נפתח בשאלה:

• מתי קרה לכם שמישהו נתן לכם מתנה ורצה אחרי איזה זמן שתחזירו לו אותה בחזרה?
• מה זה גרם לכם להרגיש?
• האם במקרה כזה זה נחשב באמת מתנה?

נסביר כי על הפסוק “ולקחתם לכם” (ויקרא כג, מ), דרשו חכמים: “‘לכם’ – משלכם, להוציא את השאול ואת הגזול”. ארבעת המינים, שעליהם מברכים, צריכים להיות רכושו האישי של המברך. “ומכאן אמרו חכמים: אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן נתנו לו במתנה”. בזמן שארבעת המינים הם בידי המקבל, הם נחשבים שלו, והוא יכול לקיים באמצעותם את המצווה, אך יהיה עליו להחזיר אותם לנותן אחר כך.

במסגרת הסוגיה, נעסוק בהיבטים שונים של הלכה זו, בהקשר של מצוות נטילת ארבעת המינים. נבקש מהתלמידים לשאול על אמירה זו כמה שיותר שאלות ונכתוב אותם יחד על הלוח:

• מה המשמעות של מתנה כזו?
• האם היא מתנה והמקבל רשאי לעשות בה כרצונו?
• או שהיא אמנם נחשבת כמתנה אך אין המקבל יכול לעשות בה כל העולה על רוחו?
• כשאדם נותן לחברו ארבעה מינים במתנה, האם ברור שכוונתו למתנה על מנת להחזיר או לא?
• כשמקבל המתנה מחזיר אותה, האם יש לעשות קניין מחודש?
• מה קורה כשהמקבל החזיר את ארבעה מינים לאחר זמן המצווה, כשנותן המתנה כבר לא יכול לקיים המצווה?

נתחלק לחברותות ונבקש מכל חברותא ללמוד יחד את המקורות ולענות על השאלות.

א. רש”י ד”ה הא קמ”ל, וד”ה החזירו לו יצא.

• מה “קא משמע לן” מהסיפור של רבן גמליאל, שנתן את ארבעת המינים לחכמים?
• מדוע אם אין מחזירים מתנה שניתנה על מנת להחזיר לא יוצאים ידי חובה?

ב. תוספות ד”ה אלא אם כן, ותוד”ה ואם לאו

• מדוע לא יוצאים ידי חובה באתרוג משותף, ובאיזה אופן יוצאים ידי חובה בארבעת המינים שנועדו לכל חברי הקהילה?
• מה יהיה הדין אם אדם נתן מכספו לקניית אתרוג קהילתי, ולא אמר דבר? ומה יהיה הדין אם אמר ‘איני מוכן שאף אחד ישתמש בחלקי בלי רשותי’?
• בגמרא נאמר ביחס למתנה על מנת להחזיר: “לא החזירו לא יצא”. אם כן, מדוע החכמים לא החזירו לרבן גמליאל את ארבעת המינים אחרי שכל אחד מהם נטל, אלא רק כשהאחרון נטל, ואיזו הוראה הלכתית אפשר להסיק מדברי רבן גמליאל לגבי מתנה על מנת להחזיר?

ג. הרב יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב”א מסכת סוכה דף מא עמוד ב

מהא שמעינן שהנותן לחבירו ביום טוב סתם, על מנת להחזיר הוא, ואומדנא דמוכח הוא אף על פי שלא פירש. שאין אדם מתערטל ממצוותו ליתן לאחרים בעוד שצריך לו, דהא סתם נתנו להם רבן גמליאל, ואפילו הכי אמרינן להדיא דקמ”ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ועל זה סמכו ליתן כל אדם לולב לחברו ביום טוב סתם, וכן עיקר.

…כי הא דאמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי, ונטל ויצא בו, החזירו יצא. פירוש שהחזירו בו ביום בענין שיוכל לצאת בו ביום אם עדיין לא יצא באותו יום או למחר, דאומדן דעתא הוא שיחזירנו לו כדי שיצא בו לכשיצטרך.

