמותו של רבי חנינא בן דוסא מול דמותה של אשתו, בשאלת ההתמודדות עם העוני והיחס אל החוץ.

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד ע”ב – כה ע”א
אמר רב יהודה אמר רב:
בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.
הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא, משום כיסופא, הוה לה הך שיבבתא בישתא.
אמרה: מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי?
אזלא וטרפא אבבא, איכספא ועיילא לאינדרונא, איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא.
אמרה לה: פלניתא, פלניתא! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך.
אמרה לה: אף אנא להכי עיילי.
תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים.
אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי?
אמר לה: מאי נעביד?
בעי רחמי דניתבו לך מידי, בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא.
חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי. ואיהי אפתורא דתרי כרעי.
אמר לה: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר?
אמרה ליה: ומאי נעביד? בעי רחמי דנשקלינהו מינך.
בעי רחמי ושקלוהו.
תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון. דגמירי: דמיהב יהבי, מישקל – לא שקלי.

תרגום:
אמר רב יהודה אמר רב:

בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת.

היתה רגילה אשתו לחמם את התנור כל ערב שבת ולהעלות עשן גדול משום בושה. היתה לה שכנה רעה אחת.

אמרה: הרי יודעת אני שאין להם דבר, מה כל זה? (שהיא מסיקה את התנור)

הלכה ודפקה בדלת. התביישה ונכנסה לחדר הפנימי. נעשה לה נס שראתה את התנור מלא לחם, והעריבה מלאה בצק.

אמרה לה: פלונית, פלונית, הביאי מרדה, שלחמך נשרף.

אמרה לה: אף אני לכך נכנסתי.

שנה: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בנסים.

אמרה לו אשתו (של חנינא בן דוסא לחנינא בעלה) עד מתי נלך ונצטער כל כך?

אמר לה: מה נעשה?

בַּקֵשׁ רחמים שיתנו לך דבר מה.

ביקש רחמים, יצאה כמין פיסת יד ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב.

ראתה בחלום שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלוש רגלים, והיא אוכלת בשולחן של שתי רגלים.

אמר לה: נוח לך שיאכלו כולם על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר?

אמרה לו: ומה נעשה?

בַּקֵשׁ רחמים שיקחוהו ממך.

ביקש רחמים ולקחוהו. שנה: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון. שלמדנו: שלתת- נותנים, לקחת- לא לוקחים.

.

נחלק את הכיתה לקבוצות בהתאם לגודלה. כל קבוצה תתבקש לקרוא את הסיפור בשנית, לבחור אחד מהסמלים בתוכו, ולבחון את תפקידו והופעתו של הסמל. היכן בסיפור הסמל מופיע? מה הוא מסמל? מה תפקידו? מהן האסוציאציות והרעיונות שהוא מעלה?

הסמלים: (ניתן לתת לכל קבוצה כרטיס ובו הסמל שלה ותמונה מייצגת)

עשן
פיסת יד
שכנה רעה
רגל של שולחן
לחם
החדר הפנימי
חרובים
המרדה
התנור
פלונית
ערב שבת
חנינא (משמעות השם)

[מצורפות כמה נקודות על כל סמל אבל כדאי כמובן לתת ללומדים להגיע לדברים בכוחות עצמם:

עשן– קשור לבושה, להסתרה, מיסוך. אולי מסמל גם תחינה כלפי שמיא, משהו שעולה מלמטה למעלה.

פיסת יד– נתינה, קשר

שכנה רעה– שכנות כמשהו שמצפים ממנו לטוב, לאיכפתיות, ואילו כאן השכנה היא שכנה רעה. מחפשת לחשוף את קלונם, להראות ברבים שהעשן הוא אחיזת עיניים.

רגל של שולחן– מסמלת התבססות, יציבות, הישענות

לחם– ארציות, מחולק בין אוכלים, סמל לחמימות וביתיות. שבת- שני לחמים. סמל לזוגיות ולשלום בית. פשטות. “השיר הפשוט של הלחם”

החדר הפנימי– ביטוי לחיבור לעולם פנימי שאין בו עימות עם החוץ. חיפוש אחר הגנה חיבור למשאבים פנימיים כדי להתמודד עם הבושה.

חרובים– החרוב כניגודם של החלות. צימצום. הסתפקות במועט. בתוצר הטבע שנעשה ללא השקעה אנושית. מבטא את הניגוד בין חנינא (המגולם בחרוב) לאשו (המגולמת בחלות)

פלונית– לאשתו של רבי חנינא בן דוסא אין שם. היא “פלונית” אין לה מקום למלא את הייעוד שלה.

ערב שבת– לא עוד ועדיין לא, בין שמים לארץ, בין קודש לחול, בין נס לשגרה, זמן של מתח ולחץ.

חנינא (משמעות השם)- חן, תחנונים, חנינה.

