לב השיעור: מהו כוחו של הדיבור?
פתיחה: תרגיל - מילים יוצרות אווירה
נפתח בתרגיל קצר.
נציג לפני התלמידים שתי קבוצות של חמש מילים (אפשר לכתוב על הלוח, לכתוב על כרטיסיות ולתלות או לומר בקול).
-
-
קבוצה ראשונה: איומים, חשוך, קשה, חשד, מגעיל.
-
קבוצה שניה של מילים: אדיב, רוגע, רך, מרחבים, ורוד.
נבקש מהתלמידים לשים לב אילו תחושות עולות בהם כשהם שומעים אותן. נאזין לתחושות התלמידים.(רצוי לרשום אותן על הלוח).
אנו רואים כי למילים יש כוח גדול, הן מעלות בנו תחושות שונות ויוצרות אוירה.
מפגש: סיפור - הַצָּגָה שֶׁכָּזוֹ
נקרא יחד את הסיפור שלפנינו, ונבקש מהתלמידים לסמן/ להעתיק למחברת את המילים או המשפטים שמשרים אוירה קשה, לא נעימה.
הַצָּגָה שֶׁכָּזוֹ
“וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם” (בְּרֵאשִׁית ל”ז, ב’)
“לֹא כְּדַאי לָךְ לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל מִירִי”, לָחֲשָׁה לִי שְׁלוֹמִית. “מַדּוּעַ?” הִתְפַּלֵּאתִי. יָדַעְתִּי שֶׁשְּׁלוֹמִית וּמִירִי חֲבֵרוֹת טוֹבוֹת. בִּמְקוֹם לַעֲנוֹת, שְׁלוֹמִית הֶחְזִירָה לִי פַּרְצוּף שֶׁאוֹמֵר ‘תִּסְמְכִי עָלַי, אֲנִי יוֹדַעַת מָה אֲנִי אוֹמֶרֶת’. בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע נִכְנְסָה מִירִי לַכִּתָּה. שְׁלוֹמִית סִמְּנָה לִי לִשְׁתֹּק וְלַעֲבֹר נוֹשֵׂא.
מִירִי הִתְקָרְבָה אֵלֵינוּ וְכָרָגִיל בֵּרְכָה אוֹתָנוּ לְשָׁלוֹם. שְׁלוֹמִית הִפְנְתָה אֶת רֹאשָׁהּ. מִירִי נִרְאֲתָה מֻפְתַּעַת. הִיא נֶעֶמְדָה עַל יָדֵינוּ זְמַן קָצָר וְאָז פָּנְתָה לִמְקוֹמָהּ בִּמְבוּכָה.
הַשִּׁעוּר הֵחֵל, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְרַכֵּז. ‘לָמָּה שְׁלוֹמִית מִתְנַהֶגֶת כָּךְ לְמִירִי? מַה קָּרָה בֵּינֵיהֶן?’
לֹא יָדַעְתִּי כֵּיצַד עָלַי לִנְהֹג. הַאִם לִסְמֹךְ עַל שְׁלוֹמִית וְלִנְהֹג כְּמוֹתָהּ בְּיַחַס לְמִירִי בְּלִי לָדַעַת אֶת הַסִּבָּה?
הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּשְׁלוֹמִית. גַּם הִיא לֹא הִתְרַכְּזָה בַּשִּׁעוּר. הִיא כָּתְבָה פְּתָקִים לְכָל בְּנוֹת הַכִּתָּה. הֵצַצְתִּי בְּאַחַד הַפְּתָקִים וְקָרָאתִי: “לֹא כְּדַאי לָךְ לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל מִירִי – זֶה לְטוֹבָתֵךְ “. הִרְגַּשְׁתִּי נוֹרָא.
“תַּעֲבִירִי אֶת הַפְּתָקִים”, לָחֲשָׁה לִי שְׁלוֹמִית כְּשֶׁסִּיְּמָה לִכְתֹּב. לֹא זַזְתִּי מִמְּקוֹמִי. שְׁלוֹמִית חָשְׁבָה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי וְחָזְרָה עַל בַּקָּשָׁתָהּ בְּקוֹל רָם יוֹתֵר. הַפַּעַם גַּם הַמּוֹרָה אֶסְתֵּר שָׁמְעָה אֶת בַּקָּשָׁתָהּ. “חֲבָל שֶׁזֶּה מַה שֶּׁאַתְּ עוֹשָׂה בִּמְקוֹם לִלְמֹד”, פָּנְתָה אֵלֶיהָ הַמּוֹרָה וְלָקְחָה מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַפְּתָקִים.
