נפתח ונספר כי לעיתים מצוות באות אצלו אחת מול השניה ועלינו להכריע ביניהן. נעשה הצבעה ונשאל איזו מצווה מכריעה מבין הזוגות הבאים:

1. כיבוד הורים מול צדקה (לעזור להורים או ללכת להתנדבות)
2. תפילה או עזרה לזולת (תפילת מנחה שזמנה עוד רגע עובר או לעזור לזקן עם סלים)
3. ישיבה בסוכה או גיוס כספים להכנסת כלה

בהמלך ההצבעה נבקש מהתלמידים להסביר את בחירתם. בשיעור זה נמיק בסוגיה של העוסק במצווה פטור מהמצווה. נקדים רק לסוגיה: אדם העוסק במצווה אחת ומזדמנת לפניו מצווה נוספת – כיצד עליו לנהוג? הכלל הנלמד בסוגיה הוא: “העוסק במצווה פטור מן המצווה”. נברר את היקף הפטור: האם זהו פטור גורף, גם כאשר האדם יכול לקיים את שתי המצוות בו זמנית, או רק פטור בדלית ברירה, ומשמעותו היא שיש להמשיך ולקיים את המצווה הראשונה. הכלל “העוסק במצווה פטור מן המצווה” נזכר בסוגייתנו בקשר למצוות סוכה. בסוגיה מובא כי הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, ומדובר גם על שלוחי מצווה ועל ההולכים לדבר מצווה. נעסוק בשאלות:

• מה אפשר ללמוד מפטור הולכי דרכים ממצוות סוכה כשהם הולכים לצרכי מצווה אחרת, ליוצאים לנפוש ולטייל במהלך ימי חול המועד, ומה ההדרכה הרצויה של התורה במקרים אלו?
• מה היקף הפטור ממצוות סוכה למי שיודע שהשינה בסוכה תפריע לו לקיים מצווה אחרת?

נפתח בלימוד בחברותות של הסוגיה, מסכת סוכה מדף כה ע”א (במשנה) עד דף כו ע”א “מצטער הוא פטור, משמשיו לא”. לאחר מכן נעמיק בדעות ראשונים ואחרונים. נבקש לענות על השאלות לאחר כל מקור בכתב. נציע לנסות לתת כותרת לכל מקור.

א. שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה

סוכה כה ע”א רש”י ד”ה שלוחי מצווה, ד”ה פטורין מן הסוכה, ד”ה ובלכתך, ד”ה טריד, וד”ה כונס אלמנה

כו ע”א רש”י ד”ה הולכים לדבר מצווה, וד”ה שלוחי.

• הסבר את דרך הלימוד מהפסוקים שבמהלך הסוגיה מהם למדו שעוסק במצווה פטור מן המצווה?
• מדוע נדרשים מספר פסוקים ללימוד זה, ומה ההבדל בין הלימוד ממצוות קריאת שמע ללימוד מדיני פסח שני?
• על פי רש”י, מדוע היה צורך ללמוד מהפסוק באופן מיוחד על חתן שפטור מקריאת שמע?
• על פי רש”י, מה מחדשת המשנה באומרה ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה? במה דומה חידוש זה לפטור חתן ממצוות קריאת שמע?

כה ע”א תוספות ד”ה שלוחי, וד”ה ובלכתך; כו ע”א ד”ה חתן; י ע”ב ד”ה שלוחי.

• תוספות (ד”ה שלוחי) כותבים שמהגמרא (כו ע”א) מוכח כפירושו של רש”י. מהן שתי הראיות שמסייעות לפירוש רש”י? הגמרא בסוכה י ע”ב מספרת על רב חסדא ורבה בר רב הונא. הוכח גם משם כפרשנות רש”י.
• מדוע לדעת תוספות אדם המניח תפילין או לובש ציצית חייב לקיים מצוות אחרות, ולא נפטר מהן מחמת עיסוקו במצוות ציצית ותפילין?
• עיין בגמרא בנדרים לג ע”ב, והסבר את טענת תוספות שהגמרא שם מסייעת לפירושו.
• באיזה מצב פטור שומר האבדה ממתן צדקה, ובאיזה מצב הוא חייב?
• מדוע, לדעת תוספות, ההולכים לדבר מצווה פטורים מן הסוכה בלילה אף על פי שהם הולכים רק ביום? היעזר גם בדברי תוספות בסוכה י ע”ב ד”ה שלוחי.

