נצפה בפרסומת של בנק לאומי, המתאר את המירוץ להספיק את משימות החיים, והצורך בפנאי וזמן ללא ריצה:

לאחר הסרטון הראשון, נצפה בקטע מפתיחת סרט האנימציה “פלונטר” (עד דקה 2:20), בו הגיבורה מתארת כיצד יש לה פנאי לכל התחביבים והמשימות שתרצה, אך היא שואלת “מתי כבר אתחיל את החיים?”:

נשאל את התלמידים:

• מה ההבדל בין שני הקטעים?
• מה משמעות העשיה של כל אחד מהסרטונים?
• אם איזה מהקטעים אתם מזדהים ולמה?
• האם אי פעם חשת שאת במירוץ ללא מטרה?
• מה לדעתכם מבטא את “התחלת החיים”?

נקרא את דברי ר’ הלל צייטלין:

הצימאון והגעגועים לעולם רוחני, וחוסר הסיפוק מתענוגות העולם, מקורם בנשמת האדם החצובה מעולמות עליונים:

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם. מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, ‘מָרָה שְׁחוֹרָה’, אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן –  שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ’אֱנוֹשִׁי’ וְהַ’טִּבְעִי’, מֵעֵבֶר לְכָל הַ’יֵּשׁ’ וְהַ’קַּיָּם’ וְהַנִּתְפָּס.

(הלל צייטלין, על גבול שני עולמות, עמ’ 42)

נשאל:

• על איזה צימאון מדבר צייטלין?
• כיצד צימאון זה מתבטא ביומיום של האדם?
• מהם הדברים ה”חיצוניים” שהאדם מממש, בניסיון למלא את הגעגוע אל ה”מעבר”?
• מהי בעיניכם עשייה משמעותית, אשר מצליחה לענות על הצימאון עליו מדבר צייטלין?

נקרא את דבריו של חנן פורת על העומק הטמון בחזרה השגרתית על הדברים:

סיבוב של בורג

כדי להתחיל מבראשית דרושים כוחות גדולים, ובראש וראשונה, יש להתגבר על תחושות השגרה והעייפות, מאפיינות צעידה במהלך סיבובי, החוזר על עצמו. ביטוי נוקב למהלך הסיבובי חסר תכלית ותוחלת, ניתן למצוא במגילת קהלת, שקראנו בחג הסוכות לא מכבר:

ד דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת.

ט מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

(קהלת א, פס’ ד’, ט’)

אך מהיכן נוטלים את הכוח להתגבר על התחושה הסיזיפית הזו, של מי שנגזר עליו לעמול ללא תכלית ולחזור שוב ושוב על אותו דבר? התשובה נעוצה בהשקפת העולם היהודית העמוקה, המגלה כי התנועה הסיבובית גם בטבע וגם בהיסטוריה, גם בחיי אנוש וגם בתורה, אינה חייבת לחזור על עצמה באותו מישור ובאותה רמה. היא יכולה כמו בסיבוב של בורג להינעץ עמוק יותר בכל סיבוב וסיבוב, ובכך להתקדם ולחתור ליעדה: לתיקון עולם במלכות שדי, לגילוי אורו של משיח, אשר קדם לעולם והוא הוא תכליתו של עולם, בבחינת ‘סוף מעשה במחשבה תחילה‘.

יתרה מזו: חוקי הפיזיקה מלמדים אותנו דבר הידוע לכל בעל מלאכה. דווקא התנועה הסיבובית, כגון זו של בורג או מקדחה, מאפשרת לנו לחדור ולעבור מכשולים של קירות אבן וסלע, במקום שבו הניסיון לפרוץ את המכשול בתנועה חזיתית באמצעות פטיש ומסמר עלול להיכשל. אפשר שלכך רמז ישעיהו בביטויו המופלא:

“אֹרַח לַצַּדִּיק, מֵישָׁרִים:  יָשָׁר, מַעְגַּל צַדִּיק תְּפַלֵּס” (ישעיהו כ”ו, ז’)