שְׁלוֹמִית הֶחְוִירָה. הִיא יָשְׁבָה מְכֻוֶּצֶת בְּכִסְּאָהּ. בְּרֶגַע שֶׁנִּשְׁמַע הַצִּלְצוּל הִיא זִנְּקָה לְעֵבֶר שֻׁלְחַן הַמּוֹרָה וְהִתְחַנְּנָה בְּפָנֶיהָ שֶׁתַּחְזִיר לָהּ אֶת הַפְּתָקִים. הַמּוֹרָה לֹא וִתְּרָה: “מְעַנְיֵן מַה מַּעֲסִיק תַּלְמִידָה בְּשִׁעוּר תּוֹרָה…” הִיא הִתְכּוֹנְנָה לִפְתֹּחַ אֶת אַחַד הַפְּתָקִים. “לֹא!” צָעֲקָה שְׁלוֹמִית, “זֶה אִישִׁי! בְּבַקָּשָׁה לֹא!” הַמּוֹרָה הִבִּיטָה בָּהּ בְּחֻמְרָה אַךְ לֹא פָּתְחָה לְבַסּוֹף אֶת הַפֶּתֶק. אַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים הֶחְזִירָה לָהּ אֶת הַפְּתָקִים תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהִיא מַזְהִירָה אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לַעֲסֹק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים בְּעֵת הַשִּׁעוּר.
“אֲנִי יוֹדַעַת מַה כָּתוּב בַּפְּתָקִים! אָסוּר לָךְ לְחַלֵּק אוֹתָם!” אָמַרְתִּי לִשְׁלוֹמִית בְּתֹקֶף כְּשֶׁיָּצָאנוּ לַהַפְסָקָה. שְׁלוֹמִית הֻפְתְּעָה מִדְּבָרַי אַךְ עָנְתָה מִיָּד: “יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ לֹא יוֹדַעַת… וּבִכְלָל, אֵין לָךְ זְכוּת לוֹמַר לִי מָה אָסוּר וּמַה מֻּתָּר!” הִמְשַׁכְנוּ לְהִתְוַכֵּחַ בְּלַהַט וּבְקוֹל רָם, וְאַט אַט הִתְאַסְּפוּ סְבִיבֵנוּ בְּנוֹת הַכִּתָּה, חֶלְקָן סַקְרָנִיּוֹת, חֶלְקָן מְנַסּוֹת לְהַרְגִּיעַ. שְׁלוֹמִית הֵעִיפָה מַבָּט כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁמִּירִי אֵינֶנָּה בֵּין הַמִּתְאַסְּפוֹת וְאָז אָמְרָה בְּקוֹל מָלֵא חֲשִׁיבוּת: “אַתְּ לֹא מַשְׁאִירָה לִי בְּרֵרָה וְלָכֵן אֲסַפֵּר לְכֻלָּן מַה שֶּׁשָּׁמַעְתִּי וְכָל אַחַת תַּחְלִיט בְּעַצְמָהּ אִם לִהְיוֹת חֲבֵרָה שֶׁל מִירִי”. בְּלִי לְחַכּוֹת לִתְגוּבָה הֵחֵלָּה לְסַפֵּר: “אֶתְמוֹל הָלַכְתִּי לַבַּיִת שֶׁל מִירִי, דָּפַקְתִּי בַּעֲדִינוּת עַל דֶּלֶת הַבַּיִת, אֲבָל אִישׁ לֹא פָּתַח לִי אֶת הַדֶּלֶת. וּמָה הַפֶּלֶא? בַּבַּיִת הָיָה רַעַשׁ נוֹרָאִי וּצְעָקוֹת אֲיֻמּוֹת. דִּבְּרוּ שָׁם זֶה עַל זֶה דִּבּוּרִים כָּאֵלּוּ נוֹרָאִים עַד שֶׁהָאֹזֶן שֶׁלִּי הֶאֱדִימָה מִמְּבוּכָה. גַּם אַבָּא שֶׁל מִירִי צָעַק וּבָכָה. בָּרַחְתִּי מִשָּׁם בִּמְהִירוּת וְחָשַׁבְתִּי שֶׁלְּטוֹבַת כֻּלָּן מֻכְרָחִים לְהִתְרַחֵק מִיַּלְדָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִשְׁפָּחָה כָּזֹאת. אִמָּא שֶׁלִּי תָּמִיד אוֹמֶרֶת לְהִתְחַבֵּר רַק לְבָנוֹת מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה “.
