נציג בפני הכיתה תמונה של אש ונשאל:

• מהו כוחה של האש?
• במה היא יכולה להיות שלילית?
• במה היא יכולה להיות חיובית?

האש, יש בה צדדים לכאן ולכאן. היא מביאה חום, ניתן לבשל איתה וליצור. מאידך- היא יכולה להרוס ולהכאיב. כך גם אם נתבונן טוב בכוחות שיש בנו.

נקרא יחד את הסיפור על ‘פרשת קרח’:

כְּשֶׁהַמּוֹרָה לְטֶבַע נִכְנֶסֶת כֻּלָּם מְזַמְזְמִים זְזְזְזְזְזְזְזְזְ”, הִכְרַזְתִּי לִפְנֵי הַשִּׁעוּר.

“שֶׁקֶט שֶׁיִּהְיֶה כָּאן”, קָרְאָה הַמּוֹרָה. כָּל הַמַּבָּטִים הֻפְנוּ אֵלַי, וַאֲנִי סִמַּנְתִּי לְכֻלָּם לְהַמְשִׁיךְ: “זְזְזְזְזְזְזְזְזְ…” הַמּוֹרָה יָצְאָה בְּכַעַס מֵהַכִּתָּה וְחָזְרָה עִם הַמְּנַהֵל. סִמַּנְתִּי לְכֻלָּם לִשְׁתֹּק. “אִי אֶפְשָׁר לְלַמֵּד בַּכִּתָּה הַזֹּאת! בְּכָל פַּעַם הֵם מַמְצִיאִים תַּעֲלוּל חָדָשׁ”, אָמְרָה הַמּוֹרָה בְּצַעַר.

הַמְּנַהֵל גָּעַר בָּנוּ וְהוֹכִיחַ אוֹתָנוּ וְכָךְ “הִרְוַחְנוּ” חֵצִי מֵהַשִּׁעוּר. כֵּיף שֶׁכֻּלָּם שׁוֹמְעִים בְּקוֹלִי, כֻּלָּם עוֹשִׂים מַה שֶּׁאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם. אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁקּוֹרְאִים לָזֶה כֹּשֶׁר מַנְהִיגוּת וְאַבָּא אוֹמֵר שֶׁקּוֹרְאִים לָזֶה כֹּשֶׁר שִׁכְנוּעַ. אֲנִי מַסְכִּים עִם שְׁנֵיהֶם יַחַד. אִם אֲנִי מַחְלִיט לְמָשָׁל שֶׁיּוֹסִי הָאָרֹךְ לֹא יִשְׁתַּתֵּף בְּמִשְׂחַק כַּדּוּרְסַל – אֲנִי פָּשׁוּט צָרִיךְ לְהַגִּיד לַחֶבְרֶ’ה אֶת דַּעְתִּי עָלָיו וְהֵם מְבִינִים בְּעַצְמָם מָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת. אֲנִי מַחְלִיט כִּמְעַט בְּכָל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה בַּכִּתָּה וְכֻלָּם מְכַבְּדִים אֶת דַּעְתִּי.

הַבֹּקֶר אָמַרְתִּי: “הַיּוֹם כֻּלָּם בּוֹרְחִים מִבֵּית הַסֵּפֶר – הוֹלְכִים לַיָּם!” בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ נִמְצָא בְּמֶרְחַק הֲלִיכָה מֵהַיָּם וְכָל כָּךְ הִתְחַשֵּׁק לִי לִקְפֹּץ בֵּין הַגַּלִּים וּלְהִתְפַּלֵּשׁ בַּחוֹל. הָיוּ כַּמָּה יְלָדִים שֶׁפָּחֲדוּ מֵעֹנֶשׁ אֲבָל מַהֵר מְאוֹד הֵם הִשְׁתַּכְנְעוּ שֶׁלֹּא כְּדַאי לָהֶם לַהֲרֹס לְכֻלָּם אֶת הַכֵּיף. מָצָאתִי פִּרְצָה בַּגָּדֵר הָאֲחוֹרִית שֶׁל בֵּית הַסֵּפֶר וְכָךְ עָמַדְנוּ בְּטוּר אָרֹךְ וְהִשְׁתַּחַלְנוּ כֻּלָּנוּ הַחוּצָה בְּקַלּוּת. כֻּלָּנוּ, חוּץ מִיּוֹסִי הָאָרֹךְ שֶׁנִּתְקַע בַּגָּדֵר, אֲבָל אֲנִי לָקַחְתִּי אַחְרָיוּת וְעָזַרְתִּי לוֹ לְהִשְׁתַּחְרֵר.

