נפתח ונראה לתלמידים תמונה של עץ עם שורשים.

• מה מיוחד בעץ שאנחנו רואים?
• מה יותר גדול ורחב, השורשים או הענפים?
• אם נלך לטייל, מה נראה מהעץ הזה?
• מה ניתן ללמוד מתמונה זו עלינו?

נסכם: מעניין לראות כי ענפי העץ ושורשיו הם ממש מקבילים. לעיתים השורשים עבים, רבים ורחבים מהעץ. כמו העץ גם האדם, היכולת שלו לפרוש כנפיים תלויה לרוב מהיכולת שלו להעמיק את שורשיו.

נקרא יחד את הסיפור: שַׁיָּךְ לְעַם הַנֶּצַח

• מה פירוש ‘עם הנצח’?

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ… וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם… וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ (שמות י’, א’-ב’)

“הִזָּהֵר!” קָרְאָה אִמָּא לְרוֹן, אָחִי בֶּן הַשְּׁנָתַיִם שֶׁחָמַק מִיָּדָהּ, “אַל תַּעֲלֶה עַל הַפֶּסֶל הַזֶּה!”

הָיָה זֶה בְּבִקּוּר בְּמוּזֵאוֹן בְּאִיטַלְיָה. בִּקַּרְנוּ בָּאֲגַף הַמַּצִּיג אֶת תַּרְבּוּת מִצְרַיִם הָעַתִּיקָה. הַהוֹרִים שֶׁלִּי עָלוּ אַרְצָה מֵאִיטַלְיָה עוֹד כְּשֶׁהָיוּ צְעִירִים, אוּלָם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה הַמֻּרְחֶבֶת עֲדַיִן מִתְגּוֹרֶרֶת בְּאִיטַלְיָה. פַּעַם בְּשָׁנָה אֲנַחְנוּ טָסִים לְבַקֵּר אֶת סַבָּא, סָבְתָא וְהַדּוֹדִים וּמִשְׁתַּדְּלִים גַּם לְטַיֵּל בַּחוּץ וְלִרְאוֹת אֶת נִפְלְאוֹת הַבְּרִיאָה. הַפַּעַם יָרַד גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף בַּחוּץ וְלָכֵן בָּחַרְנוּ לְבַקֵּר בְּמוּזֵאוֹן בָּעִיר טוֹרִינוֹ הַמַּצִּיג אֶת הַתַּרְבּוּת הַמִּצְרִית הָעַתִּיקָה. הַבִּקּוּר הָיָה מְעַנְיֵן. הִגַּעְנוּ לַאֲגַף הַפְּסָלִים, וּבוֹ הִסְבִּירָה לָנוּ אִמָּא עַל אֹסֶף פִּסְלֵי הַפַּרְעוֹנִים. לִפְנֵי שֶׁעָבַרְנוּ לַאֲגַף הַפָּפִּירוּסִים (מְגִלּוֹת עַתִּיקוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל נְיָר שֶׁהוּכַן מִצֶּמַח הַפָּפִּירוּס) חָמַק רוֹן וְעָלָה עַל פִּסְלוֹ שֶׁל רַעַמְסֵס הַשֵּׁנִי.

שׁוֹמֵר עַב-כֶּרֶס שֶׁהִבְחִין בַּמִּתְרַחֵשׁ קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ וְהִתְקָרֵב לְעֶבְרֵנוּ, אוּלָם אַבָּא הָיָה זָרִיז מִמֶּנּוּ. הוּא מִהֵר לְהוֹרִיד אֶת רוֹן הַקָּטָן מֵהַפֶּסֶל הַיָּקָר. אֲבָל רוֹן לֹא וִתֵּר, הַמִּשְׂחָק נִרְאָה לוֹ דֵּי מְשַׁעֲשֵׁעַ וְאַבָּא נֶאֱלַץ לָשֵׂאת אוֹתוֹ בַּיָּדַיִם בְּמַהֲלַךְ הַסִּיּוּר. אַךְ שׁוֹמֵר הָאֲגַף לֹא נִרְגַּע – הוּא הֶחְלִיט לְהִתְלַוּוֹת אֵלֵינוּ לַסִּיּוּר עַל כָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא. כָּךְ הִסְתּוֹבַבְנוּ בְּרַחֲבֵי הַמּוּזֵאוֹן בְּלִוּוּי צָמוּד שֶׁל הַשּׁוֹמֵר. הוּא הָלַךְ אִתָּנוּ לְכָל מָקוֹם וְלֹא גָּרַע מֵאִתָּנוּ עַיִן. הִתְפַּלֵּאתִי לִרְאוֹת שֶׁהוּא לִוָּה אוֹתָנוּ בְּמַבָּטוֹ גַּם כְּשֶׁעָשִׂינוּ הַפְסָקָה קַלָּה לִשְׁתִיָּה אוֹ סְתָם נַחְנוּ בְּאַחַד הַסַּפְסָלִים.

