פתיחה: למה אנחנו לא נזהרים?
נחלק דף עם מקרים שבהם לא כל אחד נזהר – לחצות כביש לא במעבר חציה, לנסוע על אופניים בלי קסדה… וכל אחד צריך לסמן באילו דברים הוא לא נזהר:
- אני נוסע על אופניים בלי קסדה
- אני עושה סנפלינג
- אני חוצה את הכביש שלא במעבר חציה
- אני נוהג במהירות מופרזת
- אני נוסע ללא חגורת בטיחות
- אני מעשן סיגריות/נרגילה
- אני אוכל מאכלים לא בריאים
- אני מדבר הרבה בטל’ נייד
- אני עושה לפעמים שטויות בנהיגה
- אני עובד בלי משקפי מגן או מגנים אחרים
- יש לי בבית תקע חשוף
- אני מכבה/מדליק מכשירי חשמל יחף
- בבית שלי יש חומרי ניקוי/תרופות במקומות שילדים יכולים להגיע
- בבית שלי המיחם של שבת בקצה השיש – כך שאפשר למשוך בחוט והוא יפול
- אני קופץ ביהודיה
כעת נתאסף למליאה, כל אחד יספר על תחושותיו במהלך מילוי הדף. לפעמים אנו לא נזהרים בהרבה עניינים…
נשאל ונדון:
- מה הסיבה שלא נזהרים בכל זה (אם לא נזהרים…)? האם אתם מרגישים בעייתיות בכך?
- איך מגיעים לזהירות כזו (אם כן נזהרים…)?
מפגש: מה מלמדת מצות מעקה?
מצווה תקמ”ו –מצוות מעקה:
“להסיר המכשולים והנְגפים מכל משכנותינו, ועל זה נאמר [דברים כ”ב, ח’], ועשית מעקה לגגך. והענין הוא שנבנה קיר סביב הגגות וסביב הבורות והשיחין ודומיהן כדי שלא תכשל בריה ליפול בהם או מהם, ובכלל מצוה זו לבנות ולתקן כל כותל וכל גדר שיהיה קרוב לבוא תקלה ממנו, וזה שהזכיר הכתוב לגגך דבר הכתוב בהוה, ולשון ספרי [כאן], ועשית מעקה, מצות עשה”.
וסיום המצווה:
והרבה דברים אסרו חז”ל כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים. שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן, מהן מה שאמרו…לא ישתה מן הנהרות והאגמים שמא ישתה עלוקה…וכמו כן אסרו שלא יתן אדם מעות לתוך פיו שמא יש עליהן רק יבש של מכה שחין, או מצורעין, או זעה, שכל זעת אדם היא סם המות חוץ משל פנים. וכו’ “.
מה הלימוד ממצוה זו לגבי הנוהג לא הזהר בדברים ‘קטנים’?
התבוננות: למה להזהר אם ה' שומר?
שלב ראשון
למקרא מצות מעקה עשויה להתעורר השאלה: לשם מה להזהר- הרי אנו מאמינים שה’ שומר עלינו? מדוע לא נסמוך על שמירת ה’ מסכנות?
לצורך הדיון בשאלה זו, נקרא את ‘שרשי המצוה’, קטע עליו דילגנו בקריאה הקודמת.
א.לפני קריאה ראשונית של המקור, נתחלק לשלשות.
לכל שלשה ניתן כמה מקרים כשהשאלה החורזת את כולם היא: מי גרם את הדבר ה’ או האדם?
– ג’קי נסע בכביש מפותל עם קו הפרדה לבן, במהלך נסיעתו הוא החזיק ביד בטל’ נייד חייג ודיבר בו. הוא לא שם לב והתנגש חזיתית ברכב שבא מולו.
-ג’קי אהב אדרנלין, הוא קפץ בזויתן מגובה 30 מטר, אל מותו.
– ג’קי רצה לצבוע את ביתו מבחוץ. הוא גר בקומה שלישית. הוא התיישב על אדן החלון וצבע עד ש…
– ג’קי טייל עם חברים ובמהלך הטיול עשו סנפלינג (הם ירדו בזוגות כדי לחסוך זמן). החבל ניקרע והם נפלו מגובה רב.
ב.לאחר פרק זמן של דיון בקבוצות, נחלק לכל קבוצה את המקור מספר החינוך ונבקש מהם להמשיך את הדיון גם לאור המקור הזה:
“משרשי המצוה: לפי שעם היות ד’ ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם, וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצוותו, לפי זכותן או חיובן. וכעניין שאמרו ז”ל “אין אדם נוקף אצבע מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה”, אע”פ כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם. כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכמו כן יחייב הטבע, שאם תיפול אבן גדולה על ראש איש שתרצץ את מוחו, או אם יפול האדם מראש הגג הגבוה לארץ שימות, והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח בהם נשמת חיים בעלת דעת, לשמור הגוף מכל פגע ונתן שניהם – הנפש וגופה, בתוך גלגל היסודות והמה ינהיגום ויפעלו בם פעולות. ואחר שהאל שעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חוכמתו, מצד שהוא בעל חומר, צווהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו.
ב.נחזור לדיון במליאה – מי אם כן אחראי לכל המקרים?