הָיָה כֵּיף חַיִּים בַּיָּם, כֻּלָּם הִסְכִּימוּ שֶׁזֶּה הַתַּעֲלוּל הֲכִי מֻצְלָח שֶׁלִּי וַאֲנִי הִרְגַּשְׁתִּי בָּעֲנָנִים. בַּהַתְחָלָה דָּאַגְתִּי לְכָךְ שֶׁכֻּלָּם יִכָּנְסוּ לַמַּיִם. יוֹסִי הָאָרֹךְ אָמַר שֶׁהוּא לֹא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת אָז הִשְׁאַרְתִּי אוֹתוֹ עַל הַחוֹף לִשְׁמֹר עַל הַצִּיּוּד. אַחַר כָּךְ עָשִׂינוּ תַּחֲרוּת רִיצָה לְאֹרֶךְ הַחוֹף.

“אֲנַחְנוּ צְמֵאִים”, הִתְלוֹנְנוּ פִּתְאוֹם אֶבְיָתָר וּשְׁמוּלִיק, “אֲנַחְנוּ כָּל הַיּוֹם בַּשֶּׁמֶשׁ הָרוֹתַחַת וְאֵין לָנוּ בַּקְבּוּקֵי שְׁתִיָּה”. “כֵּן, גַּם אֲנַחְנוּ צְמֵאִים”, הִצְטָרְפוּ עוֹד יְלָדִים. הָאֱמֶת שֶׁגַּם לִי כָּאַב הָרֹאשׁ אֲבָל לֹא הָיָה לִי פִּתְרוֹן לַבְּעָיָה. הִתְחַלְנוּ לַחְזֹר לְכִוּוּן בֵּית הַסֵּפֶר. מֵרֹב צָמָא לֹא חָשַׁבְתִּי עַל כְּלוּם, רַק רָצִיתִי שֶׁנַּגִּיעַ בְּשָׁלוֹם לְבֶרֶז מַיִם. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ כִּמְעַט מְעֻלָּפִים לְשַׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר קִדְּמוּ אֶת פָּנֵינוּ הַמְּחַנֵּךְ, מְנַהֵל בֵּית הַסֵּפֶר וּקְבוּצַת הוֹרִים מֻדְאָגִים. כָּל אֶחָד חָזַר הַבַּיְתָה עִם הוֹרָיו, וְאִלּוּ אֲנִי זֻמַּנְתִּי עִם הוֹרַי לַחֲדַר הַמְּנַהֵל.

נעצור את הסיפור.

נחלק את הכתה לזוגות, ונבקש מכל זוג להמחיז את המשך הסיפור כטוב בעיניו. לפני משימת ההמחזה נצייד את התלמידים במספר שאלות מנחות:

• מה לדעתכם קרה אצל המנהל?
• לו הייתם אתם המנהל, מה הייתם עושים עכשיו?
• איך לדעתכם הרגיש הילד כאשר ישב אצל המנהל וחיכה לשמוע מה יאמר? ועוד על זה הדרך.

נזמין כמה זוגות המעוניינים בכך להציג את המשך הסיפור שחיברו, נשבח אותם על ההצגה שהציגו ונשאל אותם ואת הכתה:

• האם לדעתכם, בהמשך הסיפור שחיברו בעצמם המנהל פעל בצורה שתלמד את התלמיד משהו חדש על ההתנהגות שלו? שתעזור לו לשנות את דרכו ולתקן? מדוע?
• מדוע הם בחרו להציג את הדברים דווקא כך (לחבר סוף טוב, או סוף “רע” וכיו”ב)

נמשיך לקרוא יחד את הסיפור:

הַמְּנַהֵל הִתְיַשֵּׁב בְּכִסְּאוֹ וַאֲנִי הִשְׁפַּלְתִּי אֶת הַמַּבָּט. “אַתָּה יוֹדֵעַ”, הוּא פָּתַח, “יֵשׁ בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת קֹרַח, לֶקַח חָשׁוּב עֲבוּרְךָ”.

“בְּסֵפֶר תְּהִלִּים מֻזְכָּרִים הַלְּוִיִּים הַמְּנַגְּנִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בִּפְסוּקֵי הַתְּהִלִּים הַלְּוִיִּים מְיֻחָסִים דַּוְקָא לְקֹרַח, כְּאִלּוּ הָיָה אֶחָד מֵהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים. אֶלָּא שֶׁהַמְּנַגְּנִים הַלָּלוּ שֶׁמֻּזְכָּרִים בְּסֵפֶר תְּהִלִּים הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכוֹחוֹ שֶׁל קֹרַח”. לֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם. הַמְּנַהֵל הִבְחִין בְּכָךְ וְהִמְשִׁיךְ: “הַמְתֵּן, אֲנִי אַסְבִּיר הַכֹּל. לְקֹרַח הָיָה כִּשָּׁרוֹן מְיֻחָד, יְכֹלֶת הַשְׁפָּעָה מְיֻחֶדֶת לִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו לְבָבוֹת. ‘וַיִּקַּח קֹרַח’ – לְקָחָם בִּדְבָרִים. הוּא הִצְלִיחַ לִמְשֹׁךְ אַחֲרָיו אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל מֵהַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. זֶהוּ כּוֹחַ הַקַּיָּם בָּעוֹלָם וְיָכוֹל לְשַׁמֵּשׁ גַּם לְחִיּוּב וְלֹא רַק לִשְׁלִילָה. הַמְּשׁוֹרְרִים, שֶׁהָיוּ מִצֶּאֱצָאָיו שֶׁל קֹרַח, הִשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכִשְׁרוֹנָם הַסּוֹחֵף כְּדֵי לִכְתֹּב שִׁירִים הַמְּסֻגָּלִים לְעוֹרֵר אֶת יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה, לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים בַּלְּבָבוֹת וְלִיצֹר הִתְעוֹרְרוּת עֲצוּמָה בִּקְהַל הָעוֹלִים לָרֶגֶל. הָרִאשׁוֹן שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוֹחַ זֶה הָיָה אֶלְקָנָה, שֶׁהָיָה מִצֶּאֱצָאֵי קֹרַח. כְּשֶׁרָאָה שֶׁמִּשְׁכַּן שִׁילֹה חָרֵב, הִפְעִיל אֶת הַכִּשָּׁרוֹן שֶׁהָיָה טָמוּן בּוֹ וְהָיָה מִסְתּוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִבַּיִת לְבַיִת כְּדֵי לִגְרֹם לָאֲנָשִׁים לַעֲלוֹת לְשִׁילֹה. כָּךְ עָשָׂה גַּם שְׁמוּאֵל בְּנוֹ, שֶׁהָיָה מִסְתּוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִכְּפָר לִכְפָר כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַם יִשְׂרָאֵל וּלְעוֹרֵר אוֹתָם לְהִתְקָרֵב לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בְּנֵי קֹרַח אֵלּוּ מִשְׁתַּמְּשִׁים לְחִיּוּב בְּאוֹתוֹ כִּשָּׁרוֹן שֶׁהָיָה לַאֲבִי-אֲבִיהֶם”.

הַמְּנַהֵל הִסְתַּכֵּל בִּי. “נֵחַנְתָּ בְּכִשְׁרוֹן הַנְהָגָה, יֵשׁ לְךָ כּוֹחַ שִׁכְנוּעַ וְהַשְׁפָּעָה עַל הַכִּתָּה. הַאִם אַתָּה מְסֻגָּל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוֹחַ זֶה לְחִיּוּב?”

לֹא יָדַעְתִּי מַה לּוֹמַר. הָאֱמֶת הִיא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי עַל הַדְּבָרִים בְּצוּרָה כָּזוֹ. הקב”ה נָתַן לִי כּוֹחַ לְהַשְׁפִּיעַ וּלְהַנְהִיג, וְהַהַחְלָטָה אִם הַהַשְׁפָּעָה תִּהְיֶה שְׁלִילִית אוֹ חִיּוּבִית – נִמְצֵאת בְּיָדַי.

הִתְבַּיַּשְׁתִּי בְּמַה שֶּׁעָשִׂיתִי. סִכַּנְתִּי אֶת עַצְמִי וְאֶת כָּל הַכִּתָּה. רָצִיתִי שֶׁהָאֲדָמָה תִּבְלַע אֶת הַמַּעֲשֶׂה הָרַע הַזֶּה וְשֶׁאֶפְתַּח דַּף חָדָשׁ.

“כְּשֶׁהַמּוֹרָה לְטֶבַע נִכְנֶסֶת כֻּלָּם מִתְיַשְּׁבִים בַּמְּקוֹמוֹת וּמוֹצִיאִים סִפְרֵי לִמּוּד!” הִכְרַזְתִּי בַּכִּתָּה לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם הַמִּשְׁתָּאוֹת שֶׁל חֲבֵרַי. שִׁעוּר טֶבַע זֶה דַּוְקָא מְעַנְיֵן…

• מה דעתכם על סוף הסיפור?

נעמוד יחד על הקשר לפרשת השבוע, ונדון באפשרות שניתנה לאלקנה לנתב את כחו לטוב, נשאל את התלמידים:

• האם אתם מכירים סיפורים כאלה מהחיים ומהמציאות הקרובה להם?
• האם עולות על דעתכם דוגמאות לספר עליהן?

נסכם ונאמר שלכח יש פנים לכאן ולכאן. וממש כפי שהם עצמם יכלו לבחור להמחיז לסיפור סוף טוב או סוף לא טוב, כשניתן לנו כח לידיים אנחנו יכולים להשתמש בו באופנים שונים, לבנות או להחריב, לתקן או לקלקל.. הסיפור של קורח מלמד אותנו לשים לב לכך, להכיר בכח שלנו ולהפוך אותו לכח פועל ובונה, ולא הורס חס וחלילה.

פתחנו בהתבוננות באש וביכולות שלה, ראינו שהיא יכולה מצד אחד לבנות ומצד שני להרוס. דרך הסיפור על פרשת קרח וההצגות שבחרנו להציג, למדנו שגם אנחנו כתלמידים יכולים לבחור איך להשתמש בכוחות שיש בנו. סיימנו בדיון על האפשרות לנתב את היכולות שבי לצד הטוב והבונה ולא חלילה לצד ההורס והמחריב.