רבנו ניסים, הר”ן, מסכת סוכה (דף יא ע”א מדפי הרי”ף):

…לפיכך נראה לי דהעוסק במצווה פטור מן המצווה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן. …דודאי בשעה שהאבידה משומרת בתיבתו לא מפטר, דעוסק במצווה אמרינן ולא מקיים מצווה. ומי שאבידה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצווה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה, ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני, אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו, אלא בההיא גוונא לא שכיח. והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא, ילפינן: כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות, אף על פי שאפשר.

ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכי האי גוונא ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע [בבא קמא פא ע”ב]. ומשום הכי פרכינן בגמרא [כה ע”ב] עליה ד”רבי אבא בר זבדא אמר רב: חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה… וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה?”, דאע”ג דהעוסק במצווה פטור מן המצווה, אפילו הכי אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן. ומשום הכי פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצווה עבדי יצאו ידי שתיהן, ומיהו כל שצריך לטרוח פטור. ומשום הכי רבנן דהוו שלוחי מצווה הוו גנו חוץ לסוכה, דכל זמן שליחותן עוסקים במצווה מיקרו, ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה.

• הסבר מה הוכיח הר”ן מפטור חתן מקריאת שמע?
• מדוע אדם שעוסק במצווה פטור מקיום מצווה אחרת, אף על פי שהוא יכול במקביל לקיים גם מצווה אחרת?
• הר”ן הבחין בין אדם שמקיים מצווה, שחייב במצווה אחרת, לבין אדם שעוסק במצווה, שפטור ממצווה אחרת. מה סיבת ההבדל? הדגם זאת באמצעות השוואה בין אדם השומר על בגד שאבד לעומת אדם המניח תפילין וציצית, ותוך שימוש במושגים: ‘עוסק במצווה’ ו’מקיים מצווה’.
• אדם העוסק במצווה אך יכול לקיים גם מצווה אחרת תוך כדי עיסוקו ללא טרחה נוספת – כיצד ינהג, לפי דברי הר”ן?
• הסבר מה היה קשה לר”ן בהבנת קושית הגמרא: “וליכלו בסוכה וליחדו בחופה”, וכיצד הוא יישב זאת? כיצד הסביר הר”ן את מעשיהם של האמוראים שלנו מחוץ לסוכה?

הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), קהילות יעקב, מסכת ברכות סימן טז (מהדורה ישנה: סימן כה) :

והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. …ונראה דדעת התוס’ הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצווה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע”פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר”ן ז”ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור,  דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.

• כיצד סיכם בעל הקהילות יעקב את הסברי תוספות והר”ן לפטור העוסק במצווה, וכיצד הסביר כל אחד מהם את החיוב לקיים את שתי המצוות אם אין בכך טרחה?

רבי יום טוב בן אברהם אשבילי, חידושי הריטב”א, סוכה כה ע”א:

וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצווה זו, למה לי קרא? פשיטא, למה יניח מצווה זו מפני מצווה אחרת?

וי”ל דהא קמ”ל דאפילו בעי להניח מצווה זו לעשות מצווה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו. סלקא דעתך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ”ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות.

ועוד למדנו הכתוב, דאע”ג דאיכא עליה מצווה קבועה לזמן ודאי, כגון קריאת שמע ושחיטת הפסח, וקודם לכן באת לו מצווה אחרת [=מזדמנת] שתבטלנו מן האחרת [=הקבועה, כגון: קריאת שמע או קרבן פסח] אם יתחיל בה [=במזדמנת], רשאי הוא להתחיל בזו שבאה לידו עכשיו, ואם יבטל מן האחרת יבטל, ואינו חשוב פורק עצמו ממנה כשפורקה מעליו מחמת דבר מצווה, שאין חיוב המצווה עליו עד שיגיע זמנה, וראשונה קודמת.