נחזור למליאה, ונאסוף את התובנות שעלו בקבוצות – בניסיון להרכיב תמונה מעמיקה יותר של המתרחש בסיפור.

• נפתח שאלה לדיון: האם אשתו של רבי חנינא בן דוסא עברה שינוי במהלך הסיפור?

נקרא את דבריו של אדמיאל קוסמן המציגים את שאלתו של רבי חנינא בסיום השיעור כשאלה אירונית הבאה לשקף לאשתו את העובדה שהיא חייבת להרפות מן ההשוואה המתמדת לאחרים. השוואה שיכולה להמשיך וללוות אותה גם בעולם הבא.

אשת רבי חנינא בן דוסא כ’פלונית’/ אדמיאל קוסמן, אקדמות יט
נדמה שמצבה של אישה זו מייצג בעצם את המצב האנושי הכללי. כולנו חיים את חיי היומיום שלנו כאשת רבי חנינא. שאיפותינו ומצוקותינו נובעות כולן מן העובדה שאנו רואים סביבנו סטנדרטים אחרים. ההשוואה למצבים אחרים שבהם חיינו בעבר או ל’שכנות’ כאלו ואחרות מעצבת את מערכת הציפיות והשאיפות שלנו, מניעה את ניסיוננו ליצור מעין מסך עשן סביב מגרעותינו ויוצרת את האכזבות והבושה. … לדעתי, הואיל ואותה ‘פלונית’ היא-היא האדם הממוצע המייצג כל אחד מאתנו, והיות שהסיפור מייצג את מצבנו הקיומי היומיומי – אפשר להבין שהסיפור מוסר את המסר הזה: על אף העובדה שאנו שרויים תדיר במצוקה הנובעת מן החסר האינסופי, שיסודו תמיד בהשוואה ל’שכנות’ שהתברכו בשפע, ועל אף העובדה שאיננו יכולים להשתחרר מזה ולהיות באחת ל’חנינא’ – עם כל זאת, כאשר אנו מאמצים מבט רחב יותר ומבינים את סופיותנו, את עובדת הכיליון והמוות הקרוב-תמיד של אותה ישות משתוקקת (ה’אני’ שלנו) – הרי אז אנו ניתקים מהשפעתן המשתקת של ה’שכנות’, ואנו יכולים לקבל כוח שיאפשר לנו לעמוד על רגלינו שלנו, באופן אותנטי יותר, ללא כל צורך בהעלאת מסך עשן בפני האחרים.

הפנייה של אשת רבי חנינא אל חנינא שיתפלל כדי שהרגל תילקח מהם חזרה לשמים – אותו ויתור עמוק ומרשים, הוא-הוא הביטוי לעמידה בניסיון היומיומי. היא מגלה בכך כוח פנימי, יכולת קבלת אחריות, הסתפקות במועט וצניעות אמיתית; ובעיקר: זהו ביטוי של עמידה חדשה ואותנטית של מי שהייתה קודם לכן סתם ‘פלונית’ ומבטה גישש תמיד אחר דעות שכנותיה. עתה, משגמלה בלבה ההחלטה להחזיר את הרגל השמימית למקומה הנכון סוף סוף מתייצבת אותה ‘פלונית’ על מקומה שלה. זאת היא אפוא ה’רגל’ האמיתית.

…דברי סיום עקרוניים אלו על מהות ה ‘שמימי’ הם בעלי חשיבות ממדרגה ראשונה. שכן בניגוד למחשבה המוטעית ש ‘רוחני’ הוא מי שמנותק מצרכים ארציים, מלמדנו הסיפור שהגדרת הרוחני האמיתית היא: מי שכולו נתינה ואין בו לקיחה. זאת כמובן איננה נתינה מאולצת או נתינה הנובעת מחובה מוסרית – אלא נתינה של מי שהפך כל כולו להיות במהותו העצמית לנותן. … השינוי העמוק שחל במהלך הסיפור באשת חנינא הוא שהיא תופסת עתה במלוא הכרתה כי יציבות זו של ‘רגל הזהב’ איננה אלא אשליה. ועתה יכולה היא להתייצב ולעמוד על רגליה שלה, ולשלח בחזרה ל’שמים’ את ‘רגל הזהב’ שלא התאימה ל’שולחן’ שלה כלל.

אל מול הבושה, אשת רבי חנינא נסוגה ל”חדר הפנימי”, המסמל התכנסות בתוך העצמי האמיתי והפנימי – המעניקה כח לעמוד למול הסביבה החיצונית והמבט הרע.

נחזור כעת לתרגיל הפתיחה ונבקש מהמשתתפים לקרוא את הדברים שכתבו.

