נפתח בתרגיל כתיבה קצר: נרשום על הלוח התחלה של משפט ונבקש מהתלמידים להשלימו בקצרה:

כשחבר אומר לי מילה לא יפה, אני  ____________________ .

נזמין את הילדים לשתף.

נקרא יחד את תחילת הסיפור: עִם חֲבֵרִים לֹא נִלְחָמִים

“וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ” (בְּרֵאשִׁית ל”ב, ח’)

“כֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁרָמִי רָץ הֲכִי מַהֵר בְּבֵית הַסֵּפֶר”, אָמַר לִי דֻּבִּי. “הוּא יָבִיא כָּבוֹד לַכִּתָּה שֶׁלָּנוּ”.

“מֻקְדָּם מִדַּי לָדַעַת “, הֵשַׁבְתִּי בְּשֶׁקֶט. “מָחָר יִהְיֶה הַשָּׁלָב הַסּוֹפִי שֶׁל הַתַּחֲרוּת וְאָז נֵדַע”.

רָמִי הוּא חָזָק וְגָדוֹל, הוּא בֶּאֱמֶת רָץ מַהֵר. הוּא כָּל כָּךְ בָּטוּחַ שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ הַנִּצָּחוֹן שֶׁהוּא בְּעֶצֶם הִפְסִיק לְהִתְאַמֵּן. אֲנִי לְעֻמַּת זֹאת נֶחְשָׁב נָמוּךְ וְלֹא חָזָק בִּמְיֻחָד וְלָכֵן חָשׁוּב לִי לְשַׁנּוֹת אֶת הַתַּדְמִית. אֲנִי לֹא מַפְסִיק לְהִתְאַמֵּן. וְהַתּוֹצָאוֹת שֶׁלִּי מִשְׁתַּפְּרוֹת, בָּרוּךְ ה’.

הַיּוֹם הַגָּדוֹל הִגִּיעַ. מִי יַעֲלֶה לִשְׁלַב הַגְּמָר? מִי יְיַצֵּג אֶת הַכִּתָּה בַּתַּחֲרוּת הַבֵּית סִפְרִית? רָמִי הִתְבּוֹנֵן בִּי בְּמַבָּט מְזַלְזֵל תּוֹךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה מְתִיחוֹת רַגְלַיִם.

הַמּוֹרֶה קָרָא: “הִכּוֹן, הָכֵן, צֵא!” רַצְתִּי בְּכָל הַכּוֹחַ. נִסִּיתִי שֶׁלֹּא לַחְשֹׁב עַל כְּלוּם. לֹא לִבְדֹּק הֵיכָן רָמִי, פָּשׁוּט לְהִתְמַקֵּד בַּנְּשִׁימוֹת וְלָרוּץ.

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לְקַו הַגְּמָר שָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ וְרַק אָז הִתְפַּנֵּיתִי לִבְדֹּק אֵיפֹה רָמִי. הוּא נוֹתַר מֵאָחוֹר! נִצַּחְתִּי בְּהֶפְרֵשׁ שֶׁל עֶשֶׂר שְׁנִיּוֹת. כֻּלָּם מָחֲאוּ לִי כַּפַּיִם וְהַמּוֹרֶה חִבֵּק אוֹתִי וְלָחַץ אֶת יָדִי.

כְּשֶׁרָמִי הִגִּיעַ הוּא הָיָה נָבוֹךְ וְסִנֵּן בְּאַכְזָבָה: “אֶת מִי מְעַנְיֶנֶת בִּכְלָל הַתַּחֲרוּת הַטִּפְּשִׁית הַזֹּאת”. הוּא הִסְתַּלֵּק מֵהַמָּקוֹם. יָדַעְתִּי שֶׁכָּאַב לוֹ בֶּאֱמֶת, שֶׁבְּעֶצֶם נִצַּחְתִּי אוֹתוֹ בַּדָּבָר שֶׁהוּא הָיָה בָּטוּחַ שֶׁשַּׁיָּךְ רַק לוֹ.

דֻּבִּי נִגַּשׁ אֵלַי וְנִסָּה לְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי לְוַתֵּר לוֹ: “הַפַּעַם נִצַּחְתָּ, אֲבָל בָּרוּר שֶׁרָמִי בֶּאֱמֶת טוֹב מִמְּךָ”.