• הסבר את קושיית הריטב”א על האמור בסוגייתנו? מדוע הכלל הוא בגדר “פשיטא”?
• מה היה אפשר להבין אלמלא דרשת הפסוקים באשר לאפשרות לקיים בכל זאת מצווות אחרות? ציין בתשובתך אלו שני לימודים למדנו מדרשת הפסוקים ביישום הכלל “העוסק במצווה פטור מן המצווה”.
• האם הריטב”א סובר כתוספות או כר”ן? הוכח תשובתך.

הרב אשר וייס, מנחת אשר, דברים, עמ’ סח-ע:

בקהילות יעקב ברכות סימן טו כתב …דהתוס’ נקטו דגדר הפטור הוי כעין דין אונס ומשום כך כשיכול קיים שניהם חייב הוא לעשות כן שהרי אינו אנוס בביטול מצווה. אבל דעת הר”ן הוי מעין גדר הותרה וכאילו לאו בר חיובא הוא ומשום כך פטור הוא לגמרי אף אם אפשר לקיים שניהם.

אך דרך זו נסתרת מדברי הריטב”א. דמחד גיסא נקט שם כשיטת התוספות דאם אפשר לקיים שניהם חייב, ומאידך כתב להקשות דכיון שאינו פטור אלא כשאי אפשר לקיים שניהם למה לי קרא, ומה ההוא אמינא שחייב להניח מצווה זו כדי לקיים אחרת. וכתב ליישב דהוא אמינא דצריך להניח מצווה כדי לקיים אחרת גדולה הימנה וקמ”ל דאין רשות בידו…

העתקתי את אריכות לשונו הזהב של הריטב”א ללמוד ממנו דכשעוסק במצווה פטור הוא לגמרי ממצווה אחרת והוי ליה כאילו לא הגיע זמנה וכעין גדר הותרה, ולא פטור מגדר אונס בלבד, דאם כן בודאי היה מסתבר לבטל מצווה שאינה עוברת מפני זה שיש לה זמן קבוע, וגם כל לשונותיו מוכיחים כהבנה זו, ואף על פי כן סבירא ליה דרק כשאי אפשר לקיים שניהם פטור ולא כדברי הקהילות יעקב.

ומשום כך נראה דלא נחלקו התוספות והר”ן בשורש הלכה זו ומהות גדרה אלא בפרטיה ודקדוקיה. וביאור מחלוקתם נראה לכאורה דיסוד גדר הלכה זו היא כעין ביזוי מצווה הוא, דאין זה כבוד להניחה ולקיים אחרת. ואף שעוסק במצווה הוא ולא בצרכי עצמו, מכל מקום אין זה דרך כבוד לדלג ממצווה למצווה, וכעין הלכתא דאין מעבירין על המצוות. דלדעת תוס’ אין פגם אלא במניח מצווה זו כדי לקיים אחרת, אבל במקיים שתיהן אין כל פגם וביזיון. ולדעת הר”ן אף ביכול לקיים שתיהן אין ראוי לעוסק במצווה לעסוק באחרת, אלא יש לרכז כל פועלו ומחשבתו לקיום המצווה שהוא עוסק בה.

• הרב אשר וייס מחדד שהריטב”א סובר בנקודה אחת כריטב”א, ובאחרת כר”ן. למה כוונתו?
• לדברי הרב אשר וייס, מה סבר הריטב”א בעניין גדר הפטור של העוסק במצווה, ובמה שונים דבריו מדברי הקהילות יעקב?
• על פי הרב אשר וייס, מה נקודת המחלוקת בין התוספות לבין הר”ן, ומה עמדת כל אחד מהם?

ב. שלוחי מצווה והולכי דרכים פטורים מן הסוכה:

הרב שלמה גורן, פסקי הלכות צבא, תל אביב תשכ”ט, עמ’ 201:

א. כל החיילים הנמצאים בבסיס קבוע של היחידה, חייבים במצוות ישיבת בסוכה בשבעת ימי חג הסוכות.

ב. יושבי המשלטים המרוחקים ליד קווי האויב פטורים מישיבה בסוכה בין ביום ובין בלילה.