לא החזירו. פירוש שלא החזירו כלל, או שלא החזירו עד שעבר זמן מצותו לא יצא, שכיון שלא קיים תנאו, בטלה המתנה. וחזרת דמים לאו חזרה היא כלל, דהכא אלולב קפיד.

• הריטב”א מניח, שאם אדם נותן לחברו את ארבעת המינים ביום טוב, הנתינה היא על מנת להחזיר על אף שהוא לא אמר כן במפורש. על מה מבוססת הנחה זו, ואיזו מסקנה הלכתית הסיק מכך הריטב”א בהלכות מתנה על מנת להחזיר?
• מה המשותף להנחתו זו של הריטב”א ולדברי התוספות בנוגע לאתרוג השותפים?
• “לא החזירו לא יצא”. כתוב שני פירושים להלכה זו, ונמק מדוע לא יצא. במה שונה הסבר זה מהסברו של רש”י?
• מה הדין אם מקבל המתנה החזיר כסף במקום את ארבעת המינים, ומדוע?

ד. רבנו אשר, רא”ש מסכת סוכה פרק ג סימן ל

[1] כשמחזיר צריך לתת במתנה גמורה

…למה ליה למימר החזירו לרבן גמליאל דהא אפילו לא החזירו לו יצאו כולן, דרבן גמליאל נתנו לרבי יהושע במתנה גמורה וכל אחד לחבירו? מילתא אגב אורחיה קמ”ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, דאמר רבא הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא, לא החזירו לא יצא. וכן היתה מתנת רבן גמליאל, ולהכי תנא והחזירו לרבן גמליאל דאם לא החזירוהו לו לא יצאו. אף על פי שכל אחד לא החזירו לרבן גמליאל כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף.

וצריך שיתנהו לו במתנה גמורה על מנת שיחזיר, ואחר שיצא בו צריך לחזור וליתנה לו במתנה בשעת חזרה. אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שתצא בו ואחר כך יהא שלי כבתחילה, לא יצא בו, דהוי כמו שאול. ותדע מדאמר לקמן (סוכה מו ע”ב) “לא ליקני איניש לוליבא לינוקא ביומא טבא קמא, דינוקא מקני קני, אקנויי לא מקני [ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו]”. ואם אינו צריך להחזיר לו במתנה, נהי דקטן לאו בר אקנויי הוא, ליקני ליה עד שיצא בו ולחזור לו ממילא? אלא ודאי צריך לחזור וליתנו לו במתנה וקטן לאו בר אקנויי הוא.

• מדוע אם בעל המתנה אמר מראש שהמתנה היא על מנת שהמקבל ייצא ידי חובת מצוות ארבעת המינים ואחר כך היא תחזור אליו, לא יצא ידי חובה?
• הרא”ש טען שמקבל המתנה צריך להקנות את המתנה בחזרה לבעל המתנה. כיצד הוא הוכיח את טענתו מההלכה העוסקת בהקניית ארבעה מינים לקטן?

[2] גם אם נתן אתרוג במתנה, בוודאי כוונת הנותן על מנת להחזיר

כתב בעל העיטור [ר’ יצחק ב”ר אבא מארי, ספר העיטור אות מ – מתנה, דף נו טור ג] מסתברא, כיון שהמקבל מתנה יודע שהנותן אין נותן במתנה גמורה שהרי צריך הוא עדיין לו לצאת בו שאין לו לולב אחר, אין צריך לפרש לו על מנת להחזיר לו. אלא נותן לו סתם, והמקבל מחזיר לו סתם ואין צריך תנאי. דהא רבן גמליאל נתן במתנה ולא אמר לו על מנת להחזיר, אלא כיון שלקחו רבן גמליאל לצאת בו ולא היה לו אחר, מסתמא על מנת להחזירו נתנו, עד כאן [דברי בעל העיטור].

ודבר פשוט הוא דלענין לצאת בו, יותר טובה מתנה על מנת להחזיר, אלא שבא לחדש דאפילו במתנה סתם הוא על מנת להחזיר, ואם לא החזירו לו לא יצא.

• לפי בעל העיטור, באיזה מצב אין בעל המתנה צריך לפרט שזו מתנה על מנת להחזיר, ומדוע? מה הוא מוכיח מהמעשה של רבן גמליאל והחכמים?
• מה החידוש שראה הרא”ש בדברי בעל העיטור?