לְמָחֳרָת הִתְקָרֵב אֵלַי רָמִי וְחָסַם לִי אֶת הַדֶּרֶךְ: “תִּשְׁמַע יָא גַּמָּדְצִ’יק, אֲנִי מַצִּיעַ לְךָ לְהָסִיר אֶת הַהִתְמוֹדְדוּת. חֲבָל עַל הַבּוּשׁוֹת. תִּסְתַּפֵּק בְּזֶה שֶׁאַתָּה טוֹב מִמֶּנִּי בְּתוֹרָה, וְגַם בְּחֶשְׁבּוֹן”.

עָבְרוּ יוֹמַיִם. הַיּוֹמַיִם הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר בְּחַיַּי. רָמִי חִפֵּשׂ לְהִתְנַכֵּל אֵלַי דַּוְקָא כְּשֶׁהָיִיתִי לְבַד. הוּא קָרָא לִי בִּשְׁמוֹת גְּנַאי וַאֲפִלּוּ אִיֵּם שֶׁאִם לֹא אַחְזִיר לוֹ אֶת הַנִּצָּחוֹן אֲנִי עוֹד אֶתְחָרֵט עַל כָּךְ.

• כיצד הייתם מציעים לרמי לנהוג?
• לאיזה סוג של פתרון רומז שם (ש’ בצירה) הסיפור?

נמשיך לקרוא:

‘אֲנִי מֻכְרָח לְסַפֵּר לַמּוֹרֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹבֵר עָלַי’, חָשַׁבְתִּי, אֲבָל לֹא מָצָאתִי הִזְדַּמְּנוּת מַתְאִימָה. לְמַזָּלִי הַפִּתְרוֹן הִגִּיעַ מִמָּקוֹם בִּלְתִּי צָפוּי.

“קָרָה מַשֶּׁהוּ בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן?” שָׁאֲלָה אִמָּא בְּקוֹל חוֹשֵׁשׁ. “אֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁאַתָּה עַצְבָּנִי וְלֹא שָׁקֵט”.

“לֹא קָרָה כְּלוּם”, שִׁקַּרְתִּי. אָכַלְתִּי אֶת אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם בִּמְהִירוּת וְהָלַכְתִּי לְחַדְרִי. בֶּאֱמֶת לֹא יָדַעְתִּי מַה לַּעֲשׂוֹת. בַּחֶדֶר חִכְּתָה לִי הַפְתָּעָה, דּוֹד יְהוֹנָתָן נָח בְּמִטָּתִי. הַמַּדִּים שֶׁלּוֹ וְהַתִּיק הָעֲנָק הָיוּ מֻנָּחִים בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר. יְהוֹנָתָן מְשָׁרֵת בִּיחִידָה קְרָבִית, הַבָּסִיס שֶׁלּוֹ קָרוֹב אֵלֵינוּ וּבְכָל פַּעַם שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִזְדַּמְּנוּת הוּא מַגִּיעַ לְבַקֵּר.

יְהוֹנָתָן הִרְגִּישׁ בִּי כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, וּמִיָּד זִנֵּק מֵהַמִּטָּה וְצָעַק לְעֶבְרִי: “מַה נִּשְׁמָע גֶּבֶר? אַתָּה לֹא נִרְאֶה מַשֶּׁהוּ!” פָּתַחְתִּי אֶת סְגוֹר לִבִּי, סִפַּרְתִּי הַכֹּל. “אֲנִי מֵבִין”, הִנְהֵן יְהוֹנָתָן. “אַתָּה בְּצָרָה. רָמִי נִלְחָם בְּךָ, יוֹרֵד לְחַיֶּיךָ, וְאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ מַה לַּעֲשׂוֹת”.

אַחֲרֵי כַּמָּה שְׁנִיּוֹת שֶׁל שֶׁקֶט חִיֵּךְ יְהוֹנָתָן. “נִדְמֶה לִי שֶׁהַפִּתְרוֹן לַבְּעָיָה שֶׁלְּךָ נִמְצָא בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ”. הֻפְתַּעְתִּי. בַּפָּרָשָׁה שֶׁלָּנוּ? יְהוֹנָתָן הִמְשִׁיךְ: “יַעֲקֹב מִתְמוֹדֵד עִם מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְהָרַע לוֹ. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהַשִּׁיטוֹת שֶׁל יַעֲקֹב יְכוֹלוֹת לַעֲזֹר גַּם בַּמִּקְרֶה שֶׁלְּךָ”.

יְהוֹנָתָן הֵנִיחַ חֻמָּשׁ בְּיָדַי וְחָזַר לִשְׁכַּב. “אֲנִי קָרוּעַ מֵעֲיֵפוּת…” הוּא פִּהֵק וּמִיָּד נִרְדַּם.

קָרָאתִי אֶת הַפְּסוּקִים הַמְּסַפְּרִים עַל הַמִּנְחָה (הַמַּתָּנָה) שֶׁהֵבִיא יַעֲקֹב לְעֵשָׂו. הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ מָה עָלַי לַעֲשׂוֹת. לָקַחְתִּי נְיָר וְכָתַבְתִּי: “לְרָמִי הַיָּקָר, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה כּוֹעֵס כִּי אַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁלְּךָ מַגִּיעָה הַהִתְמוֹדְדוּת בַּתַּחֲרוּת הַבֵּית סִפְרִית. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ שֶׁתַּפְסִיק לְהָצִיק לִי וּלְהַקְנִיט אוֹתִי עַל שֶׁ’הֵעַזְתִּי’ לְהִתְמוֹדֵד מוּלְךָ. דַּע לְךָ שֶׁהַתַּחֲרוּת פְּתוּחָה לְכֻלָּם, כְּמוֹ שֶׁהַהַצְלָחָה בַּלִּמּוּדִים פְּתוּחָה לְכֻלָּם. אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנִּפְתַּח דַּף חָדָשׁ וַאֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר לְךָ בְּתוֹרָה וּבְחֶשְׁבּוֹן. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁתִּהְיֶה תַּלְמִיד מִצְטַיֵּן”. בַּסּוֹף הִדְבַּקְתִּי סֻכָּרִיָּה עַל הַמִּכְתָּב וְצִיַּרְתִּי חַיְכָן.

הִמְשַׁכְתִּי לִקְרֹא אֶת הַפְּסוּקִים הַמְּתָאֲרִים אֶת הַתְּפִלָּה שֶׁהִתְפַּלֵּל יַעֲקֹב. בִּתְחִלָּה יַעֲקֹב מוֹדֶה לְה’ עַל כָּל הַחֲסָדִים שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, וְאָז הוּא פּוֹנֶה בִּתְחִנָּה שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ מִידֵי עֵשָׂו. חִבַּרְתִּי תְּפִלָּה מִשֶּׁלִּי: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹדָה שֶׁעָזַרְתָּ לִי לְהַצְלִיחַ בַּתַּחֲרוּת, זֶה הָיָה לִי חָשׁוּב מְאוֹד. תּוֹדָה עַל כָּל הַחֲסָדִים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה אִתִּי. אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שֶׁתִּתֵּן לְרָמִי לֵב טוֹב שֶׁיַּפְסִיק לְהִתְנַכֵּל אֵלַי וּלְהָצִיק לִי, אֲנִי לֹא מְסֻגָּל לִסְבֹּל עוֹד”. הִתְפַּלַּלְתִּי בְּכַוָּנָה רַבָּה.

אַחַר כָּךְ הִמְשַׁכְתִּי לִקְרֹא כֵּיצַד יַעֲקֹב מִתְכּוֹנֵן לְמִלְחָמָה. הַפַּעַם לֹא הָיָה לִי כָּל רַעְיוֹן. מַזָּל שֶׁיְּהוֹנָתָן הִתְעוֹרֵר בֵּינְתַיִם, הוּא מֻמְחֶה בִּלְחִימָה. בֶּטַח יֵשׁ לוֹ שִׁיטוֹת שֶׁהוּא יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתִי.

יְהוֹנָתָן הִתְפַּעֵל מֵהַמִּכְתָּב וּמֵהַתְּפִלָּה שֶׁכָּתַבְתִּי. אַךְ הוּא שׁוּב הִפְתִּיעַ אוֹתִי: “עִם חֲבֵרִים לֹא נִלְחָמִים”, קָבַע. הוּא הָיָה הֶחְלֵטִי. “וּמַה יִּהְיֶה אִם רָמִי יִצְחַק עַל הַמִּכְתָּב שֶׁלִּי? וְאִם הַתְּפִלָּה לֹא תִּשָּׁמַע?” הָיִיתִי מְיֹאָשׁ. “אַל דְּאָגָה”, חִיֵּךְ יְהוֹנָתָן. “אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים יַחַד לַבַּיִת שֶׁל רָמִי. הַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר”.

