המורה יביא תחפושות לכיתה , כל תלמיד יבחר תחפושת אחת וישים על עצמו התלמידים יסתובבו בחלל הכיתה ויאמרו שלום אחד לשני.

לאחר כשלש דקות יתישבו התלמידים במקומם כשהתחפושת עליהם.

במקום של כל תלמיד מונח דף וכלי כתיבה.

כל תלמיד יכתוב בסבב ראשון על תחפושת מיוחדת שהוא זוכר שהתחפש בה באחת השנים בפורים וינסה להסביר בכתיבה מדוע דוקא היא זכורה לו במיוחד.

בסבב שני יכתוב כל תלמיד מה הוא הרגיש עכשיו בשעה שהסתובב בכתה.

נושא השיעור הוא נאמנות לעצמנו. נשאל:

• האם אנו חיים את חיינו? אולי אנחנו חיים בצורה שלא מתאימה לנו? חיים בתחפושת? מציגים?
• מתי זה קורה לנו? מדוע?
• אולי חסר לנו שאיננו מחופשים? אולי היינו רוצים להתחפש?
• אילו ניתן לנו, למה היינו רוצים להתחפש? איזה חיים היינו בוחרים לחיות?

נחלק את הכיתה לשלש או ארבע קבוצות. כל קבוצה תקבל מקור ותצטרך ללמוד אותו ולענות על השאלות העוקבות. המקורות עוסקים בסוגים שונים של תחפושות, ובלימוד ננסה להבין מדוע מתחפשים ולמה התחפושת גורמת.

נבחר את המקורות מבין המקורות הבאים: מידת הנאמנות דף מקורות

מקור מס’ 1 – גמרא שבועות דף לא עמ’ א’:

“מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה שאומרין לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת”ל מדבר שקר תרחק כי הוו אתו לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא”

שאלות לתלמידים:

• מה המקרה?
• האם כשהצדדים מגיעים לפני השופט מישהו מהם מחופש?
• למי מורה השופט להתחפש? מדוע?
• מה הדבר מלמד על תחפושת?

(הערת הכוונה למורה:

א.    הדבר מלמד שתחפושת משפיעה. הבגדים שבהם האדם לבוש משפיעים גם אם הכל יודעים שזו תחפושת בלבד.

על מי הם משפיעים? על היחס של החברה לאותו אדם אולי גם על היחס של האדם לעצמו וממילא על דיבורו ועמידתו ובטחונו העצמי.

ב. הדבר מלמד שהתחפושת לפעמים היא דבר רצוי וחשוב. עובדה שהשופט מורה לעשות כן.)

מקור מס’ 2 – שמואל א’ ט”ז, ו’:

“וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת-אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד יְהוָה מְשִׁיחוֹ.  {ס} ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שְׁמוּאֵל אַל-תַּבֵּט אֶל-מַרְאֵהוּ וְאֶל-גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ  כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב.  ח וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל-אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם-בָּזֶה לֹא-בָחַר יְהוָה.  ט וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם-בָּזֶה לֹא-בָחַר יְהוָה.  י וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי לֹא-בָחַר יְהוָה בָּאֵלֶּה.  יא וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא-נָסֹב עַד-בֹּאוֹ פֹה.  יב וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי  {פ}

שאלות לתלמידים:

מי בקטע הזה מחופש? מהי התחפושת שלו? איזה סיפור בן ימינו הייתם יכולים לדמות למקרה הזה?  למה הייתה יכולה לגרום התחפושת במקרה הזה? למה הייתה יכולה לגרום חוסר התחפושת במקרה הזה? האם אתה יכול לחשוב על דוגמאות אחרות בהם תחפושת וגניבת דעת עלולות אף לסכן את החברה?

ברמה גבוהה ניתן להוסיף את המקור הבא :

מדרש משלי (בובר) פרשה יב ד”ה [כא] לא יאונה

“[כא] לא יאונה לצדיק כל און. בשעה שהוא הולך בתומו. ורשעים מלאו רע. זה שמדבר אחד בפה ואחד בלב, ולא עוד אלא שקורא אותו הקב”ה תועבה, שנאמר [כב] תועבת ה’ שפתי שקר”.

