נזמין שלשה מתנדבים. האחד יצטרך לקשור צעיף על עיניו ולהיות עם עיניים עצומות. השני יצטרך ליצור מסלול מכשולים קטן בקדמת הכיתה. (ניתן להיעזר בשולחנות, כסאות, ילקוטים וכו’). השלישי יצטרך להנחות במילים בלבד את הילד עם הצעיך איך לעבור את מסלול המכשולים בלי להתקע או ליפול.

בסיום המשימה נשאל את הילד עם הצעיף:

• איך היה לך להיות עם עיניים עצומות?
• מה עזר לך להקשיב ולבצע את ההוראות?
• האם היה קל לתת אמון בהוראותיו של חברך?

נקרא יחד את הסיפור: מַה שִּׂמֵּחַ אֶת אַבָּא?

“וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱ-לֹהִים לָנוּ”. (בְּרֵאשִׁית מ”ב, כ”ח)

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֶת חַג הַחֲנֻכָּה. לְהִתְבּוֹנֵן בַּנֵּרוֹת הַמְּאִירִים, לֶאֱכֹל מֵהַלְּבִיבוֹת הַמְּתוּקוֹת שֶׁל אִמָּא וּלְהַאֲזִין לַסִּפּוּרִים הַמְּרַתְּקִים שֶׁל סָבְתָא.

“נֵרוֹתַי הַמְּאִירִים, מָה רַבּוּ הַסִּפּוּרִים…” זִמְזְמָה סָבְתָא, וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁסָּבְתָא מְתַכְנֶנֶת לָנוּ סִפּוּר מְיֻחָד. הִתְאַסַּפְנוּ סְבִיב הַחֲנֻכִּיָּה, סָבְתָא עָצְמָה עֵינַיִם וְהִפְלִיגָה אֶל מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים.

“אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָיְתָה מַשְּׂאַת נַפְשֵׁנוּ, חֲלוֹם חַיֵּינוּ”, פָּתְחָה סָבְתָא אֶת סִפּוּרָהּ. “הַחַיִּים בַּגָּלוּת בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן הָיוּ נְעִימִים וְנוֹחִים: הָיָה לָנוּ בַּיִת גָּדוֹל וְרָחָב, לְאַבָּא הָיָה מִפְעָל טֶקְסְטִיל. הַגּוֹיִים אָהֲבוּ לִקְנוֹת מֵאַבָּא בְּגָדִים כִּי הוּא הָיָה אָדָם יָשָׁר. חֵלֶק מֵהַסּוֹחֲרִים הַגּוֹיִים קִנְּאוּ בְּאַבָּא בִּגְלַל זֶה, אֲבָל הֵם לֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת דָּבָר. לִכְאוֹרָה הָיָה לָנוּ הַכֹּל. אֲבָל עָמֹק בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה קִנֵּן בָּנוּ גַּעְגּוּעַ לְצִיּוֹן. אַבָּא וְאִמָּא סִפְּרוּ לָנוּ עַל הַחַיִּים בָּאָרֶץ. הֵם לֹא הִסְתִּירוּ מֵאִתָּנוּ שֶׁקָּשֶׁה מְאוֹד לִחְיוֹת בָּהּ. הַחֲלוּצִים נֶאֶלְצוּ לְהִתְמוֹדֵד עִם יִבּוּשׁ בִּצּוֹת וְעִם מַחֲלוֹת”.

“סָבְתָא”, קָטַעְתִּי אֶת דְּבָרֶיהָ, “צִפִּיתִי שֶׁתְּסַפְּרִי סִפּוּר חָדָשׁ!”

אִמָּא נָעֲצָה בִּי מַבָּט מוֹכִיחַ. הִשְׁפַּלְתִּי אֶת עֵינַי וְשָׁתַקְתִּי. סָבְתָא הִיא שֶׁיָּצְאָה לַהֲגָנָתִי: “מֵיְדָלֶה”, הִיא אָמְרָה, “אַתְּ צוֹדֶקֶת. אֲנִי כְּבָר מַגִּיעָה לָעִקָּר”.

“יוֹם אֶחָד, בִּימֵי הַחֲנֻכָּה, הוֹדִיעַ אַבָּא שֶׁיֵּשׁ בְּיָדֵינוּ אִשּׁוּרִים לַעֲלוֹת לָאָרֶץ וּמָחָר נֵצֵא בַּהַפְלָגָה הָרִאשׁוֹנָה. הַדָּבָר הָיָה מֻכְרָח לְהִשָּׁמֵר בְּסוֹד, כְּדֵי שֶׁהַשְּׁכֵנִים הַגּוֹיִים לֹא יֵדְעוּ דָּבָר. אַבָּא מָכַר אֶת הַמִּפְעָל וְאֶת הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהָרָהִיטִים הַיְּקָרִים. אֶת הַחֲנֻכִּיָּה הַמֻּכְסֶפֶת אָרַזְנוּ בְּתִיק קָטָן. לָקַחְנוּ בְּגָדִים וְצִיּוּד אִישִׁי, תְּמוּנוֹת וּמַזְכָּרוֹת יְקָרוֹת – וְחִכִּינוּ לְאוֹר רִאשׁוֹן”.

