נבקש מהתלמידות לנסח בכמה שורות מה הן חושבות שיש להלכה לומר ביחס לשאלת הזמנים בהם איש ואשה נשואים מקיימים יחסי אישות. כדאי להציע לבנות לנסח את הכתובים כמו “פסק הלכה” בספר הלכתי, על מנת לשחרר את המבוכה ועל מנת לא לגלוש לניסוחים שיביכו את הכיתה. סביר להניח שרוב רובן של הבנות יתייחסו רק לצד האיסור: בזמן בו האשה נידה ועד שהיא נטהרת חל איסור על איש ואשה לקיים ביניהם מגע. נבקש מהבנות שמוכנות להקריא את פסק ההלכה שכתבו לקרוא אותו בקול רם ונראה מה התודעה הכללית שיושבת אצל התלמידות שלנו באשר ליחסה של ההלכה לקיום יחסי אישות.

נלמד עם התלמידות את שלושת המקורות מהחוברת העוסקים בשאלה מה הן הזמנים בהם קיימת מצווה לקיים יחסים בין איש לאשה. המקורות מעט מורכבים ללמידה בחברותות, ולכן כדאי ללמוד אותן יחד עם הבנות בהרכב כיתתי, אך בסוף הלימוד כדאי לבקש מכל חברותא לנסח:

• מה היא מצוות עונה?
• מה היא העונה בה יש מצווה לקיים יחסי אישות?

 משנה מסכת כתובות פרק ה משנה ו

המדיר את אשתו מתשמיש המטה. בית שמאי אומרים: שתי שבתות. בית הלל אומרים: שבת אחת. התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים שבת אחת. העונה האמורה בתורה: הטיילין בכל יום, הפועלים שתים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלשים יום, הספנים אחת לששה חדשים דברי רבי אליעזר.

שולחן ערוך אבן העזר סימן עו סעיפים א-ב

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה. (ואפילו אם נותנת לו רשות, אין לו להתאחר, אלא חודש בחוץ וחודש בביתו). וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שבקש להיעשות גמל, או גמל להיעשות מלח; ותלמידי חכמים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם ב’ וג’ שנים; וכן טייל שנעשה תלמיד חכם, אין אשתו יכולה לעכב. ואם נותנת לו רשות, תלמיד חכם יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: “וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא” (איוב ה, כד). הא מהכא נפקא? [=האם מכאן נלמד?] מהתם נפקא: [והרי מכאן נלמד:] “ואל אישך תשוקתך” (בראשית ג, טז) מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך! אמר רב יוסף: לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. (=אדם צריך לפרוש מאשתו לפני תחילת מחזור חדש, אך כשהוא יוצא לדרך מוטל עליו לקיים מצות עונה בכל זאת).

נקודות שכדאי לעמוד עליהן בעת הלימוד:

• מה מלמדת העובדה שזמני החיוב של מצוות עונה מוגדרים באופן אישי לכל אדם ואדם?
• מה מלמדת ההלכה שבעל צריך “לבקש רשות” מאשתו אם הוא משנה את תנאי החיים באופן שמשפיע על מצוות עונה?
• מה מלמדת ההלכה שגם כאשר האשה מאפשרת לבעלה את השינוי אסור לו להתעכב מעל חודש מחוץ לבית?
• מה מלמדת ההלכה שתלמידי חכמים יכולים ללכת חוץ לביתם לתקופה ארוכה יותר ללא בקשת רשות?

נציג לתלמידות קטע של הרב סולובייצ’יק ללימוד בחברותות, עם שאלות מלוות:

 הרב יוסף דב סולובייצ’יק, “ובקשתם משם”, איש ההלכה, עמ’ 209

הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיזית-מוסרית בהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה בתורה. חיי נישואין הם חיים טהורים ומבורכים. חייו של הרווק, אף על פי שלא חטא מעולם, נוגדים את תפיסת ההלכה. כל מי שאינו נושא אשה שרוי בלי שמחה, בלי ברכה ובלי תורה. הקב”ה בעצמו מזווג זיווגים. שמחת חתן וכלה חשובה מאד, וכל המשתתף בה – שכרו רב. האיש מחויב להזדקק לאשתו לפרקים קבועים, הכל לפי כוח גופו ותנאי עבודתו. הלכות תשמיש המיטה מיוסדות על עקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב”חדישותן”. כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה הזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג “בעילת מצווה”. האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה.