ה. הרב אריה לייב הכהן ממיץ, קצות החושן סימן רמא ס”ק ד [אבני מילואים סימן כח ס”ק נג]

הנותן מתנה על מנת להחזיר. כתב הרא”ש פרק לולב הגזול (סוכה פ”ג סי’ ל) גבי אתרוג במתנה על מנת להחזיר וזה לשונו [לעיל אות א]… אמנם לולי דברי הרא”ש… יראה לענ”ד דמתנה על מנת להחזיר הוא כמשמעו ואין בו תנאי הקנאה, אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן.

…אלא שלא מצאתי לי רב בזה, ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה, והוא בתשובת הרא”ש כלל ל”ה סי’ ב’ שם כתב תשובת הרב ר’ אביגדור כהן צדק וז”ל:

ואותה ששנינו (סוכה מא, ב) אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב ראשון בלולבו של חבירו, אף על גב דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו, לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב “לכם” (ויקרא כג, מ) משלכם…

…ויעלוז לבי שכִּוונתי לדעת רב קדמון. ולפי זה צריך לומר הא דאמרו “לא ליקני אינש לולבא לינוקא” (סוכה מו ע”ב), היינו במקנה בסתם בלי שום שיור, אלא שסומך שיחזור ויתן לו המקבל אחר כך במתנה, וכי האי גוונא בקטן לא מהני, כיון דאקנויי לא מקני. הא מקנה ליה בפירוש לשעה גם בקטן מהני, כיון דמתנה על מנת להחזיר ממילא חוזרת המתנה.

• הרא”ש כתב שמקבל המתנה צריך להקנות אותה בחזרה לבעל המתנה, והקצות חלק עליו. מה הנימוק של הקצות, ומה היא ההוכחה מדברי הרב אביגדור כהן צדק?
• מה הסברו של הקצות לדברי הגמרא על הקניית ארבעת המינים לקטן, וכיצד הוא דוחה את פרשנות הרא”ש לדברי הגמרא הללו?

ו. הרב חיים פנחס שיינברג, טבעת החושן, סימן רמא ס”ק ד (חלק ג עמ’ 273-272)

נראה לי בדעת הקצות דסבירא ליה דשייך קניין הגוף לזמן אף שמשייר זכות פרטי, והיינו שנותן לו הגוף לחלוטין על אותו זמן ויכול לעשות בו כרצונו אלא שמשייר בהנתינה זכות מיוחד. וסבירא ליה דזה אינו מגרע בקנין הגוף, וכשנותן לו על זמן מסויים, וכמו ביובל, דהתם פשוט הדבר לדעת הקצות דחשיב שלו ומשום דיכול לבנות ולהרוס ויש לו בפועל זכות בגוף…

ואם כן בכל קנין לזמן, אף דשייר זכות בזה שאי אפשר לכלות הגוף בפועל, מכל מקום חשיב זה קניין הגוף לשעה ומשום דנותן לו בפועל הגוף לאותו הזמן, והוי זה כמו שנותן לו הגוף להיות שלו לגמרי עד שיוצא בו. אבל לאחר שיוצא בו צריך להחזיר. ונמצא דבפועל השיור על הזמן אחר שיצא בו. אבל עד שיצא בו היה שלו לגמרי, ובזה מובן אמאי חשיב על מנת להחזיר קנין לזמן.

והרא”ש סבירא ליה דאם כבר שייר הזכות עכשו, לאחר זמן שוב אין זה קנין הגוף, דקנין הגוף צריך להיות עולמי בלי שיור, דהיינו הגוף שלו על מכירה וכליון, דאם לא כן אין זה אלא השתמשות והוי כשאלה.

ולפי זה להקצות דקנין הגוף לשעה חשיב כשלו על אותו זמן, ומשום דיש לו הגוף על אותו זמן להשתמש בו ולעשות בו כרצונו מלבד כליון, ולא דמי לשאלה. דהגוף נשאר להבעלים והשואל יש לו רק זכות ושעבוד של השתמשות.

