נכתוב על הלוח את הפסוק:

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם

(במדבר טו’, טז’)

• מה ניתן ללמוד מהפסוק?
• למי התורה שייכת?
• האם יש בה מעמדות?

בשיעור זה נלמד דרך הסיפור על שייכותה של התורה לכולם.

נקרא יחד את הסיפור: שַׁיֶּכֶת לְכֻלָּם!

“תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” (דְּבָרִים ל”ג, ד’)

“שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה, וּתְנוּ כָּבוֹד לַתּוֹרָה…” חָדְרָה הַשִּׁירָה הָאַדִּירָה דֶּרֶךְ חַלּוֹן בֵּיתִי. הֵצַצְתִּי מִבַּעַד לַחַלּוֹן וְרָאִיתִי קָהָל גָּדוֹל אוֹחֵז בְּסִפְרֵי תּוֹרָה, קוֹפֵץ וּמְרַקֵּד. יְלָדִים, נְעָרִים, מְבֻגָּרִים וַאֲפִלּוּ זְקֵנִים רָקְדוּ בָּרְחוֹבוֹת בְּהִתְלַהֲבוּת מְיֻחֶדֶת. אֲנִי חָדָשׁ בַּשְּׁכוּנָה וְאַף פַּעַם לֹא הִזְדַּמֵּן לִי לִרְאוֹת חֲגִיגָה שֶׁכָּזוֹ. רָצִיתִי לָרֶדֶת וּלְהִתְבּוֹנֵן מִקָּרוֹב. הַמַּחֲזֶה סִקְרֵן אוֹתִי, וְגַם כָּכָה לֹא הָיָה לִי שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד לַעֲשׂוֹת. אֲבָל מַשֶּׁהוּ עָצַר בִּי: אֲנִי לֹא יֶלֶד דָּתִי, אֵין לִי כִּפָּה וַאֲנִי לֹא מְקַיֵּם מִצְווֹת. אֲנִי לֹא שַׁיָּךְ לַחֲגִיגָה. וּמַה יַּחְשְׁבוּ עָלַי הַיְּלָדִים חוֹבְשֵׁי הַכִּפּוֹת?

נעצור לרגע את הקריאה, נחזור על שאלת הילד ונפנה אותה לתלמידים:

• אם נניח שהילד אכן ירד ונניח שאנו הרוקדים הדתיים,כיצד תתיחסו אליו?

נאזין לתשובות ונרשום משפטי מפתח על הלוח (נשער שהתלמידים יעלו רעיונות כמו: נחייך אליו, נסביר לו, נכבדו בסוכריה וכדו’)

נמשיך את הקריאה:

“מִפִּי אֵל, מִפִּי אֵל, יְבֹרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל…” נִשְׁמְעָה הַשִּׁירָה סוֹחֶפֶת וּמְפַתָּה. הֲצָצָה נוֹסֶפֶת מִבַּעַד לַחַלּוֹן גָּרְמָה לִי לְהִתְגַּבֵּר עַל הַחֲשָׁשׁוֹת וְלָרֶדֶת.

 ‘כַּמָּה שָׂמֵחַ לָהֶם’, חָשַׁבְתִּי. לֹא הֵבַנְתִּי עַל מַה הֵם שְׂמֵחִים כָּל כָּךְ, אֲבָל הִרְגַּשְׁתִּי תְּחוּשָׁה מְיֻחֶדֶת שֶׁלֹּא הִרְגַּשְׁתִּי מֵעוֹלָם.

לְפֶתַע הִפְסִיק קְהַל הָאֲנָשִׁים אֶת הַשִּׁירָה. מִישֶׁהוּ צָעַק: “עַד כָּאן הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה!” וְכֻלָּם הֵחֵלּוּ לְהִתְקַדֵּם לַשְּׁכוּנָה הַבָּאָה. הָלַכְתִּי אַחֲרֵיהֶם בְּלִי לְהָבִין מַדּוּעַ. כָּל הַדֶּרֶךְ נִשְׁמְעָה שִׁירָה אַדִּירָה. הָיוּ שָׁם בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה לְבוּשִׁים בְּחֻלְצוֹת לְבָנוֹת וּבְכִפּוֹת לְבָנוֹת וְהֵם עָשׂוּ הֲכִי הַרְבֵּה שָׂמֵחַ. אַחַד הַבַּחוּרִים חִבֵּק אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה בְּאַהֲבָה עֲצוּמָה, שָׁמַעְתִּי שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אוּרִי. הֶחְלַטְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרָיו.