• מה מרגישה הילדה (המספרת) לאחר ההודעה של אבא?
• מה אתם משערים שיקרה בהמשך?

נמשיך לקרוא:

“…וְאָז הִגַּעְתֶּם לָאָרֶץ וְהִצְטָרַפְתֶּם לַחֲלוּצִים”, הִמְשַׁכְתִּי אֶת הַסִּפּוּר.

“לֹא”, הִפְתִּיעָה סָבְתָא. “בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם קָרוּ דְּבָרִים מוּזָרִים מְאוֹד שֶׁשִּׁבְּשׁוּ אֶת כָּל הַתָּכְנִיּוֹת. מִישֶׁהוּ מֵהַקְּהִלָּה הָיָה זָקוּק לְעֶזְרָה דְּחוּפָה וְאַבָּא הִתְעַכֵּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּעוֹד אִמָּא מְצַפָּה לוֹ בְּקֹצֶר רוּחַ.

“כְּשֶׁאַבָּא סוֹף סוֹף הִגִּיעַ נֶאֱלַצְנוּ לָרוּץ לְתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הַסְּמוּכָה מִשּׁוּם שֶׁהַכִּרְכָּרָה שֶׁהִזְמַנּוּ לֹא הִגִּיעָה. מִהַרְנוּ כָּל כָּךְ וּבִגְלַל זֶה דּוֹד מֶנְדֶל, שֶׁהָיָה אָז רַק יֶלֶד בֶּן שֶׁבַע, מָעַד וְעִקֵּם אֶת רַגְלוֹ. אַבָּא חָבַשׁ אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת וְהִרְכִּיב אוֹתוֹ עַל הַכְּתֵפַיִם. אֲנִי נֶאֱלַצְתִּי לִסְחֹב אֶת הַתִּיק הַגָּדוֹל שֶׁאַבָּא סָחַב לִפְנֵי כֵן, מַה שֶּׁהֵאֵט מְאוֹד אֶת הַהֲלִיכָה. דּוֹדָה רוּתִי, שֶׁהָיְתָה אָז תִּינֹקֶת קְטַנָּה, צָרְחָה בְּחֹזְקָה וְאִמָּא נֶאֶלְצָה לְהַאֲכִיל אוֹתָהּ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. סוֹף סוֹף הִגַּעְנוּ לְתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת – אַךְ מָה רַבָּה הָיְתָה הָאַכְזָבָה… הָרַכֶּבֶת יָצְאָה וְאָנוּ נוֹתַרְנוּ מֵאָחוֹר.

“‘הָרַכֶּבֶת הַבָּאָה תֵּצֵא בְּעוֹד שָׁעָה’, אָמַר אַבָּא בְּפָנִים מֻדְאָגוֹת. ‘אֲנַחְנוּ עֲלוּלִים לְאַחֵר אֶת הַהַפְלָגָה’.

“כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְבַסּוֹף לַנָּמֵל, רָאִינוּ אֶת הָאֳנִיָּה שֶׁלָּנוּ שָׁטָה בְּלֵב יָם”.

“מָה עֲשִׂיתֶם?” נִבְהַלְתִּי, “הֲרֵי לֹא הָיָה לָכֶם בַּיִת לַחְזֹר אֵלָיו”.

“בַּהַתְחָלָה מֵרַרְנוּ בְּבֶכִי”, נִזְכְּרָה סָבְתָא. “אַבָּא וְאִמָּא נִרְאוּ מֻדְאָגִים מְאוֹד. הַהַפְלָגָה הַבָּאָה תִּהְיֶה רַק בְּעוֹד שָׁבוּעַ”.

• מה מרגישה הילדה כעת?
• האם האירועים מתאימים למה ששיערנו שיקרה?
• האם גם לכם קרה פעם שציפיתם למשהו אחד ולבסוף השתבשו דברים ונראה שהמצב השתנה לרעה?

נמשיך ונקרא:

“אָז מָה עֲשִׂיתֶם?” לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהִתְאַפֵּק.