שאלות להבנה ודיוק במקור:

• מהי הכוונה ‘לפעולה זו (‘ההזדווגות המינית’) יסוד מוצק בחיים הדתיים’?
• אילו דוגמאות, הלכתיות ואחרות, מביא הרב סולובייצ’יק על מנת להראות כי למיניות ערך דתי בעיני התורה?

הרב סולובייצ’יק מעמת בין העולם היהודי לזה היווני והנוצרי ביחסם למיניות: התורה מגדירה את החיבור של איש ואשה לא רק כמעשה מותר, או כהכרח שיש לאפשר אותו – אלא מגדירה אותו כמעשה חיובי של מצווה ממש. הקירבה המינית בין איש לאשתו היא עניין דתי.  כשם שלהלכה יש מה לומר על זמנים בהם אסור לקיים יחסי אישות בין איש לאשה יש להלכה גם מה לומר על זמנים בהם יש מצווה וחובה לקיים יחסים. סביר להניח שלחלק מהבנות העובדה הזו תהיה חדשה לחלוטין ותהיה בה הפתעה של ממש: יש מצווה של ממש לקיים יחסי אישות בין איש לאשה בזמנים המתאימים.

דיון:

• למה ההלכה רואה לנכון להגדיר את קיום יחסי האישות בין איש לאשה כמצווה?

באופן פשוט וטבעי זוגות אוהבים בעולם  מקיימים יחסי אישות ביניהם גם ללא מצווה! העובדה שההלכה מגדירה זמנים בהם קיים איסור לקיים יחסים היא ברורה ונצרכת, אך העובדה שההלכה מגדירה גם זמנים לחיוב ומגדירה זאת כמצווה – היא מעניינת ואולי מובנת פחות.

ניתן לתלמידות לעורר בתוכן את השאלה ונפתח כיוונים למחשבה: האם מצווה היא דווקא מה שלא היינו עושים אילולי היינו מצווים על כך (מה עם מצוות “לא תרצח”? או “לא תגנוב” לדוגמא?) איזה מסר עמוק מספרת ההלכה בכך שהיא מגדירה זאת כמצווה? האם יכולים להיות תקופות וזוגות שעבורם דווקא ההגדרה של זמנים בהם יש מצווה לקיים יחסים יכולה לפתור מתחים וקשיים? וכדומה. כדאי לחשוב אלו מהפתחים מתאימים לסגנון הכיתה שלך

• מה כוונתו של הרב סולובי’ציק באמירה שיש בפעולות פיזיות מסויימות עבודה גבוהה יותר מתפילה? מה דעתכן על כך?

נכתוב על הלוח את המשפט האחרון מתוך דבריו של הרב סולובייצ’יק שלמדנו לעיל:

“האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה המינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה”.

נבקש מהבנות לנסות לבחור רגע של פעילות גופנית שלהן ולהגדיר אותו כמצווה וכעבודת ה’. נבקש מהן להיכנס אל הרגע הזה לתאר אותו ולכתוב לעצמן מה יכול לעזור להן להרגיש את הרגע הזה כמצווה? מה יכול להקשות על כך?

תרגיל זה יעזור לבנות לקרב ולהפוך לרוולנטי את הדיון שלנו שעוסק אמנם במצוות עונה, אך מכיל שאלה גדולה יותר ביחס של המצווה אל עולם הגוף הפיזי.

פתחנו בכתיבת ‘פסק הלכה’ על-ידי התלמידות, לבירור התודעה שלהן לגבי יחס התורה ליחסי אישות. עברנו ללימוד משותף של המקורות ההלכתיים לגבי התדירות בה אדם צריך להיות פנוי לאשתו למטרת יחסי אישות ועמדנו על המסרים שניתן להוציא מההלכות לגבי החשיבות והחיוב שבקירבה הגופנית בין איש לאישתו. מכאן עברנו לדברי הרב סולייבצ’יק המראה כי ביהדות, לעומת דתות ופילוסופיות אחרות, הקשר המיני בין איש לאשתו הוא עניין דתי ולא רק פעולה מותרת. דנו עם התלמידות בדבריו. מכאן  סיימנו בתרגיל כתיבה אודות הזדמנות של פעילות גופנית שניתן להגדירה ולחוותה כעבודת ה’.