היינו שאורחות הצדיק, גם אם נעו מעגלותיו ונדמה שהן סובבות ללא תכלית,ַ  הרי הן בסופו של דבר מפלסות דרכן ביושר אל היעד, בניגוד לדרכי הֶרשע של החכמה הזרה, שעליה נאמר בספר משלי (ה’):

ה  רַגְלֶיהָ, יֹרְדוֹת מָוֶת;    שְׁאוֹל, צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ.
ו  אֹרַח חַיִּים, פֶּן-תְּפַלֵּס;    נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ, לֹא תֵדָע.

[“פן”- תרגום יונתן- “לא”!]

לפיכך, כשאנו נתבעים לאחוז בדרכי ישרים ולהתחיל מבראשית, עלינו להפוך את התנועה הסיבובית לפריצת דרך אפשרית, ולהתקדם דווקא בדרך זו אל היעד, כמו בורג ומקדחה.

(חנן פורת, מעט מן האור, בראשית)

נשאל את התלמידים:

• מה חנן פורת אומר על שגרת החיים?
• מה תחושותיכם כלפי דבריו?
• כיצד דברים אלו עומדים ביחס לדבריו של צייטלין?

נקרא עם התלמידים את התחושות שמבטא יוני נתניהו כלפי חייו:

אֲנִי חַי – אֲבָל בְּעוֹלָם שָׁבוּר וְהָרוּס. אֲנִי לוֹמֵד – וְאֵינִי לוֹמֵד דָּבָר. מַדּוּעַ אֲנִי כָּזֶה וְלֹא אַחֵר? אֲנִי מֵצֵר עַל עַצְמִי, שֶׁאֵינִי כְּכָל הַשְּׁאָר. לֹא פַּעַם חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ: אֲנִי נוֹלָד, חַי, וַאֲפִלּוּ יוֹצֵר – וּלְבַסּוֹף מֵת. אֵהָפֵךְ לְעָפָר, לְמִדְרַס רַגְלָם שֶׁל אֲחֵרִים, שֶׁיָּמוּתוּ גַּם הֵם כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ מַעְגָּל, שֶׁאֵין לוֹ סוֹף, שֶׁל חַיִּים וָמָוֶת, וְאִם אֲנִי קַיָּם לְשֵׁם הַמָּוֶת – מַדּוּעַ אֲנִי חַי בִּכְלָל? מַדּוּעַ אֲנִי נוֹלָד? הֲרֵי טוֹב יוֹתֵר הָיָה, שֶׁלֹּא לְהִוָּלֵד כְּלָל. כֹּחַ הַחַיִּים דּוֹחֵף אוֹתִי לְהוֹסִיף וּלְהִתְקַיֵּם. אוּלַי הַסִּבָּה הַיְּחִידָה, שֶׁאֲנִי חַי, הִיא לְנַסּוֹת לִמְצֹא תְּשׁוּבוֹת לַשְּׁאֵלוֹת הַמְצִיקוֹת לִי…אֲנִי נֶאֱכָל מִבִּפְנִים. אֲנִי חַי לְלֹא תַּכְלִית, כּוֹאֵב וְזוֹעֵק. אֲנִי בְּמַצָּב שֶׁל יֵאוּשׁ.