ג. החיילים העומדים בשמירה או הנמצאים בתפקיד צבאי אחר במקומות המרוחקים מן הבסיס או מן הישוב, פטורים מסוכה בין בזמן שהם עדין בתפקיד ובין בזמן שהם כבר גמרו את תפקידם הצבאי. כל עוד הם נמצאים באזורי השמירה או בדרכים או במקומות המרוחקים מן הישוב הם פטורים לגמרי מצות סוכה גם בלילה הראשון של חג סוכות.

ד. החיילים החונים במקום שיש שם צליפות ויש חשש שיחדרו כדורים לתוך הסוכה פטורים ממצוות סוכה, ואסור לברך עליה גם אם אין סכנה ממשית בישיבת הסוכה.

ה. אין להימנע מלצאת לדרך או מלמלא כל תפקיד אחר בגלל אי האפשרות לקיים שם מצוות סוכה מאחר שאין נמנעים מזה כל השנה, וישיבת סוכה דומה לדירה של כל ימות השנה.

ו. חיילים החונים במחנה צבאי קבוע חייבים במצוות סוכה כמו בישוב. אבל אם הם עוסקים בתפקיד צבאי הכרחי ואם יהדרו אחר סוכה יתבטלו מתפקידם, פטורים מסוכה בזמן מילוי תפקידם.

• הרב שלמה גורן לא נימק את פסיקותיו.  נמק את פסיקותיו לאור מה שלמדת שראית בסוגיה ובמפרשים. 1. סעיפים ב, ד. 2. סעיף ג. 3. סעיף ה. 4. סעיף ו.

הרב אהרן ליכטנשטיין, “חיוב סוכה במשך טיול”, מנחת אביב, עמ’ 584-575:

ביחס למה שנשאלתי, בענין היתר אכילה ולינה חוץ לסוכה במסגרת טיולים בחול המועד…

יסוד הדברים בסוגיא בסוכה כו. …וכפי שפירש רש”י (ד”ה “הולכי”) על אתר “דכתיב ‘בסוכות תשבו’ כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה’ כך כל ימות החג שאינו יום טוב לא הצריכו הכתוב למנוע”. והיינו שזיקתו של אדם לסוכתו חייבת להקביל ליחסו לביתו הקבוע אך לא מעבר לזה. אין עליו חובה לסבול צער או סבל בגלל ישיבתו בסוכה מעבר למה שיש לו במשך שהותו בביתו ואינו חייב להיות צמוד לסוכה.

…לפי זה, לכאורה פשוט כביעתא בכותחא ]=כביצה בחלב] שמותר לאדם לערוך טיול בסוכות, אף אם הוא כרוך באי קיום מצות סוכה במשך הטיול, וכמו שלא היה נמנע מלטייל במרוצת השנה חרף הצורך לאכול וללון מחוץ לביתו, או אפילו חוץ לכל בית. ואם כי רש”י הזכיר הולך בדרך בסחורה’ ולשונו נותן פתח לטעון שמדובר דוקא במי שיוצא לדרך מפאת אילוצי פרנסתו אך לא ביוצא להינפש ברעות נפשיה, נראה שאין לחלק ואין כאן אלא דוגמא בעלמא, ואמנם הראשונים שקבעו את ההלכה לא חילקו כלל. ועיין בתוס’ על אתר, ד”ה הולכי, שתמצתו את דברי רש”י ולא הזכירו סיבת היציאה…

אלא שנותרה נקודה אחת חשובה לבירור. דהנה פשוט דפטור הולכי דרכים לא נאמר אלא כשהליכתם מתנגשת עם קיום המצווה, הווה אומר, כשאין להם אלא שתי אפשרויות, או לישב בבית ולקיים מצות סוכה או לנסוע ולוותר עליה. אך אם אפשר לקיים שניהם ודאי שחייבים בסוכה…

ובכן, להלכה, נראה להסיק:

א. מותר לצאת לטיול בחול המועד סוכות אף אם יודעים בבירור שעל ידי כך לא יוכלו לקיים מצות סוכה במשך הטיול.