הִתְבּוֹנַנְתִּי בִּשְׁלוֹמִית. הִיא סִפְּרָה הַכֹּל בְּלַהַט וּמִתּוֹךְ כְּאֵב פְּנִימִי. הִיא בְּוַדַּאי הֶאֱמִינָה שֶׁבְּכָךְ הִיא מַצִּילָה אֶת הַבָּנוֹת מֵחֲבֵרוּת לֹא טוֹבָה. אַךְ לַמְרוֹת זֹאת יָדַעְתִּי שֶׁטָּעֲתָה: אָסוּר לָהּ לְהַחְרִים אֶת מִירִי וּבֶטַח שֶׁלֹּא לְסַפֵּר בָּרַבִּים אֶת מַה שֶּׁשָּׁמְעָה. מַה שֶּׁקּוֹרֶה בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ שֶׁל מִירִי לֹא אָמוּר לְעַנְיֵן אַף אֶחָד, הֲרֵי מִירִי יְדוּעָה בְּמִדּוֹתֶיהָ הַטּוֹבוֹת – וְזֶה הָעִקָּר! אִם מִירִי תֵּדַע מַה דִּבְּרוּ עָלֶיהָ הִיא תִּהְיֶה אֻמְלָלָה נוֹרָא, מִסְכֵּנָה. מַה הִיא אֲשֵׁמָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ מִשְׁפָּחָה כָּזֹאת? תִּכְנַנְתִּי בָּרֹאשׁ מַה לַּעֲשׂוֹת. ‘אֲנִי מֻכְרָחָה לוֹמַר מַשֶּׁהוּ לְטוֹבַת מִירִי וּלְהַרְגִּיעַ אֶת הָרוּחוֹת’, הִרְהַרְתִּי.
נעצור לרגע, נאזין למילים שסימנו התלמידים ונשאל:
- מהי האוירה שקיימת בין החברות?
אוירה של ריחוק, לוחמנות, ותככנות,חשדנות וחשש ממירי. לצד אי ודאות גדולה ואי הבנה של המתרחש.
ההתנהגות המסיתה של שלומית שנבעה מחוסר הבנה את מה שעובר על מירי ובעיקר, הדיבור הלא טוב שלה על מירי. המילים שלה הובילו ליצירת אוירה קשה, לוחמנית ומתסיסה בין הבנות.
נמשיך לקרוא:
לְפֶתַע שָׁמַעְתִּי קוֹל צְחוֹק מִתְגַּלְגֵּל. זֶה הָיָה קוֹלָהּ שֶׁל מִירִי, שֶׁהֶאֱזִינָה כָּל אוֹתוֹ הַזְּמַן מֵאָחוֹר. אֵיךְ לֹא הִבְחַנּוּ בָּהּ? נִדְהַמְתִּי. מִירִי לֹא הֶחְוִירָה וְלֹא בָּכְתָה. הִיא הִתְנַדְנְדָה מֵרֹב צְחוֹק וּבְקֹשִׁי נִרְגְּעָה.
הַפַּעַם זוֹ הָיְתָה מִירִי שֶׁעָמְדָה בַּמֶּרְכָּז וְסִפְּרָה: “אֶצְלֵנוּ בַּמִּשְׁפָּחָה בְּכָל יוֹם חֲמִישִׁי הַיְּלָדִים מְכִינִים יַחַד עִם הַהוֹרִים הַצָּגָה מִתּוֹךְ פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ”.
“בְּמִקְרֶה מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ עֲדַיִן נִמְצָא בַּכִּיס שֶׁלִּי”. מִירִי הוֹצִיאָה מִכִּיסָהּ דַּף מְקֻמָּט וְהִצִּיגָה בְּפָנֵינוּ:
חַיִּים בְּתַפְקִיד רְאוּבֵן: “אֲנִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר עִם הָאָח הַזֶּה. הוּא מַמְצִיא עָלֵינוּ שְׁקָרִים וּמְסַפֵּר לְאַבָּא”.
דְּבוֹרִי בְּתַפְקִיד שִׁמְעוֹן: “לֹא מַסְפִּיק שֶׁאַבָּא מִתְיַחֵס אֵלָיו בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת, הוּא גַּם מִתְגָּאֶה וְחוֹלֵם כָּל מִינֵי חֲלוֹמוֹת הֲזוּיִים; הוּא רוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה עֲבָדִים שֶׁלּוֹ וְנִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ. לָמָּה מַה קָּרָה? מַה הוּא חוֹשֵׁב אֶת עַצְמוֹ?”
מִירִי בְּתַפְקִיד לֵוִי: “צָרִיךְ לָשִׂים לְזֶה סוֹף. הוּא לֹא מַפְסִיק לְהַמְצִיא עָלֵינוּ דְּבָרִים רָעִים וּמְסַפֵּר לְאַבָּא, מוֹצִיא דִּבָּתֵנוּ רָעָה… תִּרְאוּ – הוּא מִתְקָרֵב”.
כָּל הַשַּׂחְקָנִים צוֹעֲקִים יַחַד: “בּוֹאוּ נַזִּיק לוֹ”, “לֹא, רַק נָצִיק לוֹ”, “אֲנִי מַצִּיעַ שֶׁנִּזְרֹק אוֹתוֹ לְבוֹר”, “בּוֹאוּ נִמְכֹּר אוֹתוֹ לְעֶבֶד”.