הסיפור שקראנו מלמד כי הסתרה אינה בהכרח דבר רע – הניסים שנעשו (הופעת הלחם ורגל הזהב) באים משמים כדי לעזור במצוקה. אך יש לשים לב למחירים של אותה הסתרה – ההישענות על רגל הזהב גורעת משהו ממקום עמוק ופנימי יותר (בחינת עוה”ב). ר’ חנינא ואשתו מבינים בחכמתם שאותה רגל צריכה לשמש רק “קביים” זמניות, שיסייעו להם לעמוד על רגליהם באופן עצמאי ולמצוא בעצמם את העמידה למול הסביבה. גדולתם של ר’ חנינא ואשתו היא במוכנות לקבל את אותן קביים, ובזכות כך, לאחר שהביטחון שלהם מבשיל, הם יכולים לוותר על הקביים חיצוניות, ולהחזירן למקום פנימי יותר (עולם הבא) שממנו ישאבו את הביטחון מעתה ואילך.

כעת נתבונן שוב ברשימת החסרונות וההסתרות [בשלב זה לא נעסוק ב”ויתור” על הקביים, מכיוון שהוא דורש בשלות ובגרות, והסרה בוסרית של “קביים” שכאלה עשויה להיות לא בריאה]. נשאל – אילו מההסתרות שברשימה משמשת כ”קביים” או רגל של זהב ומסייעת לי לחזק את ביטחוני הפנימי?

נביא לכיתה דפים וחומרי יצירה בסיסיים ונבקש מהתלמידים לצייר את אותן הסתרות חיוניות. כמובן שהדימוי “רגל של זהב” יעלה, אך נעודד אותם לדמיין גם דימויים חדשים ומגוונים יותר. מטרת התרגיל היא לזהות את ההסתרות המועילות שבחיינו ולהסכים לקבלם ולהודות עליהם.  לסיום, ובהתאם לאופי הכיתה, ניתן להציע תרגיל כתיבה בו אנו מודים לאותן הקביים – “אני מודה לכם על________”.

פתחנו את השיעור  בכתיבה על “מסכי העשן” – החסרונות וההסתרות שלי. למדנו את סיפורם של ר’ חנינא בן דוסא ואשתו העוסק בהתמודדות עם חסרונותיהם ועם המבט החיצוני מהסביבה.  התחלקנו לקבוצות והעמקנו בסמלים המרובים שבסיפור ובמשמעותם הפנימית, וקראנו את פרשנותו של אדמיאל קוסמן.  לסיום חזרנו והתבוננו על ההסתרות שלנו וניסינו לראותם כ”רגליים של זהב”, כקביים שעוזרות לנו לבנות את ביטחוננו העצמי עד לנקודה שבה נבשיל ונוכל לוותר עליהן, וניסינו להודות להן.

לסיום ניתן לקרוא את הסיפור הקצר מבבא בתרא שמהווה סיפור משלים לסיפור שלנו.

בבא בתרא עד א-ב
רבי יוחנן משתעי זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן ההיא קרטליתא דהוו קא מקבעי בה אבנים טובות ומרגליות והדרי לה מיני דכוורי דמקרי כרשא נחית בר אמוראי לאתויה ורגש ובעי לשמטיה לאטמיה ושדא זיקא דחלא ונחת נפק בת קלא אמר לן מאי אית לכו בהדי קרטליתא דדביתהו דר”ח בן דוסא דעתידה דשדיא תכלתא בה לצדיקי לעלמא דאתי
תרגום: ספר ר’ יוחנן: פעם אחת שטנו בספינה וראינו תיבה שקבועות בו אבנים טובות ומרגליות וסביבה שטים דגים הקרויים כרישים בכדי לשומרה ירד לשם אדם היודע לשוט במים ע”מ להביאה, התעורר אחד מהדגים ובקש לכרות ירכו של האמודאי זרק לו חומץ וברח מריחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם בארגזה של אשת ר’ חנינא בן דוסא? שעתידה להצניע בו תכלת, ולחלקו לצדיקים בעולם הבא [בבא בתרא עד, א-ב].

בסיפור זה מוצגת אשת רבי חנינא כמי שיש לה שפע השמור לה לעתיד לבוא, והיא “עתידה להצניע בו תכלת” (תכלת לשון תכלית). התיבה השטה בים מסמלת את האפשרות להתרומם מן היבשה והיציבות לכאורה אל הים, המסמל את הסוד והעומק. גם כאן האנשים חותרים לעבר העושר החומרי ומוכנים אף לסכן את חייהם לשם כך, וגם כאן כמעט יש רגל חסרה – רגלו של הצוללן שכמעט נכרתת (מזכיר את רגל השולחן בסיפור הקודם). המסר בסיפור הוא שיש להרפות מן המרדף אחר העושר בעולם הזה, ולשאוב ביטחון ממקום עמוק יותר – ממעמקי הים או מן העולם הבא. אם בסיפור הקודם הצורך של אשת ר’ חנינא בממון הביא לחיסרון  בשמיים (רגל שולחן חסרה), סיפור זה מלמד כי נכונותה לוותר על העושר בעוה”ז מביא לתיקון עמוק בו היא שומרת עושר רוחני ומחלקת אותו לצדיקים בעולם הבא.