ב. אם, במרוצת הטיול, מגיעים סמוך לשעת האכילה או הלינה הרגילה ו/או המתוכננת, לאזור בו נמצאת סוכה אליה אפשר להיכנס, חייבים לאכול ו/או ללון בה. מימדי האזור ושיעור מרחק היכול לפטור – טעונים בירור…

עד כאן, מבחינה הלכתית צרה וצרופה. ברם, למעשה, פני הדברים שונים לחלוטין, ויש להתנגד בתוקף ובחריפות – מבחינה ערכית, השקפתית, וחינוכית – לטיולים או מבצעים הכרוכים בביטול מצות סוכה.

ביחס לקיום או ביטול מצוות עשה, שורת הדין של פטורים פורמליים המאפשרים ניתוק ממצווה אינם אמת המידה הבלעדית ואף לא המכרעת. שלא לדבר על הערמה ממש – המהווה בעיה הלכתית ומחשבתית כשלעצמה, ולא כאן המקום למצותה. חוסר היענות למצווה במלא היקפה אף הוא פגום, גם כשמדובר בהתעלמות ולא בהתחמקות. אדם מישראל צריך להיות רווי שאיפה וכמיהה למצוות ולא ח”ו לראותו כמשא אותו הוא טוען בדלית ברירה וממנו הוא משתחרר בהזדמנות הראשונה. והלא נקודה זו היא שורש מידת הזריזות והיא מעורה בחובה לא רק לעבוד את הקב”ה אלא לעבדו בשמחה ובטוב לבב…

• כיצד באר הרב ליכטנשטיין את דברי רש”י בעניין הולכי דרכים, ומה הוא מוכיח מדברי תוספות?
• מהי מסקנת הרב ליכטנשטיין בשאלה זו? התייחס הן לפן ההלכתי והן לפן הערכי-השקפתי.

הרב יעקב אריאל, “טיולים בסוכות”, שו”ת באהלה של תורה, חלק ב סימן צג:

באגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן צג) הבחין בין טיולים ליציאה למסחר בחול המועד, שמסחר הוא צורך ואילו טיולים אינם לצורך אלא רק לתענוג, ולכן אסור לדעתו לצאת לטיול בחול המועד סוכות ללא סוכה. ולענ”ד יש לחלק בין חוץ לארץ לארץ ישראל כפי שיבואר.

והנה למרות מה שכתבנו שראוי להימנע מלצאת לטיול בסוכות במקום שאין סוכה, יש גם מקום לסנגר על המטיילים בסוכות ונאלצים לאכול מחוץ לסוכה. כי לציבור הדתי אין הרבה הזדמנויות לטייל בארץ. בימות החול – עסוקים, בשבת אסור לנסוע ולטייל. נשאר בעיקר חול המועד שהוא הזמן הטוב ביותר לטייל בארץ והרי יש מצווה לטייל ד’ אמות בארץ ישראל, ובפרט לבני נוער שהטיול מחבב עליהם את הארץ (ועי’ רמב”ן גיטין ב’ א’ וחידושי ריטב”א שם שיש מצות חיבה לארץ ישראל).

ואע”פ שלא ניתנו מועדות לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה (עיין ירושלמי מועד קטן פ”ב ה”ג), מכל מקום מי שקשה לו ללמוד והוא מנצל את חול המועד לטיולים בארץ, ולשם כך שובת מעבודתו בחול המועד אי אפשר לבוא אליו בטרוניות, ויש מקום לתת לו לצאת בחול המועד מביתו לטייל. ואין כאן עונג בלבד, אלא גם צורך במידה ידועה.

ואף על פי כן נראה שבימינו יש פתרונות נוחים להקמת סוכה. לא מיבעיא למי שנוסע ברכב, שיכול ליטול עמו “סכך לנצח” ועוד כמה אביזרים ולפרוס את הסכך בין שתי מכוניות (אלא שלשם כך צריך לדעת היטב את הלכות סוכה הרבות), אלא אפילו מי שמטיילים ברגליהם יכולים ליטול עמהם “סכך לנצח” ולהקים סוכה בזמן אכילתם.

