נפתח בלימוד קצר. נכתוב על הלוח את הפסוק:

“רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות” ( (משנה, ברכות, ב’, ה’

• איזה מצוות יוצא לנו לקיים ביום יום?
• מי מאיתנו מצליח ללמוד תורה כל יום?
• האם אנו מרגישים שזכינו בזה ושאנחנו מבורכים?
• מה המשנה מבקשת לספר לנו במשפט זה?

נספר רקע לסוגיה שנלמד: במשנה ובגמ’ שלפנינו נידונים שני גורמים לפטור מקיום מצוה, הראשון הוא דין העוסק במצווה, פטור כללי המתייחס לכל המצוות, השני הוא דין מצטער, פטור מקומי השייך למצוות סוכה. בשיעור שלפנינו נתמקד בסוג הראשון. מהמשנה והגמ’ מבואר, שאדם שעסוק במצווה אחת נפטר בכך מקיום מצוה אחרת המזדמנת לו באותה שעה. נבחן מעט מגדריו וגבולותיו של דין זה מתוך מהלך הגמ’ ונדון בטעמו ובמהותו.

נחלק דף מקורות ונבקש מהתלמידים ללמוד אותו בחברותות.

נבקש מכל חברותא לכתוב במשפט אחד תקציר לכל מקור.

נציף שאות בפני התלמידים (אפשר כדף עבודה) ונבקש מהם לענות עליהן בחברותות הלימוד.

• מצאנו בגמ’ שני לימודים לדין העוסק במצווה: א. “בלכתך בדרך”, בלכת דידך הוא דמחייבת. ב. אנשים בימי משה נטמאו למת ונמנעו בכך מקיום מצוות פסח בזמנה, מכאן לעוסק במצווה שפטור מן המצווה. הצורך בשני הלימודים מבואר בגמ’: “צריכא, דאי אשמעינן התם – משום דלא מטא זמן חיובא דפסח, אבל הכא דמטא זמן קריאת שמע – אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הכא – משום דליכא כרת, אבל התם דאיכא כרת – אימא לא, צריכא”. משמע מן הגמ’ שלפני שהגיע זמן החיוב החידוש הינו פחות גדול. נסו להסביר מדוע, הרי גם במקרה של החתן כשהגיע זמן חיוב ק”ש הוא כבר היה עסוק במצווה הראשונה מלפני שהגיע זמן ק”ש?!
• עיינו בדברי התוס’ והר”ן. האם לדעתכם יש הבדל בתשובה שתינתן לשאלה הקודמת בין שיטת התוס’ לשיטת הר”ן?
• נאמר בגמ’: “וכל היכא דטריד הכי נמי דפטור? אלא מעתה טבעה ספינתו בים דטריד, הכי נמי דפטור? .. הכא טריד טירדא דמצוה, התם – טריד טרדא דרשות.” נסו להסביר מה ההוא אמינא בקושיית הגמ’. וכי יעלה על הדעת שכל אדם טרוד יפטר מקיום מצוות? א”כ, מה נלמד בברייתא לעניין העוסק במצווה?! בהתאם לכך נסו להסביר מהו תירוץ הגמ’.
• עיינו בדברי התוס’ והר”ן. האם לדעתכם יש הבדל בתשובה שתינתן לשאלה הקודמת בין שיטת התוס’ לשיטת הר”ן?
• עיינו בדברי הריטב”א. האם לדעתכם דברי הריטב”א מוכרחים? נסו לתרץ את קושיתו (פשיטא) באופן אחר לפי התוס’ ולפי הר”ן.

נאסוף את התשובות ונענה יחד.

נסכם: מבואר במשנה ובגמ’ שהעוסק במצווה פטור מכל מצוה אחרת המזדמנת לידו. נחלקו הראשונים בהיקפו של פטור זה, לדעת התוס’ הפטור מתקיים דוקא רק כאשר קיום המצווה המזדמנת יבוא על חשבון קיום המצווה הנוכחית לפי שעה, לעומת זאת הר”ן סובר שבזמן שאדם עוסק במצווה הוא פטור מכל מצוה המזדמנת לידו.

בעל קהילות יעקב מבאר שלפי התוס’ אין פטור ממש מקיום המצווה המזדמנת אלא שמכח העיסוק במצווה האחת האדם מנוע מקיום מצוה אחרת. לעומ”ז לפי הר”ן זהו פטור ממש שנובע מחשיבות קיום המצווה הנוכחית גם כאשר ניתן לקיים את שתי המצוות.