• לדעת טבעת החושן, מה ההגדרה של מתנה על מנת להחזיר, על פי הקצות ועל פי הרא”ש?
• מה ההבדל בין מעמדו של חפץ שנמצא בידי שואל ובין מעמדו של חפץ שנמצא בידי מקבל מתנה על מנת להחזיר, לפי הקצות?

נעצור את הלימוד ונסכם יחד את הדברים. נעמיק בלימוד וננסה לראות יחד מצבים שונים בסוגיה זו.

א. שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרנח סעיף ד

נתנו לו על מנת להחזירו, הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה; ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו, ואפילו נאנס מידו; וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא.

הגה: ומותר לתת לו אתרוג במתנה על מנת שלא יקדישנה, דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר.

נכתוב על הלוח כותרות שונות ונבקש מכל חברותא להתאים את הכותרות למקורות (ננחה שיש שלשה מקורות בעלי כותרת זהה):

1. שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה
2. ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו אפילו נאנס מידו
3. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא
4. מותר לתת לו במתנה על מנת ש…

ב. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה סימן תרנח ס”ק יב

דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כוחו ממנו. ומה שאמר על מנת שתחזיר לי, הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו.

• מה היא ההגדרה של מתנה על מנת להחזיר, ועל מי מהמקורות לעיל יכול להסתמך המשנה ברורה?

ג. הרב יעקב חיים סופר, כף החיים סימן תרנח ס”ק כז

ומשמע דהוא הדין אם נפסל והחזירו לו, דלא יצא, דמתנה על מנת להחזיר משמע שתחזירהו לי שאצא בו… ומיהו אם נפסל בענין שכשר לשאר הימים כגון חסר וכדומה והבעלים כבר יצאו ואין צריך להם כי אם לשאר הימים אפשר דיצא, כיון שראוי לצאת בו מה שצריך לו.

• כשארבעת המינים נפסלו אצל מקבל המתנה, באיזה מצב יצא ידי חובה ובאיזה מצב לא, ומדוע?

ד. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה סימן תרנח ס”ק טז

 לאחר זמן מצותו – רצה לומר אפילו באותו היום אם הוא שעה שאי אפשר עוד לצאת בו, דהיינו בערב, ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו על כל פנים ביום המחר בשעת מצותו. ואף על גב דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו, מ”מ אומדנא דמוכח הוא שכונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו.

ה. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, שער הציון סימן תרנח אות כא

ומכל מקום מסתפקנא בהחזיר לו אחר כל התפלות, ובשביל זה לא עשה הנענועים בהלל בצבור כדרכו תמיד לנענע עם הצבור, אולי יש בזה קפידא לבטל המתנה, או אפשר דוקא בהחזיר לו אחר זמן מצוותו לגמרי, וצריך עיון. ועל כל פנים לכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה להחזיר לו קודם הלל.

ו. הרב יעקב חיים סופר, כף החיים סימן תרנח ס”ק לג

[מצטט את דברי המשנה ברורה ושער הציון.] ולי נראה דודאי מקפיד מי שיש לו לולב ואתרוג ואינו עושה נענוע בהלל והקפות עם הציבור. ואם היה יודע שאינו מביאו קודם לכן לא היה נותן אלא אם כן פירש בהדיא שאינו מקפיד על זה. ועל כן צריך להחזירו לו קודם הלל ובבית הכנסת שהוא מתפלל שם. ואם נתעכב ולא החזירו קודם זמן זה, צריך שיבקש ממנו שיחזור ויתנו לו במתנה על מנת להחזיר וליטלו פעם אחרת אלא שלא יברך.

• מה ההתלבטות בשאלה האם יצא ידי חובה או לא, כשהחזיר את ארבעה המינים לאחר התפילה?
• מה הכרעת כף החיים בשאלה זו, ומה נימוקו? מה על מקבל המתנה לעשות אם הוא לא החזיר את ארבעה המינים בזמן, ומדוע?