כמו כן אפשר להימנע מאכילת לחם או מזונות באמצע היום ולהסתפק בירקות ופירות וכדו’ (ויש ביניהם גם דברים משביעים, כגון קטניות, תפוחי אדמה, אורז, וכדו’), ובלילה לסעוד סעודה עיקרית, במקום בו יש סוכה או בחזרתם לביתם ולסוכתם. וע”י כך יתחנכו הצעירים לעשות כל השתדלות כדי לקיים את המצוות באהבה. ואדרבה, מצווה גוררת מצווה, מצוות אהבת הארץ גוררת עמה את מצוות סוכה במסירות נפש, ושתי המצוות תתקיימנה בשלמות.

• מה הסיבה להתיר יציאה לטיול על אף ההימנעות ממצוות סוכה?
• איך בכל זאת ניתן לקיים מצוות סוכה במהלך טיול, ולא להיחשב כמי שמפקיע עצמו ממצוות סוכה?
• איזה ערך חינוכי יש בהצעות אלו?

הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף – קיצור שולחן ערוך חלק ב, סימן תרמ, סעיפים לד-לז:

לד. שלוחי מצוה כגון ההולכים להקביל פני רבותיהם, או לגבות צדקה ליתומים ולאלמנות, ולישיבות וכוללים, פטורים מן הסוכה, בין ביום בין בלילה. שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואף על פי שיש מי שכתב שבזמן הזה כל שלוחי מצוה חייבים בסוכה [פני יצחק אבולעפייא], אין הדין כן, אלא גם בזמן הזה יש דין של שלוחי מצוה שפטורים מן הסוכה. ואפילו אם נזדמנה להם סוכה בדרכם, פטורים מן הסוכה. ואף שיכול לקיים שניהם, העוסק במצוה פטור מן המצוה גם באופן כזה.

לה. מנהלי וראשי מוסדות התורה שיוצאים לחו”ל לגייס כספים לטובת מוסדותיהם, אבל לוקחים אחוזים מן התרומות שבאו לידם, אם כל כוונתם רק לטובת עצמם אינם בכלל שלוחי מצוה הפטורים מן הסוכה. ומיהו אם כוונתם גם לטובת המוסדות וגם לטובת עצמם בשווה, נחשבים כעוסקים במצוה ופטורים. ועוד שמסתמא עיקר כוונתם למען מוסדות התורה, ואגב גררא גם הם ניזונים ומתפרנסים. ואין בזה כדי להמעיט מגודל מעלתם.

לו. הולכי דרכים ביום לצורך פרנסה, פטורים מן הסוכה ביום, וחייבים בלילה, שאם יש סוכה במקום ההוא חייבים לאכול ולישן שם. ואם אינם מוצאים שם סוכה, פטורים. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל היוצאים לטייל בימי חג הסוכות, אינם רשאים להפקיע עצמם ממצות סוכה, וחייבים לאכול סעודת קבע שלהם בסוכה. שלא התירו להולכי דרכים אלא כשיוצא לסחורה. ובפרט שיכולים לערוך טיוליהם בזמן אחר, ולכן יש להימנע מטיולים בסוכות אל מקומות שאין ידוע שתהיה שם סוכה מצויה לו בשעת אכילה. והנכון הוא שבחול המועד יקדיש זמנו לתלמוד תורה, וכמבואר בירושלמי מועד קטן (פ”ב ה”ג), כלום אסרו לעשות מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ועוסקים בתורה. ולא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה (ירושלמי פט”ו דשבת ה”ג). ועל כיוצא בזה אמר רבי אליעזר (בסוכה כז:) משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל.

לז. הנוסע במטוס במשך שעות רבות, מותר לו לאכול שם אפילו סעודת קבע, ופטור מן הסוכה. והוא הדין לנוסע באוטובוס מעיר לעיר ובדרך הוא מנמנם, דשפיר דמי, דמסתמא הוא בגדר מצטער. וכל זה כשהולכים לצורך פרנסה וכדומה, אבל לא לשם טיול, וכנ”ל.

• באיזה מצב יהיו ההולכים לגבות כספים לצרכי מצווה חייבים בכל זאת בסוכה, ומדוע?
• מדוע ההולכים לטיול יהיו חייבים בסוכה?
• מדוע הנוסעים בחבורה ציבורית במשך שעות רבות פטורים מסוכה?