כְּשֶׁהֵחֵלָּה הַהַקָּפָה הַשְּׁנִיָּה עָבְרוּ סִפְרֵי הַתּוֹרָה מִיָּד לְיָד, וְתֵכֶף נִשְׁמְעוּ שׁוּב קוֹלוֹת הַשִּׁירָה: “אֵין אַדִּיר כַּה’ וְאֵין בָּרוּךְ כְּבֶן עַמְרָם”. לֹא הִכַּרְתִּי וְלֹא הֵבַנְתִּי אֶת הַשִּׁירִים, רַק עָמַדְתִּי בַּצַּד מְהֻפְּנָט, עוֹקֵב אַחֲרֵי אוּרִי. לְפֶתַע יָצָא אוּרִי מֵהַמַּעְגָּל וְהִתְקָרֵב הַיְשֵׁר אֵלַי, סֵפֶר הַתּוֹרָה אָחוּז בִּזְרוֹעוֹתָיו. “קַח חָמוּד”, הוּא אָמַר, “אֲנִי מְכַבֵּד אוֹתְךָ בְּהַחְזָקַת סֵפֶר הַתּוֹרָה, בּוֹא הִצְטָרֵף אֵלֵינוּ”.

‘אוּרִי לֹא הִבְחִין שֶׁאֲנִי שׁוֹנֶה מִכֻּלָּם?’ הִתְפַּלֵּאתִי. מִלְמַלְתִּי בִּמְבוּכָה: “אֲנִי לֹא מַכִּיר אֶת הָרִקּוּדִים וְלֹא אֶת הַשִּׁירִים אֲנִי לֹא…” אוּרִי לֹא הֵנִיחַ לִי לְסַיֵּם אֶת הַמִּשְׁפָּט וְרַק אָמַר בְּהִתְלַהֲבוּת: “בּוֹא תִּשְׂמַח אִתָּנוּ!” רָצִיתִי לִשְׁאֹל וּלְהַקְשׁוֹת: הֲרֵי אֲנִי לֹא דָּתִי וְלֹא לוֹמֵד תּוֹרָה, הַאִם הַשִּׂמְחָה הַזּוֹ שַׁיֶּכֶת אֵלַי? אֲבָל אוּרִי מָסַר לִי אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה וּמָשַׁךְ אוֹתִי לַמַּעְגָּל, וְכָךְ מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּמֶרְכַּז הָרִקּוּדִים. מְקַפֵּץ כְּמוֹ כֻּלָּם. שַׂמְתִּי לֵב שֶׁמִּכָּל שְׁכוּנָה הִצְטָרְפוּ עוֹד וְעוֹד אֲנָשִׁים לִשְׂמֹחַ עִם הַתּוֹרָה, וּבֶאֱמֶת, לֹא לְכֻלָּם הָיְתָה כִּפָּה עַל הָרֹאשׁ. בַּהַקָּפָה הַשְּׁבִיעִית הָרֹאשׁ שֶׁלִּי הִסְתַּחְרֵר וְהַלֵּב פָּעַם בְּחֹזְקָה.

“מָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו?” שָׁאַלְתִּי אֶת אוּרִי כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. “תֵּכֶף תִּרְאֶה” הֵשִׁיב אוּרִי, וְהָלַךְ עִם סֵפֶר הַתּוֹרָה לְאַחַת מִפִּנּוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת. לְפֶתַע שַׂמְתִּי לֵב שֶׁכָּל הַקָּהָל הִתְחַלֵּק לִקְבוּצוֹת, כָּל קְבוּצָה סְבִיב אֶחָד מִסִּפְרֵי הַתּוֹרָה, וְכָל אֶחָד בְּתוֹרוֹ עָלָה לְבָרֵךְ וְלִקְרֹא. הֵם קָרְאוּ אֶת אוֹתָם פְּסוּקִים שׁוּב וְשׁוּב וְשׁוּב עַד שֶׁכֻּלָּם עָלוּ וּבֵרְכוּ – אֲפִלּוּ יְלָדִים קְטַנִּים מִמֶּנִּי. אוּרִי לֹא שָׁכַח אוֹתִי. הוּא קֵרֵב אוֹתִי וּבִקֵּשׁ שֶׁאֶחְזֹר אַחֲרָיו מִלָּה בְּמִלָּה. אוּרִי עָשָׂה הַכֹּל כְּדֵי שֶׁאַרְגִּישׁ בַּבַּיִת, שֶׁאֶהְיֶה חֵלֶק מֵהַשִּׂמְחָה, אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁבְּתוֹכִי לֹא חַשְׁתִּי כָּךְ: ‘הֵם שְׂמֵחִים כִּי לָמְדוּ תּוֹרָה, אֲבָל מַדּוּעַ אֶשְׂמַח אֲנִי?’ נִקְּרָה הַשְּׁאֵלָה בְּמוֹחִי.

חָמַקְתִּי הַחוּצָה מְכֻנָּס בְּתוֹךְ עַצְמִי. הַפַּעַם הָיָה זֶה אוּרִי שֶׁהָלַךְ אַחֲרַי. “הֵי” הוּא קָרָא. “אֲנִי חַיָּב לְךָ הֶסְבֵּר”. ‘אוּרִי מֵבִין לְלִבִּי’, חָשַׁבְתִּי וְצִפִּיתִי לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרָיו. וְאוּרִי הִסְבִּיר: “הַיּוֹם קָרָאנוּ אֶת הַפָּרָשָׁה הָאַחֲרוֹנָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה, פָּרָשַׁת וְזֹאת הַבְּרָכָה. זוֹ הַפָּרָשָׁה הַיְּחִידָה שֶׁלֹּא קוֹרְאִים בְּשַׁבָּת אֶלָּא בְּחַג – בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה. בַּפָּרָשָׁה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִפְרָד מֵעַם יִשְׂרָאֵל. הוּא מְבָרֵךְ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אַךְ לִפְנֵי כֵן הוּא אוֹמֵר לָהֶם מִלִּים שֶׁמְּלַמְּדוֹת עַל עִקַּר הָאֱמוּנָה: ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב’. כְּלוֹמַר, הַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית, וְהִיא נִתְּנָה לְכֻלָּנוּ, לְכָל קְהִלַּת יַעֲקֹב בִּירֻשָּׁה”.

הוּא חִיֵּךְ אֵלַי וְהוֹסִיף: “וְהַיְּרֻשָּׁה הַזּוֹ שַׁיֶּכֶת גַּם לְךָ. בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה אָנוּ שְׂמֵחִים וּמוֹדִים עַל הַמַּתָּנָה הַיְּקָרָה שֶׁהקב”ה נָתַן לָנוּ. אַתָּה קִבַּלְתָּ אֶת הַתּוֹרָה בְּמַתָּנָה בְּדִיּוּק כָּמוֹנִי, מֻתָּר לְךָ לִשְׂמֹחַ! אַתָּה מֻכְרָח לִשְׂמֹחַ!”

לִפְנֵי שֶׁפָּנִיתִי לַחְזֹר לְבֵיתִי הִזְמִין אוֹתִי אוּרִי לְהֶמְשֵׁךְ הַחֲגִיגוֹת: “בָּעֶרֶב, בַּבִּימָה הַמֶּרְכָּזִית, יִהְיוּ הַקָּפוֹת שְׁנִיּוֹת. תָּבִיא תַּ’חֶבְרֶה, יִהְיֶה שָׂמֵחַ! וּזְכֹר: הַתּוֹרָה הִיא שֶׁל כֻּלָּם”.

רָצִיתִי לוֹמַר תּוֹדָה וְשָׁלוֹם, חָשַׁבְתִּי לוֹמַר לְהִתְרָאוֹת, אַךְ בִּמְקוֹם זֶה אָמַרְתִּי: “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב”.