“מָצָאנוּ בְּקִרְבַת מָקוֹם כְּפָר קָטָן שֶׁהִתְגּוֹרְרוּ בּוֹ גַּם יְהוּדִים. אַבָּא שָׂכַר חֶדֶר מִמִּשְׁפָּחָה שֶׁהָיָה לָהּ בַּיִת גָּדוֹל וְהִמְתַּנּוּ בְּקֹצֶר רוּחַ לַהַפְלָגָה הַבָּאָה. אַבָּא הָיָה מְדֻכְדָּךְ מְאוֹד כָּל אוֹתוֹ שָׁבוּעַ וּמִדֵּי פַּעַם הָלַךְ בַּחֶדֶר וְאָמַר: ‘מַה זֹּאת עָשָׂה ה’ לָנוּ? אוּלַי אֲנַחְנוּ לֹא מַסְפִּיק רְאוּיִים לָבוֹא לְאֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ?!’

“הַשַּׁבָּת הִתְקָרְבָה, אַךְ מַצַּב רוּחוֹ שֶׁל אַבָּא נִשְׁאַר עָגוּם, עַד שֶׁמֶּנְדֶל הַקָּטָן שִׁנֵּן בְּקוֹל נָעִים אֶת פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ, פָּרָשַׁת מִקֵּץ. לְפֶתַע אֹרוּ עֵינָיו שֶׁל אַבָּא. הוּא לָבַשׁ בִּגְדֵי לָבָן וְיָצָא לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי שַׁבָּת הַמַּלְכָּה”.

סָבְתָא עָצְרָה, לָגְמָה מִסֵּפֶל הַתֵּה וְשָׁתְקָה. “סָבְתָא”, הֵאַצְתִּי בָּהּ, “אָנָּא הַמְשִׁיכִי, מַה שִּׂמֵּחַ כָּל כָּךְ אֶת אַבָּא?”

סָבְתָא הִתְבּוֹנְנָה בְּאוֹר הַנֵּרוֹת וְאַחַר הִמְשִׁיכָה: “אֲחֵי יוֹסֵף מַגִּיעִים לְמִצְרַיִם. הַתִּכְנוּן הָיָה לִקְנוֹת אֹכֶל וְלָשׁוּב אַרְצָה, אַךְ דְּבָרִים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים קוֹרִים לָהֶם: שַׁלִּיט מִצְרַיִם חוֹשֵׁד בָּהֶם שֶׁהֵם מְרַגְּלִים, הוּא אוֹסֵר אוֹתָם לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים וְאָז מַצִּיעַ לְשַׁחְרֵר אוֹתָם וְלֶאֱסֹר אֶת שִׁמְעוֹן. ‘שִׁמְעוֹן יְשֻׁחְרַר עַד שֶׁתָּבִיאוּ אֵלַי אֶת בִּנְיָמִין’, הוּא מְצַוֶּה. הָאַחִים יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ וּמְגַלִּים שֶׁכַּסְפָּם הוּשַׁב בְּאַמְתַּחְתָּם. הֵם צוֹעֲקִים בְּתַדְהֵמָה: ‘מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ?’ הֵם לֹא מְבִינִים מַדּוּעַ הַכֹּל קָשֶׁה וְשׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ. אַבָּא, שֶׁיָּדַע אֶת סוֹף הַסִּפּוּר, הֵבִין שֶׁיֵּשׁ סִבָּה לְכָל הָאֵרוּעִים שֶׁקָּרוּ לַאֲחֵי יוֹסֵף: בִּזְכוּת הָאֵרוּעִים הַלָּלוּ הָאַחִים חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה עַל מְכִירַת אֲחִיהֶם וּמָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם בַּעֲבוּר בִּנְיָמִין. הַמִּשְׁפָּחָה הִתְאַחֲדָה.

“‘גַּם לָאֵרוּעִים שֶׁאָנוּ עָבַרְנוּ יֵשׁ סִבָּה’, אָמַר אָז אַבָּא. ‘וַדַּאי הַכֹּל לְטוֹבָה’. הַמַּחְשָׁבָה הַזֹּאת שִׂמְּחָה אֶת לִבּוֹ”.

“מַה קָּרָה בַּסּוֹף?” שָׁאַלְתִּי. “הֵבַנְתֶּם כֵּיצַד הַמִּקְרֶה שֶׁלָּכֶם הִתְהַפֵּךְ לְטוֹבָה?”

סָבְתָא לָגְמָה שׁוּב מִכּוֹס הַתֵּה וְאָמְרָה: “זָכִינוּ, כְּמוֹ אֲחֵי יוֹסֵף לִרְאוֹת כֵּיצַד הַכֹּל הָיָה לְטוֹבָתֵנוּ. לְיָמִים נוֹדַע לָנוּ שֶׁהָאֳנִיָּה שֶׁהִפְלִיגָה בִּלְעָדֵינוּ תָּעֲתָה יָמִים רַבִּים בְּלֵב יָם. הָאֲנָשִׁים בָּאֳנִיָּה סָבְלוּ מִמַּחֲלוֹת וּמִמַּחְסוֹר בְּצִיּוּד וּבְמָזוֹן. וְאָנוּ אָמְנָם הִמְתַּנּוּ שִׁבְעָה יָמִים שֶׁבָּהֶם הִגְבַּרְנוּ אֶת כְּמִיהָתֵנוּ לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת, אַךְ הַהַפְלָגָה שֶׁלָּנוּ הָיְתָה נוֹחָה וּבְטוּחָה.

