ניתן לכל תלמיד דף ונבקש ממנו לכתוב בצד אחד שלו את המילה “לתקן” ובצד השני שלו את המילה “לקלקל”. נשים ברקע את השיר: “אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן”  שמילותיו לקוחות מתוך ליקוטי מוהר”ן שכתב רבי נחמן מברסלב. ונבקש מכל תלמיד למלא כל אחד מצדדי הדף במילים שמתארות את המחשבות, ההרגשות והעולמות שנפתחים בהם למשמע כל אחת מהמילים: “תיקון” או “קלקול”. לאחר כמה דקות, נבקש מכל תלמיד לבחור מילה אחת מכל אחד מצידי הדף ולשתף את הכיתה בקול רם במה שכתב.

ניתן לכל תלמיד דף ונבקש ממנו לכתוב בצד אחד שלו את המילה “לתקן” ובצד השני שלו את המילה “לקלקל”. נשים ברקע את השיר: “אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן”  שמילותיו לקוחות מתוך ליקוטי מוהר”ן שכתב רבי נחמן מברסלב. ונבקש מכל תלמיד למלא כל אחד מצדדי הדף במילים שמתארות את המחשבות, ההרגשות והעולמות שנפתחים בהם למשמע כל אחת מהמילים: “תיקון” או “קלקול”. לאחר כמה דקות, נבקש מכל תלמיד לבחור מילה אחת מכל אחד מצידי הדף ולשתף את הכיתה בקול רם במה שכתב.

ניתן לכל תלמיד את המשנה ממסכת שבת המגדירה את העיקרון שהמקלקלים פטורים ונבקש ממנו ללמוד אותה.

משנה, מסכת שבת, פרק י”ג, משנה ג’
הקורע בחמתו, ועל מתו, וכל המקלקלין פטורין.
והמקלקל על מנת לתקן, שיעורו כמתקן.

לאחר כמה רגעים של לימוד אישי בשקט, נלמד יחד את המשנה: כדי להתחייב על מלאכת שבת צריך לעשות אותה בדרך תיקון ולא בדרך קלקול. על מנת להבין טוב יותר את העיקרון הזה, נוכל לקחת שוב את משנת ל”ט אבות מלאכה ולחלק לתלמידים את המלאכות, כאשר כל קבוצה תצטרך ביחס לחלק מהמלאכות לנסות לשרטט את הסיטואציה בה נעשית המלאכה  על מנת לקלקל ולא על מנת לתקן (אפשר כמובן שחלק מהציורים יהיו מצחיקים ולא ממש ריאליים..).

ננסה יחד עם התלמידים להבין את הרעיון מאחורי הלכה זו: מדוע שאותה פעולה תהיה פעם אחת פטורה ופעם אחת חייבת, וזאת בהתחשב בשאלת המניעים והכוונה של העושה? במהלך הדיון נלמד את דבריו של ערוך השולחן שמסביר את עניינה של מלאכת מחשבת בהגדרת מלאכת שבת האסורה:

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן אורח חיים סימן רמב סעיף כג
המקלקלין פטורין, אלא אם כן קלקל על מנת לתקן. אבל המקלקל בלבד, כגון שסותר בניין שלא על מנת לבנותו – פטור מן התורה, מטעם דאין זה מלאכת מחשבת, דבמשכן היו כל המלאכות לתיקון ולא לקלקול.

הדיון יכול להציף בכלל את חשיבותה של המחשבה והתודעה המתלווה למעשים שאנחנו עושים ואת השאלה באילו מרחבים זו שאלה קריטית ובאילו לא: האם כאשר אני מקיים מצווה ללא כוונה עשיתי מצווה? האם בכל עבירה שאני עושה התודעה היא קריטית? ובתוך כך לדייק יותר את ייחודו של המושג: “מלאכת מחשבת”.

נלמד את פסק ההלכה של הרמב”ם שמחדד את הסיפא של המשנה שקובעת שיש גם מעשים שהם כשלעצמם נראים קלקול, אך מתחייבים עליהם בכ”ז כיוון שהם נעשים לצורך תיקון:

רמב”ם על משנה מסכת שבת פרק יג משנה ג
מקלקל על מנת לתקן – כגון שהרס כדי לבנות.
ואמרו הקורע על מתו פטור, אם היה מת שאינו חייב עליו קריעה.
ואמרו הקורע בחמתו פטור, דברים אלו דחויים, וההלכה שהקורע בחמתו או על מת שחייב עליו קריעה – חייב. ונעשה הקורע בחמתו ועל מתו חייב, מפני שהוא משכך חמתו ומיישב נפשו באותה הקריעה, והרי הוא כמתקן.