כָּךְ עָמַדְתִּי מוּל פֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁל רָמִי עִם דּוֹדִי הַחַיָּל הַגִּבּוֹר. אִמָּא שֶׁל רָמִי הִזְמִינָה אוֹתָנוּ לְהִכָּנֵס. הִתְפַּלֵּאתִי לִרְאוֹת אֶת רָמִי הֶחָזָק מַחְזִיק וּמְנַעֲנֵעַ בְּרַכּוּת אֶת אֲחוֹתוֹ הַתִּינֹקֶת. ‘מִתַּחַת לַשִּׁרְיוֹן מִסְתַּתֵּר לוֹ לֵב חַם’, חָשַׁבְתִּי. הִגַּשְׁתִּי לְרָמִי אֶת הַמִּכְתָּב. רָמִי קָרָא אוֹתוֹ וְנִרְאָה נָבוֹךְ. “נוּ?” שָׁאַל אוֹתוֹ יְהוֹנָתָן, “מַסְכִּים לִפְתֹּחַ דַּף חָדָשׁ?” רָמִי הִנְהֵן. כְּשֶׁרָאָה אֶת הַסֻּכָּרִיָּה וְהַחַיְכָן צִחְקֵק וְהוֹשִׁיט לִי אֶת הַסֻּכָּרִיָּה: “קַח! זֶה מַגִּיעַ לְךָ”, הוּא אָמַר, וְהוֹסִיף בְּקוֹל מְהַסֵּס: “אַתָּה סָגוּר עַל עַצְמְךָ בְּעִנְיַן הָעֶזְרָה בַּלִּמּוּדִים?”

“בֶּטַח” אָמַרְתִּי.

רָמִי הִבִּיט בִּי וְהֶחְלִיט: “אָז פּוֹתְחִים דַּף חָדָשׁ”.

הוּא פָּנָה לְפֶתַע לִיהוֹנָתָן: “אַתָּה לֹא צָרִיךְ לִדְאֹג, סְמֹךְ עָלַי”. לָחַצְנוּ יָדַיִם וַאֲפִלּוּ הִתְחַבַּקְנוּ.

מֵאָז אוֹתוֹ יוֹם רָמִי וַאֲנִי חֲבֵרִים טוֹבִים. אֲנַחְנוּ מִתְאַמְּנִים יַחַד בְּרִיצָה, מְכִינִים יַחַד שִׁעוּרֵי בַּיִת וְלוֹמְדִים יַחַד לַמִּבְחָנִים. וְהַכֹּל בִּזְכוּת דּוֹד יְהוֹנָתָן וְהַשִּׁיטוֹת שֶׁל יַעֲקֹב אָבִינוּ.

יעקב אבינו התכונן למפגש עם עשיו בשלוש דרכים: דורון (= מתנה), תפילה ומלחמה.

• מדוע לדעתכם בחר בשלש דרכים אלו?
• מה אפשר ללמוד ממעשיו?

הילד בסיפור שלנו לא התעמת עם רמי, אלא המתין לפני שהחליט כיצד להגיב לו.

• מה יעזור לנו להגיב במחשבה תחילה ולא באימפולסיביות?
• איך נלמד לריב בצורה מכובדת ולא מחריבה?

בואו נבחן את עצמנו: כל אחד מול עצמו יתבונן (ללא שיתוף), האם בתרגיל הפתיחה בחר בתגובה שעלולה להביא ל’מלחמה’ (להשיב במילה שאינה יפה, להכות חלילה וכדו’) או בתגובה שישבה סבלנות וחשיבה לפני מעשה.

נסכם ונאמר: ‘עם חברים לא נלחמים’ כי חבר הוא לא אויב שלי. הריבים והבעיות שעולים בחברה לפעמים צריכים להפתר בדרך רכה יותר.

נלמד יחד את תחילתה של אגרת הרמב’ן לבנו:

שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ
תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס,
שהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז”ל: “כל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ”. וְאֵין “רָעָה” אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר:  “וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה”.

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה’.

נחלק דפים לתלמידים ונבקש מהתלמידים לכתוב שלשה דברים שהם מקבלים על עצמם בשביל להפוך ריבים שהם מעורבים בהם למכובדים וטובים יותר.

נשמח לשיתוף (אחד) מכל ילד שירצה.

פתחנו את השיעור במחשבה על רגע בו יכול להיווצר ריב. דרך הסיפור והלימוד ראינו שאולי מותר לריב, אבל בכוחנו לייצר שלווה ולהגיב בצורה מכובדת, אחראית ונכונה גם כשיש ריב שיכול למשוך אותנו להתנהגות פזיזה שנתחרט עליה.