מקור מס’ 3 – בראשית כ”ז, ט”ו:

טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן.  טז וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל-יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו.  יז וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ.  יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי.  יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם-נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.  כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.  כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם-לֹא.  כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו וַיְמֻשֵּׁהוּ וַיֹּאמֶר הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו.  כג וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ.  כד וַיֹּאמֶר אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי.  כה וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ-לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ.  כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק-לוֹ וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  כח וְיִתֶּן-לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ.  כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.

שאלות לתלמידים:

מי מתחפש בקטע שלפניך? מה התחפושת ? מה דעתך על מה שעשה? האם ההתחפשות הייתה מוצדקת במקרה הזה או לא?

ברמה גבוהה ניתן להוסיף את הגמרא הבאה – מסכת עבודה זרה דף י”ז עמוד ב’:

“עוד אחרת יש [להם] ברומי אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר’] זוזא דפיזא ומחפין את השווקים באינך ומכריזין לפניו סך קירי פלסתר אחוה דמרנא זייפנא דחמי חמי ודלא חמי לא חמי מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה ומסיימין בה הכי ווי לדין כד יקום”.

תרגום לעברית :

“עוד חג אחר יש להם ברומא: אחת לשבעים שנה מביאים אדם בריא ומרכיבים אותו על אדם חיגר (רמז לכך שעשו רוכב על יעקב. שהיה יעקב צולע על ירכו במאבק ליד מעבר יבק) ומלבישים את האדם העליון בבגדי אדם הראשון (שהיו בגדים יפים מאוד שיצרם הקב”ה והיו בידי עשו) ומניחים בראשו של האדם העליון את עור פניו המשומר של רבי ישמעאל  (שגם הוא היה יפה מאוד) ותולים בצאוורו קישוטים מזהב במשקל מאתים זוז. ומקשטים גם את שוקיו ומכריזים לפניו כך: “חשבון הקץ של גאולת ישראל – כזב”. (שהרי יעקב הבטיח גאולה באחרית הימים, ולא באה) אחיו של אדונינו – הוא זייפן (יעקב אח של עשו הוא זייפן שהרי התחפש לעשו כדי לקחת את הברכות).  מי שרואה – רואה! ומי שלא רואה – לא רואה! מה הועילה לרמאי הרמאות שלו? ומה הועילה לזיפן הזייפנות שלו? הרי כולם רואים שהטוב שבעולם נמצא אצל תלמידי עשו. הזיוף של יעקב לקחת את הברכות מעשו – לא הועיל לבניו של יעקב”.

שאלות לתלמידים:

מהו קרקפילו של רבי ישמעאל?

מה יחס הגמרא, לדעתך, למעשהו של יעקב?

מקור מס’ 4 – שמות ל”ד , כ”ט:

“וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו–בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.  ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.  לא וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל-הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה; וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם.  לב וְאַחֲרֵי-כֵן נִגְּשׁוּ, כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיְצַוֵּם–אֵת כָּל-אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ, בְּהַר סִינָי.  לג וַיְכַל מֹשֶׁה, מִדַּבֵּר אִתָּם; וַיִּתֵּן עַל-פָּנָיו, מַסְוֶה.  לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה, לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה, עַד-צֵאתוֹ; וְיָצָא, וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת, אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.  לה וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ”.

שאלות לתלמידים:

מי מתחפש בקטע שלפניך? מדוע לדעתך? מה דעתך על התחפושת במקרה הזה האם היא חיובית או שלילית?

מקור מס’ 5 – בראשית ל”ח , א:

א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.  ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.  ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר.  ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אוֹנָן.  ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.  ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר.  ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה.  ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ.  ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו.  י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.  יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  יב וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.  יג וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה  כִּי רָאֲתָה כִּי-גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה  כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.  טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.  יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.  כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.  כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל-הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כב וַיָּשָׁב אֶל-יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.  כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.  כה הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל-חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר-נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.  כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא-יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ.  כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.  כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.  כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.  ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.  {ס}

שאלות לתלמידים:

מי מתחפש בקטע הזה? מדוע? מה דעתך על מעשה זה האם הוא חיובי או שלילי? מעשה ראוי או מעשה שראוי להוקיעו?