הרמב”ם בהלכה שלו פוסק שגם מי שקורע על מתו – נחשב מקלקל על מנת לתקן וחייב. נשאל:

• האם הדברים תואמים את פשט המשנה?
• מה משמעות ההבדל בין מי שפטור מהקריעה וקורע בכל זאת, ובין מי שחייה או שקורע בחמתו?
• כיצד הרמב”ם מסביר כי הקריעה מביאה לתיקון?

נסביר כי לפי הרמב”ם, מעשה הקריעה (הקלקול) יכול להביא לפורקן ולהקלה נפשית – ולכן הוא מהווה תיקון, ואסור בשבת (בניגוד לפשט המשנה).  נחדד את העיקרון ההלכתי השני המופיע במשנה ונעבור להמשך השיעור שיפתח עקרון זה מבחינה רעיונית וקיומית.

נבקש מכל אחד מהתלמידים לחשוב על סיטואציה בחיים שלנו בה אנחנו שוברים משהו אבל הרצון הוא בעצם לתקן. במידה ונראה שכדאי לזרוק בכיתה רעיונות על מנת לתת לתלמידים הבנה ברורה יותר למשימה המופשטת, אפשר להציע בקול רם: לכעוס על ילד כדי לחנך אותו, לעבור דירה בשביל להגיע למקום טוב יותר, לעזוב את ההדרכה בשביל להשקיע זמן בדברים אחרים, להיפרד מחבר/ה בגלל הרגשה שהקשר לא מספיק בונה וטוב, להוציא מהבית סרט או ספר לא צנוע בגלל שהוא גורם לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, לזרוק לפח מכתב שמזכיר לי דברים שלא עושים לי טוב וכו’..

נבקש מכל תלמידי לנסות להיכנס קצת לתוך הסיטואציה ולכתוב מכתב מעמדת “המקלקל” אל האדם או החפץ שקילקל ובו לנסות להסביר מה עשה ולמה עשה. תרגיל כתיבה זה יעזור להיכנס ולהעמיק לתוך המחשבה שיש מעשים שהם קלקול במובן הפשוט אך הם תיקון במובן העמוק וכן יפתח את התודעה שלעיתים אנחנו צריכים לאבד ולקלקל במשהו שיש לנו בשביל להרוויח עולם גדול ומדויק יותר עבורנו.

נבקש מתלמידים המוכנים להקריא את שכתבו, לקרוא את המכתב בקול רם. נעמיק יחד בהכרה שלעיתים נכון לשבור/לאבד/לעזוב למרות הכאב והצער שמתלווים לרגע האובדן שהוא אמיתי כמובן, אך התודעה והשאיפה מחזקים שהמטרה והתכלית היא תיקון ומבט קדימה.

במידה והזמן מאפשר, רצוי להוסיף גם תרגיל יצירה שממחיש את הדברים:

נביא לכיתה חומרי יצירה שונים – ניירות, בדים, נייר טואלט, קרטונים, בריסטולים ועוד. נבקש מכל אחד ליצור משהו שיבטא מחשבה או הרגשה מסוימת שלו, כאשר ההנחיה תהייה שמותר לעצב את חומרי היצירה רק בעזרת תנועה קורעת ולא בעזרת תנועה גזירה מדויקת או קיפל מדויק. נבקש מהתלמידים להרגיש כיצד נחוותה אצלם תנועת הקריעה: כתיקון או כקלקול?  נעשה סבב קצר בו כל אחד יציג מה עשה ויספר במשהו מה הרגיש במהלך העבודה היצירתית.

התחלנו בהאזנה לשיר ולמילותיו של ר’ נחמן מברסלב, בהתבוננות בתחושות שהמילים “קלקול” ו”תיקון” מעלות בנו. למדנו את המשנה ואת פירוש ערוך השולחן ועסקנו בסוגיית ההשפעה של הכוונה על המעשה. עיינו בדברי הרמב”ם הסותר את פשט המשנה וקובע כי לעיתים הקריעה מביאה לפורקן ולהקלה ולכן היא בבחינת מתקן. ניסינו לחשוב על דוגמאות בחיינו בהן אנו הורסים משהו למען מטרה טובה יותר, והמחשנו זאת על ידי כתיבה ויצירה.

ניתן לסיים את השיעור בשאלת “בונוס” מסכמת:  לאחר שלמדנו והבנו את משמעות מקלקל על מנת לתקן, מהי המשמעות הפנימית של הקביעה כי הדבר אסור בשבת?

[ניתן להציע כי בשבת הדברים צריכים להישאר כפשוטם, ואסור לנו לבצע “מלאכה” שתשנה אותם או את תפקידם. לכן גם כאשר יש עצב או קלקול, עלינו להשאיר אותם כהווייתם ולשהות בתוכם, ולא לנסות לשנות את טבעם].