מִירִי דִּלְּגָה עַל כַּמָּה מִשְׁפָּטִים וְהִמְשִׁיכָה:
אַבָּא בְּתַפְקִיד יַעֲקֹב, בּוֹכֶה: “אוֹי, אוֹי, מַה קּוֹרֶה פֹּה? אֵיךְ קָרָה הַדָּבָר? בְּנִי! בְּנִי! לָמָּה לֹא שְׁמַרְתֶּם עָלָיו?”
כֻּלָּנוּ הִצְטָרַפְנוּ לִצְחוֹקָהּ שֶׁל מִירִי. רַק שְׁלוֹמִית לֹא צָחֲקָה. הִיא הִרְכִּינָה אֶת רֹאשָׁהּ וּפָנְתָה אֶל מִירִי: “הוֹצֵאתִי דִּבָּתֵךְ רָעָה, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה”.
מִירִי חִיְּכָה אֵלֶיהָ וְאָמְרָה: “סוֹלַחַת. אַתְּ מֻזְמֶנֶת אֵלַי הַבַּיְתָה אַחֲרֵי סְעוּדַת שַׁבָּת לִצְפּוֹת בַּהַצָּגָה. לַהַצָּגָה יֵשׁ סוֹף טוֹב: יוֹסֵף הֵבִין אֶת טָעוּתוֹ וְגַם הָאַחִים הִצְטַעֲרוּ מְאוֹד עַל מַעֲשֵׂיהֶם וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה. בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל מִשְׁפַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הִתְלַכְּדָה לְמִשְׁפָּחָה אַחַת מְאֻחֶדֶת, מִשְׁפָּחָה שֶׁזָּכְתָה כֻּלָּהּ בְּבִרְכַּת אַבְרָהָם”.
נציין כי לסיפור יש סוף מפתיע. לטובה. גם ביחס למשפחתה של מירי וגם ביחס לסליחה ששלומית בקשה יפה.
נסכם: ראינו איך האוירה הקשה של תחילת הסיפור התפוגגה בבת אחת, כשהבנו את הרקע ל’רעש’ בביתה של מירי. אם שלומית היתה סבלנית, בעלת עין טובה וזהירה יותר בלשונה, היא היתה יכולה לחסוך את הפגיעה במירי והתסיסה בכיתה. אנו יכולים ללמוד מכך כי, עלינו להיות זהירים ולבחון את המילים שיוצאות מהפה שלנו. לשים לב שאיננו מדברים דבר רע או מזלזל שעלול לפגוע במשהו אחר.
התבוננות: לימוד - החפץ חיים
נכתוב על הלוח את הפסוק המפורסם מתהילים (פרק לד’):
“מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב
נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו”
נזמין מתנדבים לבוא ולפסק את המשפט הראשון בפסוקים כדי שיהיו לו משמעויות שונות. נבקש מכל אחד להסביר את בחירתו.
נסכם: יש שדורשים כך: “מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים? – לראות טוב! “. אם אני רוצה חיים בהם אוהב את הימים שעוברים עלי, עלי לראות את הטוב שבכל אדם.
איך נצליח לראות טוב? הפסוק ממשיך: “נצור לשונך מרע, ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע, ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו.” לא להתעסק עם תוכן רע כמו לשון הרע, רכילות, שקר או מחלוקת. נדגיש את החשיבות של ‘לשון הטוב’- דיבורים טובים ומעצימים כמו מחמאות, מילים מחזקות, מילים חמות, מילות חיבה ועוד.
הפנמה: כתיבה - עין טובה
נבקש מכל אחד מהתלמידים לבחור משהו שקצת קשה לו איתו או מכעיס אותו. לאחר הבחירה נבקש מהתלמידים לנסות להתשמש ב’עין טובה’ ולכתוב על הדבר שהם מתמודדים איתו דברים טובים במילים טובות.
בזמן הכתיבה נשמיע ברקע את הלחן לפסוק שהזכרנו: “מי האיש החפץ חיים…”
העין הטובה מביאה אותנו לדיבור טוב. עוזרת לנו לסור מהרע ולהדבק בטוב ולעשותו.
לסיום ניתן ללמד ולשיר את השיר יחד בכיתה.
אסיף:
פתחנו את השיעור בהבנה כי מילים יוצרות אווירה. דרך הלימוד על הריב בין הבנות והלימוד על הפסוק מי האיש החפץ חיים, ראינו שעלינו להמנע מדיבור רע שמביא פגיעות ושקרים ולהתמיד בלשון הטוב שמחזקת ומעצימה ומביאה חיים. בסוף השיעור התנסינו בתרגיל של כתיבה דרך עין טובה שמביאה אותנו לדיבור טוב ולדרך הנכונה והישרה.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא