נעלה שאלה:

• מה חסר לכם כשאין בית מקדש? האם אנחנו מרגישים בחסרונו בחיינו?
• למה אנו מצפים כשאנו מייחלים שבית המקדש יבנה? (והאם אנחנו באמת מייחילים לכך?…)

מאז שנחרב המקדש חלפו כמעט אלפיים שנה. נכון, בכל שנה ושנה אנחנו צמים מספר צומות שמבקשים להזכיר לנו את חסרון המקדש בחיינו ובכל יום ויום אנחנו מתפללים על בניין ירושלים והמקדש ובכל זאת: האם לא הסתגלנו יותר מידי לחיים שאין בהם מקדש? האם אנחנו מצליחים באמת לקלוט את החסר המהותי בעולם שבו אין מקדש והשראת שכינה?

נפתח את הלימוד באוסף של משניות מתוך מסכת ראש-השנה המציגות תקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש:

משנה, מסכת ראש השנה פרק ד’

(א) יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.

(ג) בראשונה, היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד; משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.

(ד) בראשונה, היו מקבלין עדות החודש כל היום; פעם אחת נשתהו העדים מלבוא, ונתקלקלו הלויים בשיר.  התקינו שלא יהו מקבלין עדות החודש, אלא עד המנחה; ואם באו עדים מן המנחה ולמעלן, נוהגים אותו היום קדש ולמחר קדש.  משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו מקבלין עדות החודש כל היום.  אמר רבי יהושוע בן קורחה, ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.

• הגדירו במילים שלכם כל אחת מהתקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי לאחר חורבן בית המקדש.
• נסו לחשוב, מהי המגמה המשותפת לתקנות? מה ניסה ר’ יוחנן בן זכאי לעשות?
• נסו לחשוב על קולות שהתנגדו לתקנות אלו: מה היה אפשר לטעון כנגד רבן יוחנן בן זכאי?

נראה כי מגמת התקנות היא קבלה של העובדה שהמקדש חרב ורצון לבנות עולם הלכתי שלם ומלא המתקיים ללא המקדש: במשנה א’ בית הדין הופך לאלטרנטיבה למקדש, במשנה ג’ המדינה כולה הופכת להיות כמו מקדש ובמקביל ההיתר לאכול תבואה חדשה באמצע היום לאחר הקרבת קרבן העומר נעלם והיום כולו אסור באכילה מהתבואה החדשה,  במשנה ד’ מתיר רבן יוחנן לקבל עדות החודש במשך כל היום כיוון שהבעיה שהיתה בזמן המקדש כבר איננה רלוונטית.

• לדיון: האם מגמה זו עלולה להשכיח את הרצון למצב האידאלי בו יש מקדש? אולי נכון היה להשאיר את ההלכה כהוויתה וכך יישאר זכר טוב יותר לחסרון המקדש?

ב.נמשיך בלימוד התוספתא בסוטה

תוספתא, סוטה, פרק ט”ו, הלכה ה’

משחרב בית האחרון

רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין

נטפל להם ר’ יהושע

אמר להם: מפני מה אין אתם אוכלים בשר?

אמרו לו: נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותים יין?

אמרו לו: יין נשתה שבכל יום היה מתנסך ע”ג המזבח ועכשיו בטל?

אמר להם: לא נשתה.

אמר להם: א”כ לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים? מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג? תאנים וענבים לא נאכל שמהן מביאין בכורים בעצרת?

שתקו.

אמר להם: בני להתאבל יותר מדאי אי אפשר, ושלא להתאבל כלל אי אפשר,

אלא כך אמרו חכמים:

סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלים

עושה אדם עסקי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלים

עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירה דבר מועט זכר לירושלים

שנאמר (תהלים קלז) אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי

וכל המתאבלים עליה בעוה”ז שמחים עמה לעוה”ב שנא’ (ישעיה סו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה וגו’:

• מה הוויכוח שבין העם לבין רבי יהושע?
• שימו לב לדרך בה מגיב רבי יהושע לטענות העם ולדרך בה הוא מנסה לשכנע את העם בטעותם.
• עם איזו גישה אתם מזדהים יותר?
• נסו לחשוב אלו משמעויות יכולות להיות לעובדה שהמדרש מגדיר את הקבוצה המתווכחת עם רבי יהושע: “פרושים”?
• נסו לחשוב מה מאפיין את תקנות חכמים לזכר המקדש? האם הן דומות או שונות מהתקנות של רבן יוחנן בן זכאי?
• אילו תקנות הייתם מתקנים אתם כיום על מנת שנזכור את חורבן המקדש בחיינו?

הסיפור מציב עוד שתי התייחסויות לצורת החורבן שאחרי המקדש: הפרושים שמבקשים לשתק את החיים ולהשקיע את האנרגיות בגעגוע אינסופי ולהימנע מכל מה שמזכיר את המקדש לעומת רבי יהושע שמציע לקיים חיי שגרה ולצידם למצוא פינות קטנות המזכירות את החיסרון של המקדש.

עד כה פגשנו שלוש שיטות: רבן יוחנן המבקש ליצור אלטרנטיבה למקדש ולהזכיר את החסרון על-ידי תוספת של מעשים, הפרושים המבקשים לשתק את החיים עד לחזרת המקדש, ורבי יהושע המבקש להמשיך את החיים אך לקבוע מסמרות שיזכירו את החיסרון על-ידי המעטה של מעשים.