מקור מס’ 6 – שירו של אבי טולדנו – תרקדי את הלילה

את יושבת לך שעות רבות מול המראות
על פנייך כל צבעי המלחמה
מנסה עוד לפני את כל התחפושות
לך תפקיד ראשי יחיד בהצגה

ואת יוצאת
אני נשאר פה אין לי ספק
שוב את יוצאת
אל אורות הדיסקוטק

תרקדי את הלילה, זה לילה לרקוד
תרקדי את הלילה בכל הרחובות
מחכה גם הלילה עיניים בחלון
ואולי זהו לילה של הריקוד האחרון.

• מי מתחפשת בשיר הזה?
• מדוע?
• מה דעתך על מה שהיא עושה? מה מעתך על כל תמרוקי הקוסמטיקה למיניהם? והניתוחים למיניהם? האם אינם סוג של תחפושת? האם הם ראויים? כיצד העולם הזה של להראות טוב וצעיר כלפי חוץ מתחבר אליך?

נחזור למליאה.

נאסוף את הלימוד בקבוצות, ונציג מכל קבוצה יציג בקצרה את הקטע הנלמד והדברים שעלו בדיון.

כעת נלמד יחד מקור נוסף:

גמרא כתובות דף טז עמוד א’

תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים – כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים – כלה נאה וחסודה.

כל תלמיד יכתוב מה דעתו – עם איזו דעה הוא מזדהה ומדוע? מה הוא היה בוחר לומר לכלה פחות יפה שהייתה עומדת לפניו וזקוקה למחמאות מצידו?

כיצד הסיפור הזה מתקשר למקרים שלמדנו מקודם?

ראינו שבחיים, במצבי החיים השונים, מציאות החיים מביאה אותנו לעטות תחפושות מתחפושות שונות. לעתים אנו עוטים על עצמנו תחפושת ממש – לבוש ובגדים שאינם מתאימים לנו – רק בגלל צרכי החברה, ולעתים התחפושת באה לביטוי בהתנהגות שלנו – בכך שאנו עושים הצגה או “פוזה”, או משחקים משחק של דמות שאיננה אנחנו באמת.

אך כפי שראינו מן הדוגמאות הרבות, לעתים התחפושת היא נצרכת ונדרשת – לעתים אין ברירה אלא לעטות אותה. האם יכולה להתקיים חברה שאין בה תחפושות בכלל?  האדם צריך ללמוד כיצד לדעת לעטות תחפושות במידת הצורך – אחרת הוא עלול להיפגע ולא יוכל להסתדר בחברה.

כל אחד מאיתנו צריך כל הזמן לשאול את עצמו: האם אני לובש ומתנהג בצורה שהיא אכן אני? שמבטאת את האני הפנימי שלי, את מי שאני באמת?  ואם לא – האם אין ברירה והדבר נצרך והוא לטובה? האם אני יודע לזהות מתי צריך לעטות מסיכה, ומתי אפשר להוריד אותה?

נבקש מהתלמידים לכתוב על מקרה שקרה להם בו הם התחפשו או הציגו מישהו שאינו הם באמת.

• מדוע הייתי צריך להתחפש במקרה זה? האם הייתי רוצה לפעול אחרת? מה קיבלתי מהתחפושת הזו, והאם היא פגעה בי במובנים אחרים?

ניתן להציע לאחד התלמידים לשתף , ולערוך בכיתה דיון: האם התחפושת הזו הייתה נצרכת וחיובית או לא נצרכת ושלילית?

תחילה התנסנו בהתחפשות פיזית וחווינו אותה.  למדנו בקבוצות על סוגים שונים של תחפושות, וחזרנו ללימוד משותף. ולסיום ניסינו להתבונן במקרים מחיינו בהם התחפשנו.

לסיכום ניתן לומר, שיש תחפושות טובות ויש תחפושות רעות. לפעמים התחפושות מבטאות משהו פנימי שאי אפשר להוציא בדרך אחרת, ולפעמים הן מכסות על האני האמיתי שלנו וחוסמות אותו. לפעמים הן נצרכות ולפעמים הן פוגעות בנו.

החכמה הגדולה היא לדעת לזהות מתי, ועם מי, צריך להתחפש, ומתי ועם מי אפשר להוריד את המסיכות.