נפתח בתרגיל קצר. נרשום על הלוח: “שלוש משאלות שאני מאוד רוצה שיקרו” ונבקש מכל תלמיד לכתוב בקצרה במחברת שלושה דברים שהוא מאד רוצה שיקרו / חלומות שלו.

שיתוף: אם הקבוצה קטנה, ניתן לערוך שיתוף בו כל אחד מקריא את שכתב. אם הקבוצה גדולה, נבקש לשתף בפרט אחד מהשלושה.

ננסה למיין לשתי קטגוריות את הבקשות השונות: בקשות אישיות (מקצוע לעתיד, איחולים לעצמי או קרובי), בקשות כלליות (שחולים יתרפאו, ננצח את אויבינו) – אפשר להשתמש גם בחלוקה אחרת.

נניח את התרגיל בצד, ונשוב אליו עוד מעט.

נקרא את הסיפור: אור חדש מתוך החשיכה (ניתן לחלק את הדמויות השונות למספר ילדים):

“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שְׁמוֹת כ”ה, ח’)

“אַתָּה נִרְאֶה נִרְגָּשׁ מְאוֹד”, לִטֵּף אַבָּא אֶת רֹאשִׁי. “מָה הָעִנְיָן?”

“אַבָּא, כְּבָר הִסְפַּקְתָּ לִשְׁכֹּחַ? אֶתֵּן לְךָ רֶמֶז”, הִתְחַלְתִּי לָשִׁיר: “מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים שָׁלוֹם לָךְ יְרוּשָׁלַיִם…”

“כַּמּוּבָן, אֵיךְ יָכֹלְתִּי לִשְׁכֹּחַ”, צָחַק אַבָּא וּמִיָּד נִזְכַּר. אַבָּא וַאֲנִי אוֹהֲבִים מְאוֹד לְהִשְׁתַּתֵּף בְּסִיּוּרִים מְאֻרְגָּנִים, כָּאֵלֶּה שֶׁמְּלַמְּדִים עַל הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הַמְּקוֹמוֹת בָּאָרֶץ. פַּעַם אַחַת נִרְשַׁמְנוּ לְסִיּוּר בְּעִקְבוֹת הַמַּכַּבִּים וּפַעַם אַחֶרֶת לְטַחֲנַת הַקֶּמַח שֶׁל מֹשֶׁה מוֹנְטִיפְיוֹרִי.

אֲבָל מָחָר אָנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בְּסִיּוּר מְיֻחָד. סִיּוּר לַאֲתָר שֶׁמִּמֶּנּוּ נוּכַל לִצְפּוֹת עַל מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ. מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אֶת מְקוֹם הַמִּקְדָּשׁ.

אַחֲרֵי לַיְלָה אָרֹךְ הִגִּיעַ סוֹף סוֹף הָרֶגַע לָצֵאת. הִכְנַסְנוּ לַתִּיק בַּקְבּוּק מַיִם וּכְרִיכִים וְכַמּוּבָן אֶת הַמִּשְׁקֶפֶת הַמִּקְצוֹעִית שֶׁל אַבָּא וְהִמְתַּנּוּ לַהַסָּעָה שֶׁתִּקַּח אוֹתָנוּ אֶל הַסִּיּוּר.

רָצִיתִי לָשֶׁבֶת לְיַד אַבָּא אֲבָל לֹא מָצָאנוּ מוֹשָׁב זוּגִי פָּנוּי, וְלָכֵן נֶאֱלַצְתִּי לָשֶׁבֶת לְיַד אִישׁ שֶׁאֵינֶנִּי מַכִּיר. אַבָּא יָשַׁב לְיַד חָבֵר שֶׁלּוֹ וְהַשִּׂיחָה בֵּינֵיהֶם קָלְחָה, וְאִלּוּ אֲנִי הִשְׁתַּעֲמַמְתִּי. לְפֶתַע הִפְנָה אֵלַי שְׁכֵנִי לַנְּסִיעָה אֶת רֹאשׁוֹ. הִתְבּוֹנַנְתִּי בּוֹ וְהִבְחַנְתִּי שֶׁהוּא מַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם כֵּהִים, כָּךְ שֶׁהָיָה קָשֶׁה לִרְאוֹת אֶת עֵינָיו. קְצָת חָשַׁשְׁתִּי מִפָּנָיו, אַךְ נִרְגַּעְתִּי מְעַט כְּשֶׁהוּא פָּנָה אֵלַי בְּקוֹל רַךְ: “אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁמְּשַׁעֲמֵם לְךָ, יֵשׁ לִי רַעְיוֹן כֵּיצַד לְהַעֲבִיר אֶת הַנְּסִיעָה בַּנְּעִימִים. מַסְכִּים לְנַסּוֹת?” הִנְהַנְתִּי. אַךְ הוּא שָׁאַל שׁוּב: “מַסְכִּים?” וְקָרַב אֵלַי כְּדֵי לִשְׁמֹעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה. “כֵּן, מַסְכִּים”, הֵשַׁבְתִּי הַפַּעַם בְּקוֹל, וּבְלִבִּי חָשַׁבְתִּי: ‘הוּא בֶּטַח עִוֵּר’.

הוּא סִפֵּר שֶׁנּוֹלַד בִּזְמַן מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים, וּבְדִיּוּק בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד כָּבַשׁ צַהַ”ל אֶת הַר הַבַּיִת, לָכֵן הוֹרָיו קָרְאוּ לוֹ דְּבִיר, כִּי דְּבִיר הוּא כִּנּוּי לְקֹדֶשׁ הַקֹּדָשִׁים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. בִּזְמַן שֶׁהָיָה תִּינוֹק קָטָן חָלָה בְּמַחֲלָה נְדִירָה שֶׁגָּרְמָה לוֹ לְעִוָּרוֹן. וְאָז פָּנָה אֵלַי וּבִקֵּשׁ: “רוֹצֶה לִהְיוֹת לִי לְעֵינַיִם? תָּאֵר לִי מָה רוֹאִים מִבַּעַד לַחַלּוֹן”. תֵּאַרְתִּי אֶת הָרֵי בִּנְיָמִין בִּפְרִיחָתָם, הִקְרֵאתִי מִתּוֹךְ הַשְּׁלָטִים הַיְּרֻקִּים אֶת שְׁמוֹת הַיִּשּׁוּבִים הָרַבִּים שֶׁעָבַרְנוּ בַּדֶּרֶךְ: שִׁילֹה, עָפְרָה, בֵּית-אֵל, מַעֲלֵה מִכְמָשׂ, מִגְרוֹן… דְּבִיר אָמַר שֶׁהוּא מְנַסֶּה לְדַמְיֵן אֵיךְ נִרְאֶה הַר וּמַהוּ צֶבַע יָרֹק, וְשֶׁהַתֵּאוּרִים שֶׁלִּי מְעוֹרְרִים בּוֹ סַקְרָנוּת.

הַנְּסִיעָה עָבְרָה כָּל כָּךְ מַהֵר שֶׁאֲפִלּוּ קְצָת הִתְאַכְזַבְתִּי. רָצִיתִי לְהַמְשִׁיךְ לְתָאֵר לִדְבִיר אֶת כָּל מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה. כְּשֶׁיָּרַדְנוּ מֵהָאוֹטוֹבּוּס הִצַּגְתִּי בִּפְנֵי אַבָּא אֶת הֶחָבֵר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי, וְכָךְ הָלַכְנוּ שְׁלֹשְׁתֵּנוּ יַחַד. מִיָּד כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְעֶמְדַּת הַתַּצְפִּית שָׁלַפְתִּי מֵהַתִּיק אֶת הַמִּשְׁקֶפֶת וְתֵאַרְתִּי לִדְבִיר אֶת הַמַּרְאֶה שֶׁנִּגְלָה לְנֶגֶד עֵינַי:

“לְפָנֵינוּ כִּפַּת הַסֶּלַע”, תֵּאַרְתִּי לִדְבִיר, “זֶה מִבְנֶה מְרֻבָּע וְעָלָיו כִּפָּה מְצֻפָּה זָהָב, וּמִסְּבִיבוֹ הֲמוֹן עֲרָבִים מִתְפַּלְּלִים. פֹּה וָשָׁם יֵשׁ כַּמָּה עֲצֵי זַיִת, וְזֶהוּ”. דְּבִיר הִרְגִּישׁ אֶת הָאַכְזָבָה וְהָעֶצֶב בְּקוֹלִי. אִלּוּ הָיָה מְמַשֵּׁשׁ אֶת פָּנַי הָיָה מַרְגִּישׁ דְּמָעוֹת רְטוּבוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ עַל לְחָיַי. לֹא לַמַּרְאֶה הַזֶּה צִפִּיתִי. “עַכְשָׁו נַחְלִיף תַּפְקִידִים”, הִצִּיעַ דְּבִיר, “אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ לְעֵינַיִם”. הִסְכַּמְתִּי. לֹא הָיָה לִי מַה לְּהַפְסִיד. עָצַמְתִּי אֶת עֵינַי וּדְבִיר תֵּאֵר בִּתְמוּנוֹת קְסוּמוֹת וְלִפְרָטֵי פְּרָטִים אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְכֵלָיו. בְּעֵינֵי רוּחִי רָאִיתִי אֶת מְנוֹרַת הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, אֶת הַפָּרֹכֶת וְשֻׁלְחַן הַפָּנִים. אֶת הַכְּרוּבִים שֶׁפְּנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו. רָאִיתִי אֶת הָעוֹלִים לָרֶגֶל הַמִּתְאַסְּפִים יַחַד לְהֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ וְאֶת הַכֹּהֲנִים הַבָּאִים לִקְרָאתָם, וַאֲפִלּוּ הִצְלַחְתִּי לְהִתְרַגֵּשׁ מִשִּׁירַת הַלְּוִיִּים. פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי, וּבַמְּצִיאוּת לֹא רָאִיתִי דָּבָר מִכָּל זֶה. “לָמָּה חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ? לָמָּה אָנוּ לֹא בּוֹנִים אוֹתוֹ מֵחָדָשׁ?” שָׁאַלְתִּי בְּתִסְכּוּל.

• מה תענו לילד?
• באמת, למה אנו לא בונים את בית המקדש?

נאזין לתשובות התלמידים, אך לא נסכם בינתיים.

נמשיך ונשאל:

• האם אנחנו רוצים שבית המקדש יבנה?
• בואו נתבונן בבקשות שרשמנו קודם, האם בניין בית המקדש הוא חלק ממשאלות הלב שלנו?
• כמה מאיתנו הזכירו זאת? כמה הם מהווים מסך כל הכיתה?

לא נרחיב או נבקר, רק נניח את הנתונים לפנינו ונמשיך בסיפור:

וּדְבִיר הִסְבִּיר:

“בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ, פָּרָשַׁת תְּרוּמָה, הקב”ה מְצַוֶּה אוֹתָנוּ: ‘וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם’. אַךְ פָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן אֵינָהּ מַתְחִילָה בַּצִּוּוּי לְהָקִים מִשְׁכָּן. הַסֵּדֶר הוּא הָפוּךְ: מַתְחִילִים בַּצִּוּוּי ‘וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ’ – כַּאֲשֶׁר עֲדַיִן לֹא הֻסְבַּר כְּלָל לְשֵׁם מָה נְחוּצָה הַתְּרוּמָה. רַק לְאַחַר הַפֵּרוּט הָאָרֹךְ שֶׁל הַתְּרוּמוֹת הַנִּדְרָשׁוֹת: ‘זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן’, מַגִּיעָה הַיְּדִיעָה לְשֵׁם מָה נְחוּצוֹת הַתְּרוּמוֹת. מִכָּאן לְמֵדִים שֶׁקֹּדֶם כֹּל נִדְרֶשֶׁת הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב, נְכוֹנוּת לִתְרֹם – וְרַק אָז תִּשְׁרֶה הַשְּׁכִינָה בַּמִּקְדָּשׁ. גַּם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמֵינוּ יִבָּנֶה כְּשֶׁנִּכָּסֵף וּנְיַחֵל לִבְנִיָּתוֹ. אִלּוּ הָיִינוּ מַרְגִּישִׁים בֶּאֱמֶת עַד כַּמָּה חֲסֵרָה לָנוּ הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה…” נֶאֱנַח דְּבִיר וְעָצַר לְכַמָּה רְגָעִים. “אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים עַל הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה וְשׁוֹמְעִים תֵּאוּרִים מְרַגְּשִׁים וַאֲפִלּוּ מְדַמְיְנִים מַהִי הַשְׁרָאַת שְׁכִינָה, אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נִחְיֶה אֶת זֶה – לֹא נֵדַע מָה אֲנַחְנוּ מַפְסִידִים”. 

בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי שֶׁכֻּלָּנוּ בְּעֶצֶם כְּמוֹ עִוְּרִים, כִּי אִישׁ מֵאִתָּנוּ אֵינוֹ רוֹאֶה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאֶת הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה. וּלְפֶתַע, בְּלִי שֶׁשַּׂמְתִּי לֵב, לָחֲשׁוּ שְׂפָתַי: “אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן תָּאִיר, וְנִזְכֶּה כֻלָּנוּ בִּמְהֵרָה לְאוֹרוֹ”.

כמו שקראנו, הקב”ה לא מתחיל מיד בציווי על  בניית המשכן, אלא קודם אוסף את התרומות מבני ישראל. למה? נאזין.

נוודא שאכן הבינו: כשאני נענה לבקשת ה’, ונותן מעצמי, זה מראה שאני רוצה קשר עם ה’, הלב שלי מתעורר לבקשה של ה’. רק אם יש רצון והתעוררות אפשר להמשיך ולבנות את המשכן, ובהמשך גם את בית המקדש. אבל, אם אין לנו רצון שיבנה, ואנו לא מרגישים שחסר לנו בחיים בית המקדש, בנייתו תתעקב.

גם אנו כמו עיוורים, כך מסיים הילד את סיפורו. מעולם לא ראינו את בית המקדש ואיננו יודעים מה המיוחד במצב בו הקב”ה משרה את שכינתו כאן, בארץ. אבל, אנחנו משתדלים לזכור אותו ולהתפלל שיבנה בעזרת ה’. חשוב שנגביר בתוכנו את הרצון לבניין בית המקדש.

• אדיון - איך אני זוכר?
• בעבודה אישית

בשיעור זה עסקנו בנושא הגאולה. פתחנו עם חלומות ומשאלות וניסינו לראות אם בית המקדש מופיע ביניהם. קראנו את הסיפור אור בחשיכה וראינו שהכמיהה לבית המקדש יכולה אף לקרב את בנייתו. עסקנו בשאלה איך ניתן להתגעגע ולזכור את בית המקדש בימינו וסיימנו עם תפילה לבנייתו בקרוב אמן!