הילד המספר, שואל מספר שאלות לאורך הסיפור. נבקש מכל תלמיד, לעבור שוב על הסיפור ולבחור שאלה אחת. אחר כך נבקש לנסח לה תשובה בצורה של מכתב. ניתן לבחור למספר שם.

נזמין את התלמידים לשתף.

חכמים מספרים לנו, שכל נשמות ישראל, מכל הדורות, היו במעמד הר סיני. כלומר, כל עם ישראל, קיבל את התורה. לצערנו, עם השנים היו כאלה שהתרחקו משמירת מצוות התורה, אך הקשר הפנימי שלהם אליה עדיין קיים ולתמיד.

נכתוב על הלוח את ברכת התורה:

“ברוך אתה ה’… אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”

נספר על דברי הרב צבי יהודה קוק שהסביר על ברכה זו כי מלכתחילה, ה’ בחר בנו וייחד אותנו להיות לו לעם ורק אח”כ נתן לנו את התורה. ה’ עשה זאת, כדי לומר לנו, שאפילו אם יהודי התרחק ממצוות התורה, הוא עדיין שייך לעם ישראל הנבחר והתורה שייכת לו כפי שהיא שייכת לנו. לכן גם היחס שלנו למי שרחוק ממצוות צריך להיות מכבד, אוהב ומקרב לתורה, כמו שנהג אורי בסיפור וכמו שאמרתם גם אתם. (זאת במידה ואכן ענו כך. אם לא, ניתן לחדד יותר את הלימוד) כמו שראינו בשם הסיפור: התורה “שייכת לכולם!”

נשאל:

• מה אנו, כילדים, יכולים לעשות, כדי שטעמה הטוב של התורה יגיע גם למי שרחוק מתורה?
• איך אפשר לשמור על חיבור שלנו עם אלה שהתרחקו?

נסכם את הדברים של התלמידים ונציע הצעות בהתאם לכיתה שלנו. (הצעות אפשריות- יצירת חברותות משותפות עם בית ספר או תנועת נוער לא דתית, מפגש משותף, הזמנת אורחים לשבת ועוד).

נלמד יחד את המדרש בספרי במדבר קיט:

…שלשה כתרים הם: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות.
כתר כהונה- זכה בו אהרן ונטלו, כתר מלכות- זכה בו דוד ונטלו…
הרי כתר תורה- לכל באי העולם,
שכל מי שזוכה בו, מעלה אני עליו כאלו שלשתם מונחים וזכה בכולם!…

• אילו כתרים ברא הקב’ה?
• למי ניתן כל כתר?
• מדוע לדעתכם/ן כתר התורה מכליל בתוכו את שלשתם?

נסכם: מי שזוכה ומקבל על עצמו את כתר התורה, הקב’ה מחשיב כאילו קיבל גם את כתר הכהונה וכתר המלכות. מי שמצליחח לעבוד את ה’ ולקיים את תורתו, עולם על כולם! הוא בן מלך אמיתי והוא הכי קרוב להקב’ה, אפילו יותר מהכהנים בעצמם.

ניתן ליצור קשר עם יהודי שלא שמר מצוות בעבר ולשמוע מה גרם לו להתקרב לתורה. ישנם אירגונים כמו ראש יהודי, מעייני הישועה וגרעינים תורניים שעוסקים במענה לאנשים המעוניינים ללמוד יהדות. אפשר גם לשמוע מהם על משמת הקירוב שלקחו על עצמם.

פתחנו את השיעור בפסוק מבמדבר על ‘תורה אחת’ שניתנה לכולם, לא משנה באיזה מעמד הם. ראינו דרך הסיפור שהתורה ניתנה לכולם ולא רק לאדם יחידני. דרך הלימוד והדיון ראינו כי התורה שייכת גם לאלה המתרחקים ממנה ולכן עלינו לכבד כל יהודי ולהאמין בשייכות שלו בתורת ישראל. סיימנו ב’כתר התורה’ שמי שזוכה בו, הופך לבן מלך מקורב ביותר של ה’.