נמשיך במדרש המפגיש את רבן יוחנן ורבי יהושע:

אבות דרבי נתן, נוסחא א’  פרק ד

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים

והיה ר’ יהושע הולך אחריו

וראה בית המקדש חרב

אמר ר’ יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל.

א”ל: בני, אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים שנא’ “כי חסד חפצתי ולא זבח”

• מה בסיטואציה המתוארת במדרש עורר את רבי יהושע להכיר בחסרון המקדש?
• מה שתי העמדות שמציגים רבי יהושע ורבן יוחנן במדרש?
• נסו לחשוב על הקשר בין עמדת רבן יוחנן בן זכאי במדרש זה לבין התקנות שתיקן במסכת ראש השנה ובין עמדת רבי יהושע במדרש זה לבין דבריו והתקנות שהוא מזכיר בתוספתא בסוטה?

רבי יוחנן שוב מחפש אלטרנטיבה למקדש והפעם בדמות מעשים טובים ואילו רבי יהושע עסוק בכאב ובגעגוע לקיומו של מהקדש עצמו.

כדאי לעיין גם במדרש ממסכת ברכות המספר על פגישתו של רבי יוסי עם אליהו הנביא:

תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף ג ע”א

תניא אמר רבי יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך

ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל

בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח והמתין לי עד שסיימתי תפלתי

לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי שלום עליך רבי

ואמרתי לו שלום עליך רבי ומורי

ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו?

אמרתי לו להתפלל

ואמר לי היה לך להתפלל בדרך

ואמרתי לו מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים

ואמר לי היה לך להתפלל תפלה קצרה

באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה

ואמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו?

ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות

ואמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם

• מה יכולה לסמל הדרך אל מול החורבה במדרש זה?
• מדוע אסור להתפלל בחורבה אלא צריך להתפלל דווקא בדרך?
• מה הקולות ששומעים בתוך חורבה?
• נסו לחשוב אילו קולות אפשר לשמוע בדרך בשונה מהקולות שבחורבה?

הסיפור מעלה שאלה לגבי התפילה הראויה: האם תפילה ב’חורבה’, כלומר, תפילה מתוך הרגשת החיסרון והחורבן של המקדש- היא התפילה הנכונה? זו תפילה שאין בה פשרה על אלטרנטיבה אלא רק ציפיה לבניית המקדש. או שמא התפילה הראויה היא דווקא תפילה ‘בדרך’- תפילה מתוך הבנה שמהחורבן יוצאים לדרך חדשה,  צועדים ומחפשים להתקדם הלאה?

ג. כעת נדון בשאלה העדכנית, לגבי האופן בו אנו חווים כיום את האבל על בית המקדש. נקרא את הדברים הבאים:

ד”ר משה שנר, “בין מנהיגות של קדושה למנהיגות של יום-יום”, גיליון “ארץ אחרת” 11

מה בין יום אבל ליום זיכרון? ביום אבל, יושב האדם היהודי שבעה על מתו, אבל, חפוי ראש, שמוט על הקרקע וקרוע בגד. אחר כך הוא קם ושב אל החיים. ביום הזיכרון, אחת לשנה, הוא מעלה יחד עם משפחתו ובני קהילתו את זכר המת, מתוך געגוע, אהבה וכאב על האובדן ששוב לא ישוב עוד, אולם אין זה בשום פנים יום אבל על כל סממניו. תשעה באב הנו יום אבל שמסרב להסתיים ולהיהפך ליום זיכרון, פן יהיה העבר ל’עבר גמור’. תשעה באב כולו הוא אי השלמה וייחולים, תפילות ופילולים ליום בו תשוב תפארתנו ותחדש ימיה כמקדם… לא יום זיכרון יש כאן אלא יום אבל מתמשך, שאינו מוכן להשלים עם תהפוכות ההיסטוריה ועם תביעות הווה של היהודים שרוצים לקום מאבלם בן אלפיים השנה ולחיות.

• מה ההבדל בין אבל לזיכרון?
• כיצד דבריו של ד”ר משה שנר יכולים להאיר בעומק נוסף את המדרשים שפגשנו בראשית הלימוד?
• מה הקושי שלנו כיום, במדינת ישראל, לחוש באבל על המקדש?

• אעיצוב ט באב לפי השיטות השונות
• באיך נצפה לבניין המקדש?-הצעות

פתחנו בהצפת התחושות שלנו באבל על בית המקדש והצבת השאלה האם לא הסתגלנו מדי לחסרונו. המשכנו בלימוד מקורות על ההתמודדות עם חסרון המקדש בתקופת התנאים, סמוך לחורבן. ראינו שיטות שונות לגבי ההתמודדות הראויה. המשכנו בלימוד סיפורים תלמודיים שהעמיק את הדיון לגבי דרך ומידת הזיכרון והאבל הראויות, בכל זמן. באמצעות דבריו של משה שנר עברנו לדיון על האבלות בימינו. בפעילויות הפנמה בדקנו כיצד ניתן ליישם את השיטות השונות במנהגי ט’ באב.