נצפה ביחד עם התלמידים בסרטון קצר- זום. במהלך הקרנת הסרטון נעצור כל כמה שניות ונשאל את התלמידים:

• מה אתם רואים כאן?
• האם זו כל התמונה?
• איך לדעתכם התמונה האמיתית נראית?

נקדיש זמן להאזין לתשובות ונמשיך את הצפיה.

נסביר: בכל קטע מהסרטון הוצג רק חלק מהדבר כולו, לכן קשה לדעת מהו הדבר בדיוק. גם בסיפור שלנו, כשעצרנו באמצע, חששנו והתאכזבנו שהתוכניות לא הלכו כמו שרצינו. אך לבסוף התברר כי היה עלינו להמתין עד לסוף הסיפור, ואז, כשהתבררה התמונה כולה, ראינו שבאמת כל העיכובים היו לטובה. כך גם היה עם האחים של יוסף, שהיו בטוחים שהם הסתבכו עם מלך מצריים ולבסוף התגלה שזהו יוסף.

לסיום, נלמד יחד אחד מסיפורי האמונה של ר’ עקיבא:

פעם אחת יצא רבי עקיבא למסע והצטייד בחמור, תרנגול ונר. חמור לרכוב עליו ולהניח עליו משאו. תרנגול כדי שיעיר אותו בבוקר לתפילה כשעון מעורר. ונר כדי שיאיר לו בלילה ויוכל ללמוד תורה.

עשה רבי עקיבא דרכו דרך ארוכה, וכשפנה היום והחשיך הגיע לעיר אחת ורצה לנוח בה, חיפש מלון אך לא מצא, ביקש רבי עקיבא מאנשי העיר מקום ללון, ואיש לא הסכים לתת לו מקום לינה.

עמד רבי עקיבא ברחובה של עיר לבדו בחושך ובקור ואמר: כל מה שעושה ה’, הכול לטובה!

רבי עקיבא לא רצה להישאר בעיר שאנשיה אינם מכניסי אורחים. יצא לשדה, התיישב מתחת לעץ, הדליק נר, האכיל את התרנגול ואת החמור וישב ללמוד תורה, למד עד ששכח שהוא לבד.

פתאום שמע שאגה מבהילה של אריה גדול שהגיח מן היער. האריה טרף את החמור שלו. ומיד בא חתול וטרף את התרנגול, ולאחר מכן באה רוח וכיבתה את הנר, נשאר רבי עקיבא עומד לבד ביער בחושך גמור. ללא חמור, ללא חתול וללא נר.

אמר רבי עקיבא: כל מה שעושה ה’, הכול לטובה.

לפתע נשמע רעש גדול מכיוון העיר. אויבים נכנסו לעיר ולקחו איתם את אנשי העיר בשבי, בדרכם עברו בשדה ששם עמד רבי עקיבא בחשיכה. אולם בגלל החושך לא ראו אותו וכך ניצל מידם.

אמר רבי עקיבא: הוא מה שאמרתי, כי מה שעושה ה’, הכל לטובה!

אילולא אכל האריה את החמור- היה החמור נוער, אילולא אכל החתול את התרנגול, היה התרנגול קורא בקול גדול, ואילולא כיבה הרוח את הנר, היה מאיר את החושך, והחיילים יכלו לראות גם אותי ומי יודע מה היה קורה.

המשיך רבי עקיבא לדרכו והודה לה’ על חסדו.

(על פי הגמרא מסכת ברכות דף ס ע”ב)

נסכם: אנו בעלי עיניים של בשר ודם, אנו מסוגלים לראות רק מה שקורה לנו בהווה. מתוך הבנה זו, עלינו להיות סבלניים ולא לכעוס או להתייאש אם הדברים לא תמיד מסתדרים כמו שתכננו, כי אין אנו יודעים לאן יוביל אותם הקב”ה וכיצד.

פתחנו את השיעור במסלול המכשולים שבחן אם אנחנו יכולים לתת אמון במישהו שיעזור לנו לא ליפול ולהתקע. דרך הסיפור ‘מה שימח את אבא’? , הסרטון ‘זום’ והלימוד על ר’ עקיבא, ראינו כיצד היכולות שלנו כבשר מוגבלות ואנחנו רואים רק את מה שקורה כאן ועכשיו, בלי פרספקטיבה של תמונה כללית. חלק מהעבודה שלנו היא לתת אמון בה’ שמשגיח ומוביל אותנו בדרך עם מטרה שנגיע למקום טוב ומתוך זה לפתח את האמונה כי ‘הכל לטובה’.