ז. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, ביאור הלכה שם ד”ה ומותר

…ומבואר דאף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג גם כן מיקרי נתינה כיון שהוא שלו לדבר זה. וממילא נראה דכל שכן באם אמר לו הרי הוא שלך במתנה על מנת שלא תתנו לשום אדם, או אפילו באומר לו הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם, בודאי הוא שלו ויוצא בו אף על גב שלא נתן לו כל כוחו באתרוג זה.

והנה הגאון מליסא [הרב יעקב לורברבוים מליסא, בעל נתיבות המשפט] בסידורו דרך החיים [דינים פרטיים ללולב] החמיר בזה, וכתב דכל שאינו בכח המקבל ליתנו לאחר אינו מתנה כלל. ולענ”ד אינו כן, כמו שהוכחנו. ומצאתי בשדי חמד שהביא כבר דעת כמה גאונים לחלוק עליו בזה.

• מה המחלוקת בין הרב יעקב מליסא למשנה ברורה ועוד פוסקים, בשאלה מה הדין אם נותן המתנה הגביל את מקבל המתנה לגבי השימוש בחפץ? השווה את דבריו אלו לדבריו במשנה ברורה [לעיל מקור 6].

נאסוף את הלימוד ונחדד נקודות מהותיות במליאה:

“ולקחתם לכם” – משלכם:

במסכת סוכה חלקו חכמים ור’ אליעזר אם אדם יכול לצאת ידי חובה בסוכתו של חברו או לא (סוכה כז ע”ב). אך מוסכם על הכול שארבעת המינים צריכים להיות “משלכם”, בבעלות אישית. התוספות (ד”ה אלא) העירו “שנהגו הקהל לקנות אתרוג בשותפות”, וכך מופיע בראשונים ובפוסקים נוספים, ואכן כך היה נהוג בקהילות רבות, בשל הקושי להשיג ארבעת המינים כשרים ומהודרים. כיום בארץ ישראל, יש ארבעת המינים בשפע, ואפשר לקיים בנוחות את דברי ההגהות מיימוניות (על הרמב”ם הל’ לולב ח, יא, אות ת): “הירא דבר ה’ ומחבב את מצותיו לעשותן מן המובחר, ראוי להיות לו לולב ואתרוג בפני עצמו. חדא כדי לעשות הנענועים כהלכתן, ועוד שרוב בני אדם מברכים על דעת שהן שותפין לכל הקהל ברוב מקומות ואין דעת טובי הקהל כן ואינם מעלים על לב ולא יודעים שצריך ליזהר ולהסכים שיהא מתנה, וכן ראיתי חסידים ואנשי מעשה עושים. ולא נהגו מתחילה להיות לכל הקהל יחד אלא מדוחק שלא מצאו אתרוגים לכל הצורך”.

המפרשים עסקו רבות בשאלה מדוע דווקא במצוות ארבעת המינים התורה דורשת בעלות אישית, שלא כמו במצוות אחרות (תפילין, ציצית, ועוד). אכן, בעבר היה קשה להשיג חפצי מצווה מהודרים כמו ארבעת המינים, וכן גם תפילין ומזוזות, ומחירם היה יקר מאוד. כיום, רוב האנשים מסוגלים לרכוש חפצי מצווה אלו ברמות הידור שונות, גם אם יש שיידרש מהם מאמץ יותר גדול, ויהיה עליהם לוותר על מוצרי מותרות ולהעדיף להשקיע בחפצי מצווה. נקודת המוצא היא הערך והחשיבות שאדם רואה לעצמו בכך שיהיו לו חפצי מצווה משלו, מהודרים ויפים. לעתים מדובר בסדרי עדיפויות או קדימויות: השקעה כספית אדירה סביב חגיגת בר מצווה או תפילין מהודרים, בית מחופה קרמיקה ומאובזר באביזרים איכותיים או מזוזות מהודרות, וכיוצא באלו. המודעות והרצון להדר ולהשקיע בערכים, מציבים אתגר רוחני גבוה, ומנווטים בחירה נכונה ואמתית.

כמה מצוות חביבות עליהם – אתרוג “יהלום” באלף זוזים או באלף שקלים: בגמרא מסופר על רבן גמליאל שקנה לולב באלף זוז, סכום גבוה מאוד מאוד. בגמ’ בסוכה נב ע”ב מסופר “על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז”. [אמנם בתוספתא (סוכה ב, יא) נאמר שהמחיר של הלולב היה דינר זהב; סכום גבוה אך סביר. בספרא (פרשת אמור יב, טז), לא נאמר מה היה מחירו של הלולב]. בגמרא נאמר שאזכור המחיר הוא כדי להודיע “כמה מצוות חביבות עליהם”. לכאורה היה צריך לומר: להודיע כמה מצוות חביבות עליו – על רבן גמליאל! אלא שעלינו לזכור כי מדובר על תקופה קשה בחיי עם ישראל, בכל זאת הם היו משקיעים ומהדרים בקיום מצוות, כשהנשיא מראה דוגמא אישית (על פי דברי הרי”ד סולובייצי’ק). על פי ההלכה הידור מצווה הוא עד שליש (בבא קמא ט ע”ב; תוס’ שם ד”ה אילימא), ונראה שלכן כתב על כך הרא”ש (בבא קמא א, ז): “חשיב גוזמא על רבן גמליאל שהיא נשיא ישראל מה שנתן אלף זוז באתרוג אחד וגם תיקנו חכמים המבזבז אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ ע”א)”. ברם, אף שאין צורך לשלם סכום כזה, יש לראות ערך חיובי במי שיש לו ומשקיע בהידור מצווה, ובוודאי כשמדובר בנשיא, שהיה עשיר, וממעשיו יש ללמוד שעל כל אדם יש לעשות מה שביכולתו כדי להדר במצוות (ר”ן, סוכה טז ע”א בדפי הרי”ף).

הרב מנשה קליין הסיק מכך להפך. רבן גמליאל היה נשיא ועשיר, וכך גם ר’ אלעזר בן עזריה (ברכות כז ע”ב; שבת נד ע”ב; קידושין מט ע”ב) ור’ עקיבא (נדרים נ ע”ב). המוכרים הפקיעו את מחיריהם של ארבעת המינים, ורבן גמליאל תיקן לקנות רק אתרוג אחד, שהאחרים יצאו בו ידי חובה במתנה על מנת להחזיר, וזאת מפני ש”מצוות חביבות עליהן”, וכך יוכלו הכול, גם מי שאין לו יכולת כלכלית מתאימה, לקיים מצווה זו.

גם כיום נמצא כאלו שדורשים סכומים גבוהים ואף מופקעים עבור ארבעה מינים (בסרט ‘אושפיזין’ נמכר אתרוג ‘יהלום’ באלף שקלים!), ויימצאו כאלו שיהיו מוכנים לשלם סכומים גבוהים גם כשאין להם יכולת כלכלית מתאימה, במחיר צורכי חג אחרים כמו בגדים חדשים לבני המשפחה, סעודות יום טוב ועוד. אפשר לרכוש ארבעת המינים יפים, גם אם לא מהודרים, בסכום סביר. ברוך ה’, כל ארבעת המינים גדלים בארץ ישראל בשפע. ארץ ישראל היא מקור ייצוא גדולה של ארבעת המינים לכל העולם היהודי בתפוצות, ואין צורך לקנות במחירים מופקעים.

לא מוותרים על מצוות:

חיבוב המצוות מופיע גם בדברי הריטב”א, המניח כמובן מאליו שאדם לא ירצה להתערטל ממצוותו, גם אם לא אמר זאת בפירוש. הנחת המוצא היא שיהודי רוצה לקיים מצוות. להיות עטוף בהן ומוקף בכל המצוות. זוהי זהותו העצמית והיא נמצאת בעומק ליבו ודעתו תמיד. על כן, ברור שגם כאשר הוא חולק את חפציו אם אחר, הוא לא חפץ לוותר על המצווה. מדברי ‘כף החיים’ למדנו יותר מכך, שלא זו בלבד שיהודי מעוניין לקיים מצוות כדבר פשוט, אלא שגם שלימות המצווה (או הידורה, כפי שלמדנו ביחס לנענוע) – גם הם מונחים בעומק דעתו תמיד, ועל כך היתה כוונתו שנתן את האתרוג. על מנת שיוכל לקבלו בחזרה ולקיים את המצווה של נענועי הלולב בשלמותה.

שותפים ונותנים מתנות: 

הסוגיה והראשונים מלמדים אותנו ‘אגב אורחא’ את העולם החברתי היהודי. כשיש לאדם אחד לולב, הוא שמח לתת אותו במתנה לאחרים, כדי שגם הם יוכלו לזכות לקיים מצוות. הוא גם מוכן שהלולב שלו יעבור מאחד לשני, ובשמחה – כדי לזכות כמה שיותר יהודים הרוצים לקיים מצוות. גם המושג של ‘אתרוג השותפים’ מלמד על אחריות קהילתית ועל שותפות מעשית בקיום מצוות, שיש בה מן הדאגה למי שאין ביכולתו לקנות בעצמו את ארבעת המינים.

מדברי התוספות שאמרו שמסתמא כל אחד מתכוון לתת את חלקו (על מנת להחזיר) באתרוג השותפים אפשר ללמוד יותר מכך. יהודי מעוניין כמובן מאליו שגם אחרים יוכלו לזכות לקיים מצוות, גם אם לא אמר זאת מפורשות, זה ‘מסתמא’ היה רצונו, לזכות את האחרים ולא לשמור את עושרו ואת זכויותיו במצוות לעצמו כמו עשיר השומר את עושרו לעצמו בלבד.

חינוך ילדים קטנים למצוות ארבעה מינים ולמצוות סוכה: 

במהלך הסוגיה הוזכרה הגמרא בסוכה מו ע”ב אודות הדרך להקנות ארבעה מינים לילד קטן. שהרי, אם לפי ר’ זירא אי אפשר להקנות לקטן את ארבעת המינים ביום טוב הראשון, איך הקטן יקיים את המצווה? הדרך הנוחה ביותר היא לרכוש עבור הקטן סט נפרד של ארבעת המינים, כפי שמופיע בעמוד הבא בגמרא (גם לגבי מצוות נוספות כמו ציצית וקריאת שמע): “קטן היודע לנענע – חייב בלולב” (סוכה מב ע”א). כך גם ביחס למצוות סוכה: “קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל קטן” (סוכה כח ע”א). הלני המלכה בנתה סוכה גם לילדיה הקטנים, כדי שיתרגלו במצוות סוכה.

חינוך למצוות הוא תרגול וחיבור אישי של הבן או הבת לעולם של מצוות ומחויבות, להכרת ההלכות ולמשמעות של המצווה. בגיל צעיר מאוד יש תמימות ושלמות בעבודת ה’ של הילדים, והקישור למצוות משפיע ומרומם את הנפש, ואף מייצר תחושת ביתיות ביחס לעולם עבודת ה’, כך שהוא תמיד יהיה העוגן הרוחני שלהם. יש להרגיל ולחנך למצוות בנועם ובהדרגה.

העובדה שהורים טורחים וקונים ארבעת המינים כשרים ויפים, מלמדת על הערך והחשיבות שהמשפחה מעניקה לקיום המצוות, ועל ההשקעה בחינוך הילדים. כשיש לילד ארבעת המינים משלו, הוא דואג לסדר ולהניח אותם במקום שבו הם יישמרו, הוא עצמו אוגד אותם וזה מעורר אצלו את הרצון גם לבוא לבית הכנסת, לנענע בעת אמירת הלל ולהקיף את הבימה. כאמור, כיום קל מאוד לרכוש סט כשר של ארבעת המינים במחיר הגון וסביר (להבדיל: לא יותר ממחירו של כל צעצוע אחר שקונים לילד מדי פעם), ולהעניק אותו לילד, שיהיה שלו בלבד.

פתחנו בשאלה על מתנות שנתנו לנו על מנת שנחזיר אותן. ראינו שבארבעת המינים מותר לנהוג כך והעמקנו בלימוד הסוגיה ובדעות השונות לגבי הלכה זו. ראינו מצבים שונים בהם סוגיה זו באה לידי ביטוי וסיימנו באסיף ונתינת דגשים למושגים מהותיים בסוגיה.