נפתח בתרגיל בו נבקש מכל תלמיד להגדיר את המושג “חיים”.

נערוך סבב קצר בו נשמע לפחות חלק מההגדרות שהתלמידים נתנו.

נבקש מכל התלמידים להתחלק לחברותות. נחלק לכל חברותא דף ועליו דמויות: יהודי מבוגר שלמד תורה וקיים מצוות כל ימיו. צעיר מבטיח באחת הישיבות הגדולות, תינוק בן יומו, נער חילוני, אדם חילוני מדען שעסוק בהמצאת תרופה למחלה קשה, פושע בבית הסוהר, יהודי המאושפז כצמח בבית חולים, אדם עם פיגור שכלי, גוי.

נבקש מהם לדון ביניהם ולהכריע ולדרג את הדמויות על פי השאלה:

• מי חייו שווים יותר?
• מי מתאים וממלא יותר את ההגדרה של “אדם חי”?

שאלה זו היא כמובן פרובלמאטית מאד לדיון ומחשבה, אך דווקא בגלל זה אנחנו מבקשים להציף אותה ולפתוח, גם אם לא להכריע.. לאחר שכל חברותא תדון בדברים בתוך עצמה.

• האם יש דבר כזה: חיים ששווים יותר?

(סוגיה הלכתית נוספת שניתן להציף תוך כדי הדיון היא פדיון שבויים, כאשר המשנה במסכת גיטין פרק רביעי מכריעה שאסור לפדות אדם יותר מכפי דמיו ומכאן יש לדון האם הדמים של כל אדם שווים או שיש אנשים שדמיהם שווים יותר..)

נלמד את סופה של הסוגיה הראשונה העוסקת בדין ייהרג ובל יעבור (ההנחה שלנו היא שאת החלק הראשון של הסוגיה התלמידים כבר למדו לפני שיעור זה). בסוף הסוגיה הגמרא מביאה את הסברא ממנה נלמד שיש דין ייהרג ובל יעבור במקרה של שפיכות דמים:

רוצח גופיה מנא לן?

סברא הוא

דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך

אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי

• איזה סימן פיסוק צריך לפי דעתם לסמן בסוף משפט זה?

במידה והתלמידים מסתבכים השאלה נצייר על הלוח את שתי האפשרויות:

? – כלומר יש כאן שאלה שבדרך כלל יש לנו חוסר וודאות בה, אך באופן עקרוני ייתכן שיש אדם שחייו שווי ערך יותר מאדם אחר וייתכן שבמקרה כזה ההכרעה ההלכתית תצטרך להיות שעדיף לשפוך דמים ולא למות.

?! – כלומר זו שאלה רטורית, שאלה שאין עליה באמת תשובה שכן חיים של אדם אינם משהו שניתן להעריך את חשיבותם ביחס לחיים של אדם אחר.

נלמד את שתי ההצעות שמציע היד רמ”ה בהבנת השאלה של הגמרא “מי יימר” (שאינן מקבילות לשתי הקריאות שהצענו מלעיל):

ואם תאמר אני ראוי להאריך ימים יתר מזה וקא מיקיים בי “וחי בהם” טפי, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כלומר אדום ובריא ונפשך יקרה בעיני המקום וראוי לחיות יתר מחברך כדי שתאמר מוטב יידחו חייו של זה שהן מעוטין מפני חייך שהן מרובים, דקא מיקיים בך “וחי בהם” טפי, דילמא דמא דחברך סומק טפי והוא ראוי לחיות ולהאריך ימים יתר ממך, ונפשו יקרה בעיני המקום יתר מחייך.

ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פה ע”ב): “חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה”. אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחברך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן מספיקין לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה, דילמא דמא דחברך סומק טפי.

ננתח את ההבדל המהותי בין ההצעות:

1. ההצעה הראשונה רואה את משמעות החיים באורך הימים, כלומר בעצם החיים והשאלה ששואלת הגמרא על פי הבנה זו היא שאין לאדם וודאות: חייו של מי יהיו ארוכים יותר: של זה שנצטווה להרוג או של האדם שאותו הוא צריך להרוג.
2. ההצעה השנייה רואה את משמעות החיים בתוכן של קיום המצוות שהאדם מוסיף אליהם והשאלה ששואלת הגמרא על פי הבנה זו היא שאין לאדם וודאות: חייו של מי יהיו ארוכים יותר ויוכל לקיים בתוכם מצוות רבות יותר: של זה שנצטווה להרוג או של האדם שאותו הוא צריך להרוג.

שתי ההבנות שמעלה היד רמ”ה חוזרות אל הדיון בו פתחנו ואל השאלה הקשה:

• האם החיים כשלעצמם הם בעלי ערך או רק התוכן שאנחנו מוסיפים ויוצקים לתוכם נותנים להם את ערכם וחשיבותם?

כך או כך בוודאי הוא שחיים עם ערכים ותוכן הם חיים שנכון וראוי יותר לחיות אותם ועל כן בלי סיכום וסגירה של הדיון שפתחנו בשיעור זה, נערוך בסיומו של השיעור תרגיל שיזמין את התלמידים לחשוב על התוכן שהם מוסיפים אל חייהם שלהם.

נבקש מהתלמידים לעצום לרגע עיניים ולדמיין את עצמם יושבים ממרום גיל התשעים על כורסא בסלון ביתם ומסתכלים אחורה על התוכן שמילאו הם את המושג: חיים.

לאחר כמה דקות של שקט, בהם כדאי לשים מוזיקה רגועה ונעימה ברקע, נבקש מכל אחד לכתוב לעצמו מכתב: מהעיניים של האני הקשיש לעיני האני הצעיר או מעיני האני הצעיר אל עיני האני הקשיש עם בקשה / קריאה / תודה או כל רגש אחר לרצון שלהם להוסיף תוכן ומשמעות לחיים של עצמם.

פתחנו בניסיון להגידר מהם ‘חיים’. דרך התרגיל חשבנו אם אפשר לדרג רמות של חיים ובני אדם והאם יש אדם עם ערך של חיים גדול משל אחרים. דרך הלימוד העמקנו את השאלה האם החיים חשובים מצד עצמם או רק מצד התוכן שמטמיעים בהם. סיימנו בכתיבת מכתב לעצמנו בניסיון לדמיין אותנו בני 90.