הַבִּקּוּר נִגְמַר. עָמַדְנוּ לְיַד דֶּלֶת הַיְּצִיאָה וּלְמַרְבֵּה הַפֶּלֶא הִמְשִׁיךְ הַשּׁוֹמֵר הַמּוּזָר לְהִתְלַוּוֹת אֵלֵינוּ וְלִנְעֹץ בָּנוּ מַבָּטִים לֹא מֻסְבָּרִים.

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לַמְּכוֹנִית שֶׁלָּנוּ פָּנָה לְפֶתַע הַשּׁוֹמֵר לְאִמָּא וְאָמַר דְּבַר-מָה בְּאִיטַלְקִית. אִמָּא עָנְתָה לוֹ וְאַבָּא הוֹסִיף עַל דְּבָרֶיהָ עוֹד כַּמָּה מִלִּים וְלָחַץ אֶת יָדוֹ. רַק אָז הוּא מִהֵר לַחְזֹר לְתַפְקִידוֹ.

“מַה הוּא אָמַר לָכֶם?” הִסְתַּקְרַנְתִּי, “מַה הוּא רָצָה?” חֲבָל שֶׁאֲנִי לֹא מֵבִין אִיטַלְקִית.

הַהוֹרִים חִיְּכוּ. גֶּשֶׁם חָזָק הֵחֵל לָרֶדֶת וּמִהַרְנוּ לְהִכָּנֵס לַמְּכוֹנִית. כְּשֶׁהִתְחַלְנוּ בַּנְּסִיעָה הִסְבִּירָה אִמָּא: “הַשּׁוֹמֵר שֶׁהִתְלַוָּה אֵלֵינוּ שָׁאַל בִּפְלִיאָה אִם דִּבַּרְנוּ כָּל הַזְּמַן בַּשָּׂפָה הָעִבְרִית”. הִתְאַכְזַבְתִּי. מַה כָּל כָּךְ מַפְלִיא בְּזֶה? אַבָּא הִבְחִין בִּפְלִיאָתִי וְהִסְבִּיר: “הַשּׁוֹמֵר הוּא נוֹצְרִי מַאֲמִין, וְהוּא מַכִּיר הֵיטֵב אֶת סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִפְּנֵי שֶׁהַנּוֹצְרִים מַאֲמִינִים גַּם הֵם בַּתָּנָ”ךְ. אוּלָם “אַתָּה יוֹדֵעַ מַה גָּרַם לַפֶּלֶא הַזֶּה?” שָׁאַל אַבָּא וְהִבִּיט בִּי בַּמַּרְאָה הָאֲחוֹרִית.

“הַסּוֹד טָמוּן בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ”, הִמְשִׁיכָה אוֹתוֹ אִמָּא.

“בַּפָּרָשׁוֹת הַקּוֹדְמוֹת ה’ מַבְטִיחַ שֶׁהִנֵּה הַגְּאֻלָּה מַגִּיעָה. אוּלָם הַדְּבָרִים לֹא פְּשׁוּטִים: ה’ מַקְשִׁיחַ אֶת לֵב פַּרְעֹה וּמֵבִיא עָלָיו מַכָּה אַחַר מַכָּה. בְּכָל פַּעַם פַּרְעֹה נִכְנָע, אֲבָל אָז ה’ מַכְבִּיד אֶת לִבּוֹ שׁוּב וְהוּא ‘זוֹכֶה’ לְמַכָּה נוֹסֶפֶת”.

“חָשַׁבְתָּ פַּעַם לָמָּה הִכְבִּיד ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה?” שָׁאַל אַבָּא.

“בֶּאֱמֶת הָיָה פָּשׁוּט יוֹתֵר שֶׁנֵּצֵא מִמִּצְרַיִם מִיָּד”, אָמַרְתִּי.

• למה ה’ מכביד את לב פרעה, נותן לו עשר מכות, ורק אחר כך מוציא את עמ’י ממצרים?
• למה שהיציאה לא תהיה פשוטה יותר?

נמשיך לקרוא:

וּבְמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה הוֹסַפְתִּי: “אֲבָל בְּעֶצֶם הַמַּכּוֹת מַרְאוֹת כַּמָּה פַּרְעֹה חַלָּשׁ לְעֻמַּת ה’. וְחוּץ מִזֶּה, זֶה הוֹפֵךְ אֶת הַסִּפּוּר לִמְעַנְיֵן: כָּכָה אֲנַחְנוּ זוֹכְרִים אֶת יְצִיאַת מִצְרַיִם לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת. כָּכָה אֲנַחְנוּ גֵּאִים בְּנִצְחוֹן ה’ וּשְׂמֵחִים שֶׁאָנוּ עַבְדֵי ה'”.