נתאסף למליאה ונסכם בקצרה:

העוסק במצווה פטור מן המצווה

מהסוגיה אנו לומדים על משמעות העיסוק במצווה. אדם העוסק במצווה מוצא את עצמו טרוד ממנה, והיא משפיעה על מחשבתו ומעשיו יום ולילה. עד כדי כך אנחנו אמורים להיות שקועים בתוך המצווה שאנו עסוקים בה, שהיא ממלאת לגמרי את חיינו, ופוטרת אותנו אף מקיום מצוות אחרות. לפעמים אדם מחפש מצוות אחרות משום שהוא אינו שקוע דיו בתוך “המצווה” ולא מספיק מוטרד מקיומה.

מטרתה של המצווה היא הדבקות בקדוש ברוך הוא, וכאשר האדם דבק בקב”ה באמצעות מצווה אחת, טוב הוא שיהיה כולו עסוק במצווה זו, ולא יחפש אז את הקב”ה במצוות אחרות (כדבריו של הראי”ה קוק ב’מוסר אביך’; הובאו בהרחבות). מהריטב”א למדנו שאין לעזוב גם ‘מצווה קטנה’ שבה עסוק האדם בשביל ‘מצווה גדולה’. הסוגיה עוסקת ביכולת לשהות במה שאנו עושים, לכונן הזדהות, למצוא את עצמנו בסבלנות, ולהשתדל לעשות אפילו דברים שנדמים כ’קטנים’ בצורה הטובה ביותר, בלי להשוות אותם (ואת עצמנו) לדברים אחרים, גדולים ככל שיהיו.

אדם פטור מלקיים מצווה אחרת בזמן שהוא עסוק במצווה קודמת. בהתייחס לסוגיה, יתכן שהעני נזקק מאוד למטבע הזה, אך אף על פי כן, מאחר שאדם עוסק במצווה אחת, הוא פטור מלקיים מצוות אחרות. סדרי העדיפות או הקדימות במצוות אינם מונחים על פי רגש אמוציונלי, אלא לפי כללים עקרוניים. ההדרכה בעבודת ה’ לאדם העסוק בקיום מצווה, היא להשלים אותה, ולא להפסיק לצורך מצווה אחרת. רצון ה’ הוא להתרכז ולהתמקד בקיום המצווה בה האדם החל ובה הוא עוסק. “המתחיל במצווה יהא גומר את כולה” (מדרש תנחומא [ורשא] פרשת עקב סימן ו).

גישה אחרת מאפשרת לאדם לבחור בין מצוות. הוא איננו חייב להפסיק מצווה בה הוא החל ולטרוח בקיום מצווה אחרת, אך הוא רשאי. אם לא מדובר בטרחה גדולה, מצופה ממנו שיקיים את שתי המצוות. יש ערך בחיבור למספר מצוות, גם במעבר ממצווה למצווה.

עיקרון זה מחנך אותנו להתמקד במה שאנחנו עושים מבלי לקפוץ מנושא לנושא. אם האדם אכן מייקר ומכבד את המצווה שהוא עוסק בה, ממילא הוא לא יתעניין באותו הרגע בשום דבר אחר, ואפילו לא במצווה אחרת. ולהפך – אם הוא יפנה לעסוק בדבר אחר, הרי זה מורה שהוא מזלזל במצוות ועושה אותם בדרך מקרה ובלא כוונה ראויה; מבחינתו לא המְצווה עומד במוקד, אלא הקיום הטכני של הציווי. עיקרון זה עולה גם בכללי פסיקה אחרים: כגון אין עושים מצוות חבילות חבילות, אין מערבין שמחה בשמחה ועוד.

מה נעשה בחול המועד סוכות? 