נראה שהיחס כלפי המצווה המזדמנת תלוי במחלוקת הנ”ל. לפי התוס’, וכן לפי הריטב”א, היחס כלפיה הוא דיעבדי, ‘דחויה’. ולפי הר”ן היחס הוא לכתחילה, ‘הותרה’, אותה מצוה מזדמנת כמי שאינה.[2] התוס’ מדגישים את החשיבות לקיים את המצווה הראשונה בשלימות, הר”ן מדגיש את העובדה שהמצוה הראשונה מספיקה לשעה זו.

נציג בפני התלמידים סיטואציה ייחודית ונבקש מהם להתייחס אליה במכתב. נאמר להם שהם מיוצאי מצרים, והם נבחרו, אם ירצו, להיות מנושאי ארונו של יוסף/  להוציא את נדב ואביהוא מקוה”ק/ להתעסק במת מצוה. נחלק לתלמידים דפים ונבקש מהם לענות בחיוב או בסירוב להצעה, ולנמק במכתב קצר (שנים עד חמישה משפטים) את בחירתם.

את המכתב עליהם לפתוח בפניה מכובדת אל משה והזקנים:

מכתב למועצת שבעים הזקנים

לכבוד: רועה ישראל, רבינו משה, ויחד עמו הנושאים בנטל, אלעזר, איתמר ושבעים הזקנים.

הנידון: התייחסותנו להצעתכם הנדיבה בדבר נשיאת ארונו של יוסף

מאת: .

תוכן המכתב.

בכבוד והערכה רבים

נבקש להתייחס בכתיבה למחיר אותו הם ישלמו אם יעתרו לבקשה: הפסדת קרבן פסח (נדגיש בשלב זה עדיין לא נצטוו ישראל על פסח שני!!).

נזמין לשיתוף המכתבים שנכתבו.

נדגיש את העקרונות הנובעים מן הסוגיה: שלימות המצווה. לכשנעיין בשיטת תוס’, ניתן לראות בלב דין העוסק במצווה, שיש העדפה של איכות על כמות. מוטב לקיים מצוה אחת בשלימות מאשר לקיים שתי מצוות באופן חלקי.

דביקות במצווה. מדברי הר”ן ניתן ללמוד עיקרון נוסף. אדם שעסוק בזמן נתון במצווה, קלה ככל שתהיה, אינו זקוק באותו זמן למצווה נוספת, חמורה ככל שתהיה. ניתן לאמר שעצם העיסוק במצווה מרומם את האדם למדרגה של דביקות ולענין זה אין הבדל בין מצוה ‘גדולה’ למצווה ‘קטנה’ (יעוין בדברי אור החיים שאביא בהמשך). עיקרון זה ניבט גם מדברי הריטב”א הסובר שיש איסור לעבור ממצווה למצווה.

מדברי שניהם נלמד: כשאנו מקיימים מצוה נעשה אותה בשלימות כאילו כל עולמנו מתרכז בה באותה שעה. כמו”כ נדע שבשעה זו אנו דבקים בקב”ה, ואין דרך אחרת מתאימה יותר באותה שעה לדביקות זו.

נציין כי אמירות אלה נראות כסותרת לדברי חז”ל הרואים הבדל בין מצוות קלות לחמורות כגון:

 (משנה אבות ב’, א’): “רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות”.

(משנה אבות ד’, ב’): “בן עזאי אומר, הוי רץ למצווה קלה [ כבחמורה ], ובורח מן העברה, שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה “.

(משנה חולין י”ב, ה’): “לא יטול אדם אם על בנים, אפילו לטהר את המצורע. ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר, אמרה תורה (דברים כב) “למען ייטב לך והארכת ימים”, קל וחומר על מצות חמורות שבתורה”.

ואמנם יש לראות במימרות אלו גם חיזוק לדברינו, שהרי למרות שיש מצוות חמורות וקלות, עלינו להשתדל בקלות כבחמורות, אך מכל מקום יש קושי, שהרי אם יש הבדל דרגאי בין מצוות מדוע לא נעדיף להמיר מצוה קלה במצווה חמורה? ונראה לענ”ד ליישב באמצעות חילוק בין חיוב המצווה למדריגת המצווה. חיוב המצווה נובע ממהות המצווה, צורך כללי להתקשר בדבר ה’, ולענין זה כל המצוות שוות. מדריגת המצווה, לעומת זאת, קשורה לפעולת המצווה, ותלויה בגורמים נוספים כגון כוונת העושה וסוג המצווה, אך כאמור אינה הגורם לחיובה.

פתחנו במשנה המספרת לנו ש’ ביקש לזכות אותנו בריבוי התורה והמצוות. דרך הסוגיה ניסינו לברר את המושג של עוסק במצווה פטור מהמצווה והגענו לדיון על עדיפות קיום מצוות חלקי אבל מרובה לעומת קיום מצוות מלא אבל מועט.