“קָלַעְתָּ בּוּל”, הִסְכִּים אַבָּא, “הַתּוֹרָה כּוֹתֶבֶת לָנוּ אֶת הַסִּבָּה שֶׁה’ מַכְבִּיד אֶת לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה: ‘וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם’. פַּרְעֹה לֹא יָדַע אֶת ה’ וְהוּא דָּרַשׁ מִכֻּלָּם לִסְגֹּד לוֹ כְּאִלּוּ הוּא אֵל. עִם אָדָם כָּזֶה וְעִם תַּרְבּוּת כָּזֹאת מֻכְרָחִים לְהִלָּחֵם בְּמַכּוֹת קָשׁוֹת. ה’ מַקְטִין אֶת פַּרְעֹה וְעוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ צְחוֹק כְּדֵי שֶׁעַם יִשְׂרָאֵל יָבִין שֶׁהַכּוֹחַ שֶׁלּוֹ מֻגְבָּל מְאוֹד. וְכָךְ עוֹבֵר סִפּוּר הַנִּצָּחוֹן מֵאָב לְבֵן – לָנֶצַח”.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע הִרְגַּשְׁתִּי עַד כַּמָּה אֲנִי מְאֻשָּׁר שֶׁאֲנִי גָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר עִבְרִית, וְחָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי: הַנֶּצַח שֶׁל הַמִּצְרִים מֻנָּח בַּאֲרוֹנוֹת הַזְּכוּכִית בַּמּוּזֵאוֹן, וְאִלּוּ הַנֶּצַח שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם.

כעת, יש לנו תשובה מדוע לא יצאנו מיד ממצרים. יציאת מצריים הייתה אירוע מיוחד מאוד.

• באילו הזדמנויות אנו מזכירים אותה?

בברכת המזון, בברכות קריאת שמע, בקידוש בשבת ועוד. בפרשה שלנו, אנו גם מצווים לספר עליה מדור לדור מאב לבן, לעולם.

נחזור לשאלה שהעלנו בתחילת השיעור,

• מה משמעות הביטוי- עם הנצח?

הכוונה היא, שעם ישראל חי וקיים לעולם: בעבר, בהווה וגם בעתיד ושום דבר לא יוכל לגעת או להרוס את נצחיותו.

נצפה יחד בביצוע של קולולם לשיר: “חי” של אהוד מנור.

שמעו אחי,
אני עוד חי
ושתי עיני עוד נישאות לאור.
רבים חוחי
אך גם פרחי
ולפני שנים רבות מספור.

אני שואל
ומתפלל
טוב שלא אבדה עוד התקווה.

עובר מזמור
מדור לדור,
כמעיין מאז ועד עולם

אני שואל…

חי, חי, חי
כן, אני עוד חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני.
אני עוד חי, חי, חי,
עם ישראל חי.
זה השיר שסבא
שר אתמול לאבא
והיום אני.

הומים ימי חי חי
ולילותי חי חי
ובשמי עמוד האש עוד קם.
אשיר בלי די, חי חי
אפרוש ידי חי חי
לידידי אשר מעבר ים.

אני שואל…
חי, חי, חי…

שמעו אחי,
אני עוד חי
ושתי עיני עוד נישאות לאור.
אז כה לחי
לכל אורחי
ולבני המבקשים לחזור.

אני שואל…
חי, חי, חי…

• מה מיוחד דווקא בכך שניצולי שואה ונכדיהם שרים שיר זה?
• מה זה מסמל בעיניכם/ן?

נבקש מהתלמידים להתחלק לזוגות ולספר זה לזה סיפור שעובר אצלם במשפחה מדור לדור.

לאחר שיספרו נזמין את התלמידים לכתוב את הסיפור.

נכין ספר סיפורים מדור לדור של סיפורי הכיתה ונזמין את ההורים להסתכל בו כשהם מגיעים לכיתה.

פתחנו עם התבוננות בעץ ושורשיו. ראינו כי עץ מצד אחד מעמיק שורשים ומצד שני פורש כנפיים. דרך הסיפור והשיר למדנו על שרשרת הדורות והנצחיות של עמ’י. כשאנחנו מעבירים את הדגל והמסורת מדור לדור, אנחנו מצליחים לשמר את הנצחיות של עמ’י. סיימנו בסיפור אישי שעובר במשפחה של כל אחד ואחת מאיתנו מדור לדור..