בְּרֶגַע זֶה אֲנִי שׁוֹכֵב לִישׁוֹן. עוֹד מֻקְדָּם. מֻקְדָּם  מִדַּי. מַדּוּעַ אֵינִי רוֹצֶה לְהִשָּׁאֵר עֵר? מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִי דָּבָר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעוֹדִי עֵר. לִלְמֹד? – לְשֵׁם מַה? אֵינִי רוֹאֶה טַעַם בְּכָךְ. לִקְרֹא? מַה לִקְרֹא? לְשֵׁם מַה? מַה אַרְוִיחַ מִמַּה שֶׁאֲחֵרִים כּוֹתְבִים? הֵם כּוֹתְבִים עַל עִנְיְנֵיהֶם, רַעְיוֹנוֹתֵיהֶם, חַיֵּיהֶם. אֵין בְּכָךְ כְּדֵי לִפְתֹּר אֶת בְּעָיַת חַיַּי. אִם כֵּן, לְהֵרָדֵם? – לְשֵׁם מַה? כְּדֵי לָקוּם מָחָר וְלַחְזֹר עַל הַתַּהֲלִיךְ שֵׁנִית. הַאִם זָקוּק אֲנִי לְשֵׁינָה? הֲרֵי אֵין אֲנִי עָיֵף כְּלָל. זֶהוּ רֶגַע שֶׁל רֵיקָנוּת רֶגַע שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם. רֶגַע נִצְחִי…

כְּבָר כִּמְעַט בַּת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. הַאִם מְסֻגֶּלֶת אַתְּ לְהַאֲמִין, שֶׁחָיִית כְּבָר כִּמְעַט רֶבַע מִכָּל תְּקוּפַת חַיַּיִךְ? לְחֶרֶק, הַחַי רַק יָמִים מוּעָטִים, נִדְמֶה וַדַּאי שֶׁהוּא חַי תְּקוּפַת זְמַן עֲצוּמָה. אוּלַי מִסִּבָּה זוֹ נִרְאֶה לָנוּ, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ עוֹד נֶצַח שָׁלֵם שֶׁל חַיִּים.

הָאָדָם אֵינוֹ חַי לְעוֹלָם וְעָלָיו לְנַצֵּל כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ אֶת תְּקוּפַת חַיָּיו. עָלָיו לְהִשְׁתַּדֵּל לְמַצּוֹת אוֹתָם עַד תֻּמָּם. כֵּיצַד לְמַצּוֹת אוֹתָם, אֵינִי יָכֹל לוֹמַר לָךְ. אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ בְּבֵרוּר, הֲרֵי שֶׁמַּחֲצִית מֵחִידַת הַחַיִּים הָיְתָה נִפְתֶּרֶת. אֲנִי רַק יוֹדֵעַ, שֶׁאֵינִי רוֹצֶה לְהַגִּיעַ לְגִיל מְסֻיָּם, לְהִסְתַּכֵּל סָבִיב וּלְגַלּוֹת פִּתְאֹם שֶׁלֹּא יָצַרְתִּי דָּבָר, שֶׁאֲנִי כְּכָל שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם שֶׁאָצִים וְרָצִים כְּמוֹ חֲרָקִים, אָצוֹא וָשׁוֹב, וּלְעוֹלָם אֵינָם עוֹשִׂים דָּבָר, חוֹזְרִים עַל שִׁגְרַת חַיֵּיהֶם וְיוֹרְדִים אֵלֵי קֶבֶר בְּהַשְׁאִירָם צֶאֱצָאִים, שֶׁרַק יַחְזְרוּ עַל הַ’לֹֹא-כְלוּמִיּוּת’ שֶׁלָּהֶם עַצְמָם.”

(יוני נתניהו, מכתבי יוני, עמ’ 21-16)

נשאל:

• מה מטריד את יוני נתניהו בנוגע לחייו?
• האם אתם מזדהים אם תחושותיו?
• כיצד הייתם עונים לו, לאור הדברים שעסקנו בהם במשך השיעור?

ניתן לבקש מהתלמידים לנסות לנסח מכתב תגובה.

צפינו בשני קטעי ווידאו המציגים שני קצוות בין הרצון להפסיק את מרוץ החיים, לבין עודף הפנאי והרצון “להתחיל” את החיים. למדנו את דברי צייטלין בנוגע לצימאון הרוחני של האדם הגורם לו לחפש מילוי דרך הדברים החיצוניים. ראינו את דברי חנן פורת החושפים את העומק שבעשייה השגרתית החוזרת על עצמה. לבסוף ראינו את רצונו העז של יוני נתניהו לחיים משמעותיים, וניסינו לענות לו במכתב משלנו.