ג.כעת למד יחד את דברי ספר החינוך, שהאדם נתון בתוך טבע העולם ומושפע על ידיו, וזה חלק מההשגחה של הבורא ששם את האדם עם נפשו בשליטת הטבע. אדם שמסתכן ופוגע על ידי כך בעצמו – אין לו להאשים אלא את עצמו ולפיכך יזהר שלא להסתכן.
נחזור למצוות מעקה – היא המקור לכך. הצורך לעשות מעקה לגג ולא להסתמך על כך שה’ ישמור על האדם, נובע מההבנה שכיוון שבטבע אדם יכול ליפול מגג אם אין לו מעקה, הרי שזה הנהגת ה’ שכך יקרה לאדם שלא יזהר.
שלב שני
עם כל מה שנאמר, ספר החינוך מלמד אותנו שיש צדיקים שהטבע לא שולט בהם, כאברהם שלא נשרף בכבשן האש וכחנניה מישאל ועזריה שלא נשרפו – והוא מסביר שצדיקים הם מעל הטבע ואין הטבע שולט בהם.
על מנת ללמוד ענין זה נתחיל עם מקור שלא הובא בספר החינוך – סיפור על ר’ זירא שהיה בודק אם אש הגיהנם שולטת בו והיה נכנס לתוך האש. הסיפור הזה שונה בכך שלא מדובר בנס להצלת צדיק, אלא כמשהו שיגרתי בחיים שאדם היה עושה בכוונת מכוון ולא היתה האש שולטת בו.
תלמוד בבלי בבא מציעא דף פה’ ע”א
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח גמרא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה יתיב מאה אחרניתא דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה ונפלין עילויה מילי דצבורא ויתיב מאה אחריני דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה שגר תנורא סליק ויתיב בגויה ולא הוה שלטא ביה נורא יומא חד יהבו ביה רבנן עינא ואיחרכו שקיה וקרו ליה קטין חריך שקיה
תרגום:
ר’ זירא כשעלה לארץ ישראל ישב מאה תעניות כדי שישתכח התלמוד הבבלי ממנו כדי שלא יטרידו, ישב מאה תעניות אחרות כדי שלא ימות ר’ אלעזר בשנותיו ויפלו עליו דברי הציבור, וישב מאה תעניות אחרות כדי שלא תשלוט בו אש הגהנום. כל שלושים יום היה בודק את עצמו, הבעיר תנור עלה וישב בתוכו, ולא הייתה שולטת בו האש. יום אחד נתנו בו רבנן את עינם, ונשרפו שוקיו, וקראו לו קטן חרוך השוקיים.
*מקור זה ניתן ללמוד בלימוד “פתוח” – להביא את כל הסיפור, ללא כותרת וללמוד אותו כהוויתו, ואז ניתן להגיע להרבה כיוונים שלאו דווקא קשורים למטרת השיעור. ניתן ללמוד אותו בלימוד “סגור” – להביא רק את החלק שרוצים להתמקד בו וללמוד אותו, ואז הלימוד ממוקד מטרה.
א.נחלק את המקור הבא:
ר’ זירא… ישב מאה תעניות אחרות כדי שלא תשלוט בו אש הגהנום. כל שלושים יום היה בודק את עצמו, הבעיר תנור עלה וישב בתוכו, ולא הייתה שולטת בו האש. יום אחד נתנו בו רבנן את עינם, ונשרפו שוקיו, וקראו לו קטן חרוך השוקיים.
נקרא יחד את המקור, נעשה שיקוף ותיקונים.
ב.כעת נתחלק לחברותות, ונבקש מכל זוג, שאחד ישאל שאלה את ר’ זירא והשני יענה לו בתור ר’ זירא. ואחר כך הם יחליפו תפקידים.
ג.נחזור למליאה ונבקש להעלות את השאלות ואת התשובות.
נבקש לכתוב תשובה/ כיוון חשיבה לשאלה נוספת שלא עלתה בחברותא שלנו.
נסכם: יש אפשרות לצדיקים להתרומם מעל שליטת הטבע בהם, והם שולטים על הטבע, וכוחות פשוטים – כמו אש ששורפת לא פועלים עליהם.
ד.כעת נלמד את הפסקא מהמצוה בספר החינוך, השייכת לעניין זה:
“ואמנם יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם כמו האבות הגדולים והקדושים והרבה מן הבנים שהיו אחריהם כמו דניאל חנניה מישאל ועזריה ודומיהם, שמסר האל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופן לגודל התעלות נפשם נהפוך הוא, שהיו הם אדונים על הטבע, כאשר ידענו באברהם אבינו שהפילוהו לכבשן האש ולא הוזק, וארבעת החסידים הנזכרים ששמו אותם (לתוך אש יוקדת ושער ראשיהם לא נחרך) ורוב בני האדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצונו התורה, לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו ז”ל שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס. ועל הדרך הזה תראה רוב ענייני הכתובים בכל מקום, כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצווה על פי ה’, היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל עניינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי…”
אנו מצווים במצות מעקה משום שלא כולם במדרגה גבוהה כשל הצדיקים, ולכן יש להיזהר משליטת הטבע עלינו ומהיות האדם נתון לכוחות הטבע – כל עוד לא התעלה למדרגת הצדיקים.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא