נפתח ונזמין שני מתנדבים ולכל אחד מהם ניתן הוראה בנפרד:

לראשון נאמר כי עליו לספר לחבר, את כל מה שעבר עליו אתמול.

לשני נאמר, כי במשך כל השיחה אסור לו  להביט בעיני חברו. הוא יכול להתעניין, להגיב ולשאול, אך לא להביט בעיניו.

בסיום התרגיל נשאל את המספר:

• כיצד הרגשת? (סביר להניח שכבר תוך כדי השיחה הוא חיפש עיני חברו, התעצבן וכדו’.)

נסכם: המבט, ההסתכלות אחד אל השני היא יצירת קשר ואם לא נביט אחד אל השני, לא נחוש קרבה. ישנו ביטוי ‘קשר עין’- כלומר, המבט, יוצר קשר בינינו.

נקרא יחד את הסיפור: מַבָּט מֵהַשָּׁמַיִם.

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דְּבָרִים י”א, י’-י”ב)

“כֻּלָּם בָּאִים לַשָּׂדוֹת בְּשָׁעָה חָמֵשׁ בָּעֶרֶב לִתְפִלַּת גֶּשֶׁם”. כָּךְ נִכְתַּב בַּמּוֹדָעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנִּתְלְתָה עַל קִיר הַמַּכֹּלֶת שֶׁל הַקִּבּוּץ. הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת הִיא הַמּוּזָרָה בְּיוֹתֵר שֶׁקָּרָאתִי בְּחַיַּי. בַּקִּבּוּץ שֶׁלָּנוּ עוֹבְדִים קָשֶׁה וּבְחָרִיצוּת וְגַם עוֹזְרִים זֶה לָזֶה – אֲבָל לְהִתְפַּלֵּל?! זֶה לֹא מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים לַעֲשׂוֹת. אֲנִי גָּר בְּקִבּוּץ לֹא דָּתִי, בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁבַּקִּבּוּץ בְּדֶרֶךְ כְּלָל סָגוּר, לִפְעָמִים בְּשַׁבָּת יֵשׁ מִנְיָן שֶׁל כַּמָּה זְקֵנִים שֶׁשּׁוֹמְרִים עַל הַגַּחֶלֶת בְּעִידוּדוֹ שֶׁל שִׁימִי זְקַן הַקִּבּוּץ. לָכֵן הַמּוֹדָעָה הַזּוֹ סִקְרְנָה אוֹתִי מְאוֹד. גַּם אֲנִי חִכִּיתִי לַגֶּשֶׁם שֶׁבּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא. שְׁנַת הַבַּצֹּרֶת שֶׁפָּקְדָה אוֹתָנוּ הָיְתָה מַכָּה קָשָׁה מִדַּי לַיְּבוּל. אַתֶּם צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁבְּלִי גֶּשֶׁם אֵין לַשָּׂדוֹת שֶׁלָּנוּ שׁוּם סִכּוּי: אֵין יְרָקוֹת לְיִצּוּא, אֵין קִטְנִיּוֹת וְתַבְלִינִים – אֵין כְּלוּם! לֹא פַּעַם הִבְחַנְתִּי בְּחֹסֶר הָאוֹנִים שֶׁל אַבָּא אֶל מוּל הַשָּׁמַיִם הָעֲצוּרִים.

בְּשָׁעָה חָמֵשׁ הָלַכְתִּי לַשָּׂדוֹת וּלְהַפְתָּעָתִי הָרַבָּה פָּגַשְׁתִּי בַּדֶּרֶךְ אֶת יָרִין וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ שֶׁהָלְכוּ לְאוֹתוֹ כִּוּוּן. תַּדְהֵמָתִי גָּבְרָה כְּשֶׁרָאִיתִי בַּשָּׂדוֹת אֶת מַרְבִּית חֲבֵרַי לַכִּתָּה עִם בְּנֵי מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם. כִּמְעַט כָּל הַקִּבּוּץ הִתְאַסֵּף וּבָא. בֶּנְצִי, מַזְכִּיר הַקִּבּוּץ, פָּתַח וְאָמַר: “הִתְכַּנַּסְנוּ כָּאן כֻּלָּם בַּעֲצַת חֲבֵרִי הַטּוֹב מֵהַצָּבָא, שֶׁהוּא גַּם רַב יָדוּעַ, לוֹמַר אֶת תְּפִלַּת הַגֶּשֶׁם. אֲנַחְנוּ מְקַוִּים שֶׁהַתְּפִלָּה תִּפְתַּח אֶת הַשָּׁמַיִם”. שֶׁקֶט נָפַל בַּקָּהָל. הִבְחַנְתִּי בְּכַמָּה נָשִׁים מְבֻגָּרוֹת שֶׁמָּחוּ דִּמְעָה מִלֶּחְיָן.

וְאָז הוֹצִיא בֶּנְצִי אֶת הַטֶּלֶפוֹן הַסֶּלוּלָרִי שֶׁלּוֹ וְהִתְקַשֵּׁר לַחֲבֵרוֹ הָרַב. הוּא הֶעֱבִיר אֶת הַטֶּלֶפוֹן לְמַצַּב רַמְקוֹל וּמִתּוֹךְ הַדְּמָמָה בָּקַע קוֹלוֹ שֶׁל הָרַב: “אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, בְּגִשְׁמֵי אוֹרָה תָּאִיר אֲדָמָה”. כֻּלָּנוּ נָשָׂאנוּ אֶת עֵינֵינוּ לַשָּׁמַיִם וְקָרָאנוּ אַחֲרָיו: “אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, בְּגִשְׁמֵי אוֹרָה תָּאִיר אֲדָמָה”. וְכָךְ זֶה נִמְשַׁךְ. הָרַב אוֹמֵר וְאָנוּ אַחֲרָיו: “בְּגִשְׁמֵי בְרָכָה תְּבָרֵךְ אֲדָמָה, בְּגִשְׁמֵי גִילָה תָּגִיל אֲדָמָה. בְּגִשְׁמֵי דִיצָה תְּדַשֵּׁן אֲדָמָה. בְּגִשְׁמֵי הוֹד תְּהַדֵּר אֲדָמָה… שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, תֵּן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְנֵי הָאֲדָמָה, וְשַׂבַּע אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִטּוּבֶךָ, וּמַלֵּא יָדֵינוּ מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּמֵעֹשֶׁר מַתְּנַת יָדֶיךָ… חוּס וְרַחֵם עָלֶיהָ וְעַל כָּל תְּבוּאָתָהּ וּפֵרוֹתֶיהָ…”

אֲנִי לֹא יָכוֹל לְתָאֵר בְּמִלִּים אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַמְּיֻחֶדֶת שֶׁעָמְדָה בָּאֲוִיר. כֻּלָּנוּ הִתְפַּלַּלְנוּ וּבִקַּשְׁנוּ רַחֲמִים עַל הָאֲדָמָה וְעַל תְּבוּאָתָהּ וּפֵרוֹתֶיהָ. הָרַב סִיֵּם אֶת הַתְּפִלָּה וְהֵחֵל לָשִׁיר שִׁיר שֶׁכֻּלָּנוּ הִכַּרְנוּ: “וְתֵן תֵּן תֵּן, תֵּן טַל וּמָטָר, עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מָה מָה מָה מָה…” כָּל הַקִּבּוּץ הִצְטָרֵף אֵלָיו. שִׁימִי, מִזִּקְנֵי הַקִּבּוּץ, בִּקֵּשׁ לָשֵׂאת דְּבָרִים. בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵין לִי סַבְלָנוּת לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו הָאֲרֻכִּים וְדִבּוּרוֹ הָאִטִּי אֲבָל מַשֶּׁהוּ בָּאֲוִירָה גָּרַם לְכֻלָּנוּ לְהַקְשִׁיב.

“לְצַעֲרִי”, פָּתַח שִׁימִי, “לֹא לָמַדְתִּי הַרְבֵּה תּוֹרָה בְּחַיַּי. אֲבָל יֵשׁ פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁאֲנִי מַכִּיר הֵיטֵב, וְזוֹ פָּרָשַׁת הַבַּר מִצְוָה שֶׁלִּי, פָּרָשַׁת עֵקֶב. אָבִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִקְפִּיד שֶׁאֵדַע אוֹתָהּ בְּעַל פֶּה, נוֹסַף עַל הַדְּרָשָׁה שֶׁנָּשָׂאתִי”.

לְהַפְתָּעַת כֻּלָּם הֵחֵל שִׁימִי לְדַקְלֵם אֶת הַפְּסוּקִים: “כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק”. וְשִׁימִי שָׁאַל: “לִכְאוֹרָה אֶרֶץ מִצְרַיִם טוֹבָה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: הַנִּילוּס מַשְׁקֶה אֶת הַשָּׂדוֹת, וְכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ זֶה לִבְנוֹת תְּעָלוֹת שֶׁהַמַּיִם יְחַלְחֲלוּ לַשָּׂדוֹת – וְדַי. אָז מַה מְּיֻחָד דַּוְקָא בָּאָרֶץ שֶׁלָּנוּ?”

אֲנִי מֻכְרָח לְגַלּוֹת שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָשַׁבְתִּי עַל כָּךְ. מְחַנְּכִים אוֹתָנוּ לְאַהֲבַת הָאָרֶץ, אֲבָל אוּלַי הִיא בְּעֶצֶם לֹא מַמָּשׁ טוֹבָה? שִׁימִי הֵרִים אֶת קוֹלוֹ וְעָנָה: “הַתּוֹרָה מַסְבִּירָה: ‘וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם’. כְּשֶׁהַמַּיִם בָּאִים מֵהַשָּׁמַיִם זֶה מַכְרִיחַ אֲפִלּוּ קִבּוּצְנִיק כָּמוֹנִי לְהוֹדוֹת שֶׁבְּלִי אֱלֹקִים וּבְלִי אֱמוּנָה אִי אֶפְשָׁר. הקב”ה רוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה קְשׁוּרִים אֵלָיו, שֶׁנְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ”. שִׁימִי הִבִּיט לַשָּׁמַיִם וְהִמְשִׁיךְ לְדַקְלֵם אֶת פְּסוּקֵי הַפָּרָשָׁה: “‘אֶרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה’. כְּלוֹמַר, כָּאן בָּאָרֶץ אֱלֹקִים שָׂם עָלֵינוּ עַיִן”, הוּא סִיֵּם וְקָרַץ לַקָּהָל שֶׁמָּחָא לוֹ כַּפַּיִם.

אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מַהִי בֶּאֱמֶת הַסִּבָּה, אֲבָל בְּאוֹתוֹ שָׁבוּעַ הִתְחִיל לָרֶדֶת גֶּשֶׁם בְּרָכָה שֶׁשָּׁטַף אֶת הַשָּׂדוֹת. מֵאָז אֲנִי מִתְבּוֹנֵן לַשָּׁמַיִם וּמְנַסֶּה לְהַרְגִּישׁ אֶת הָעַיִן הַטּוֹבָה שֶׁל אֱלֹקִים מִסְתַּכֶּלֶת עָלַי.

• מדוע החל לרדת גשם בסוף הסיפור?
• מהי לדעתכם הכוונה ש’אלקים שם עלינו עין’?

הפרשה שלנו מזכירה את ההבדל בין ארץ ישראל לארץ מצריים, ביחס למים.

• מהו ההבדל בין שתי הארצות?
• באיזו מהן עדיף לחיות, מדוע?
  נאזין ונאסוף.

נסכם: ברכת היבול והשפע בארץ ישראל תלויה בקשר בין עם ישראל להקב”ה. אנו רואים כי עלינו לשאת עינינו לשמיים ולבקש גשם! בו בעת, בזמן שאנו פונים אל ה’ – הוא בעצמו מסתכל עלינו ונוצר מפגש. בדיוק כמו שראינו בפתיחת השיעור. קשר קרוב יכול להתקיים כשנוצר מפגש דרך המבט. עלינו ללמוד לסגל לעצמנו את הזכות לראות את העין הטובה בה ה’ מסתכל עלינו.

בשנת 2018, לאחר שנים של בצורת קשה בארץ ישראל התכנסו יהודים רבים בכותל, להתפלל על הגשמים. נצפה בסרטון של חלק מאותה תפילה שהתפרסם בYnet.

לאחר הסרטון נקריא לתלמידים מה אמר באותו הזמן שר החקלאות על אותה תפילה:

אלפים התפללו בכותל – הגשם חזר ובגדול: שר החקלאות, אורי אריאל, אומר כי הוא משוכנע ש”האחדות בתפילה” ביום חמישי האחרון היא שהביאה את גשמי הברכה שירדו מאז ברחבי הארץ. השר הדגיש כי “אף אחד לא באמת יודע למה זה, והקדוש ברוך-הוא לא עובד אצלנו”, אבל הוא עצמו מאמין שכמות המשקעים המרשימה בימים האחרונים איננה מקרית. “זה בזכות התפילות של כולנו – בכותל, בבית הכנסת או בכל מקום אחר, בפה או בלב, עם כיפה או בלי כיפה”.

• מה גרם לשר החקלאות להגיד את הדברים?
• מדוע זה משמעותי כאשרשר החקלאות בעצמו מדבר כאלה דברי אמונה?

נסיים במשימת כתיבה. אם הסיפור נלמד בחודשי החורף- ניתן לבקש מהתלמידים לחבר תפילה אישית לה’, שישלח לנו גשמי ברכה ומים רבים ולהעתיק את התפילות לבריסטול בצורת טיפות, עננים או מטריות ולתלות לקישוט בכתה.

אם הסיפור נלמד בחודשי הקיץ- ניתן לחבר תפילה המביעה תודה לה’, על הגשם שירד בחורף ומספיק לנו ומשמח אותנו בזמן הקיץ.

אפשר גם לבחור כותרת מתאימה לקיר, מהפסוקים או מהסיפור.

בזמן כתיבת התפילות נאזין יחד לשיר “ברכנו” מהתפילה:

ברכנו השם אלוקינו
בכל, בכל מעשה ידינו
ברכנו השם אלוקינו
וברך, וברך את שנתנו
ותן תן תן, תן טל ומטר
על פני האדמה, על פני האדמה

את השיעור פתחנו בתרגיל על יצירת קשר עין. ראינו שמפגש קרוב מתאפשר כשיש מבט. דרך הסיפור למדנו שגם בין עמ’י והקב’ה יכול להיווצר קשר קרוב. על הקב’ה נאמר ש’עיני ה’ אלקיך בה’: הקב’ה מייצר קשר עין ואנחנו- צריכים גם להביט אליו, לשאת תפילה ובכך ירדו גשמים שמסמלים את קיום הקשר. ראינו בכתבה על תפילת הגשמים שנערכה בכותל אחרי שנות בצורת, שבזכות החיבור ונשיאת הפנים למעלה, הקב’ה הוריד שפע וירדו גשמים. סיימנו בתפילה ובברכת השנים.