הדיון בשאלת האפשרות לצאת לטיול בסוכות כשייתכן מצב שלא תהיה אפשרות לקיים מצוות סוכה, מציב שאלה עקרונית: איך אנו מבינים את המשמעות העמוקה של המצוות הייחודיות שבימי החג? מצוות המועדים יכולות להיתפס כסוג של חוויה – שבירת שגרה בשל השהות בסוכה, סעודות החג ואף השינה בה, ועוד. אך הכוונה של מצווה זו היא אחרת לגמרי.  המדרשים וספרי החסידות מלאים בתכניה הייחודיים של מצוות סוכה (כמו גם מצוות ארבעת המינים), באור המקיף ובהשראת השכינה המיוחדת שיש על הסוכה ועל היושבים ב”צילא דמהימנותא”, ועוד. על גדולי ישראל רבים מסופר שלא יצאו כל השבוע מסוכתם, והיו אף שדאגו למניין קבוע בכל התפילות בסוכתם כדי שלא יאלצו לצאת מהסוכה. לא לכולנו מתאימה התנהגות כזו, אך חשובה המודעות לראות כך את יעדיה של המצווה.

עלינו למצוא את האיזון בין השאיפה והרצון לקיים את מצוות סוכה בשלמותה ומתוך הבנה מעמיקה בתכניה, בין הרצון לנצל את ימי החופשה שבחול המועד לטיול במרחבי ארץ ישראל ולביקורי משפחה וחברים.

פסיקת הלכה וגישה חינוכית: 

דבריהם של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ”ל ויבלחט”א הרב יעקב אריאל, מעלים בפנינו את עולמו של הפוסק, ואת הרכיב הערכי והחינוכי המתלווה לפסיקת הלכה. לעתים, שורת הדין יכולה ללמד אותנו הלכה מסוימת, אבל תשומת הלב של הפוסק היא גם להיבטים החינוכיים והערכיים הנובעים מהלכה שכזו, וממילא פסיקתו מורכבת יותר מאשר תשובה ‘טכנית’ לאור המקורות האם ‘מותר’ או ‘אסור’. מפסיקותיהם נוכל ללמוד עד כמה החינוך לרצון ולמאמץ לקיים מצוות צריך להנחות אותנו, וגם כאשר לכאורה מבחינה ‘הלכתית גרידא’ אפשר להקל, הרצון להדר בקיום ומצוות ולהתחנך לעשייתן משפיע על הפסיקה הלכה למעשה, וה’הלכה’ אינה רק העמדת הסוגיות ותירוצן, אלא בירור רצון ה’.

נלמד לסיום את דברי החלבן:

במשך השנה בני אדם גרים בביתם, ומגורים אלה עלולים לגרום לנפילה רוחנית ושכחת ה’. והיינו שהמסך מתעבה וחוצץ בין האדם ובין אלוקיו, בחינת חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. לפיכך ציווה ה’ אלוקינו לדור בסוכה במשך שבעה ימים. והיינו שיום ראש השנה הוא בחינת הלידה שלנו, עד יום הכיפורים. ומיד לאחר מכן מצווה עלינו אלוקינו לשבת בסוכה, והיינו שהוא בא לנטוע בלבבנו את בחינת המסך הנכון, את הוויסות הנכון בין האור ובין המקום לאדם. שלא יהיה מצד אחד ריבוי אור שימחק את מהות האדם, ומצד שני שלא יהיה מסך עב מדי שישכיח את מציאות ה’. והוא ממש ענין הסוכה, שבא להבריא את מערכת היחסים ביננו ובין ה’, ולהעמידה באיזון הנכון, באור ממותק החודר מבעד לסכך.

• מה הסכך מסמל?
• כיצד הסוכה מבריאה את מערכת היחסים שלנו עם הקב”ה?

נבקש מכל אחד לנסות לחשוב ולכתוב במה הוא חושב שהוא צריך ‘להבריא’ את מערכת היחסים שלו מול בוראו.

• האם להוסיף מאורו ומהנוכחות של ה’?
• או להוסיף מעצמו מאמץ והשתדלות?

פתחנו בניסיון להכריע בין מצוות המזדמנות יחד. העמקנו בסוגיה של סוכה מול מצוות אחרות ולמדנו על הפטורים ממנה. סיכמנו את המקורות השונים וענינו על שאלות. לסיום למדנו את דברי החלב’ן על היופי שבסוכות ביחד למערכת היחסים שלנו עם הבורא וסיימנו בכתיבה אישית.