נפתח בשאלות לדיון קצר והצפת מחשבות על הנושא:

• ממה אנשים בורחים?
• למה בורחים? האם הבריחות בחיים מצליחות?

נקרא את הפסוקים הראשונים של ספר יונה:

יונה א

א וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר.  ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ  כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי.  ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה

מיד בראשית ספר יונה אנו פוגשים בריחה מוזרה: בריחה מלפני ה’, ועוד מפתיע, שהבורח הוא נביא.

• האם באמת סובר יונה כי ניתן לברוח מה’? והרי נביא כמוהו ודאי יודע כי אין אפשרות לאדם לברוח מיוצרו.

נשאל את התלמידים לדעתם.

הוכחה מן הפסוקים עצמם להכרתו העמוקה של יונה בחוסר יכולתו של האדם לברוח מה’, מצויה בדברים אותם הוא אומר למלחים: “עברי אנכי ואת ה’ אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה”. יונה, אם כן, מעיד על יראתו את ה’, בורא העולם כולו, ואם כך מתחדדת השאלה – כיצד מנסה יונה לברוח מפניו?

א. תשובה לשאלת בריחתו של יונה ניתן למצוא בפירושו של הרד”ק שמפנה את תשומת לבנו להבדל דק שמבדיל את בריחתו של יונה מ”סתם” בריחה:

“אלא אין אלא אין ‘מלפני’ (בפסוק ג) כמו ‘מפני’, כי הנביא היה מלא חכמה ודעת, ואיך היה חושב לברוח מפני ה’? אלא, מלפני ה’ היה חושב (=כי התכוון לברוח מלפני ה’ ולא מפני ה’), כי פירוש ‘מלפני’ מדבר שהוא לפני ה’ והוא רוח הנבואה. כי חשב שאם יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לא תשרה עליו רוח נבואה.”

כלומר, שלדברי הרד”ק יש להבחין בין בריחה מפני ה’, שוודאי אינה אפשרית, ובין ניסיון הבריחה של יונה שהוא “מלפני ה'” ונוגע לשליחותו הנבואית של יונה – שליחות שיונה מנסה להתנגד לה ולברוח ממנה.

חשוב לציין בפני התלמידים, כי במסגרת שיעור זה לא נעסוק בשאלה הגדולה מה הסיבה לניסיונו של יונה להתחמק משליחותו הנבואית, אלא במעשה הבריחה עצמו ובמשמעותו.

ב. כעת יש לבחון כיצד מתאר פרק א בספר יונה את בריחתו של יונה מלפני ה’.

יונה א

א וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר.  ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ  כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי.  ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה.  ד וַיהוָה הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.  ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם וְיוֹנָה יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם.  ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד.  ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל-יוֹנָה.  ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה-נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ  מַה-מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה.  ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה.  י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ  כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי-מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם.  יא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ  כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר.  יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם  כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם.  יג וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ  כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.  יד וַיִּקְרְאוּ אֶל-יְהוָה וַיֹּאמְרוּ אָנָּה יְהוָה אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא  כִּי-אַתָּה יְהוָה כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ.  טו וַיִּשְׂאוּ אֶת-יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל-הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.  טז וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה אֶת-יְהוָה וַיִּזְבְּחוּ-זֶבַח לַיהוָה וַיִּדְּרוּ נְדָרִים.

נבקש מהתלמידים לעבוד בזוגות, הם יעיינו בפסוקים ויענו:

1. ציינו הבדלים בין התנהגותם של המלחים ובין ההתנהגות של יונה.
2. מהי המילה המנחה המלווה את יונה בפרק זה?

תשובות:

1.הבדלים בין התנהגות המלחים להתנהגות יונה:

• המלחים פעילים- יונה הולך לישון
• המלחים זועקים-יונה שותק
• המלחים מגלים אכפתיות כלפי יונה ומנסים להצילו – יונה אדיש לחייו לחלוטין
• המלחים מתפללים אל ה – יונה אינו מתפלל
• המלחים “חוזרים בתשובה” ויראים את ה’ – יונה עומד במריו

2.ניכר כי המילה המנחה היא “ירד” המופיעה כמה פעמים (אם כי חשוב לציין כי “ירד” ו”ירדם” על אף המצלול הדומה אינן מאותו שורש):

1. “וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ”
2. “וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי, יְהוָה”
3. “וְיוֹנָה, ירַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, ויֵּרָדַם”.

ובכן, בבריחתו של יונה מלפני ה’ הוא למעשה בורח מעצמו. הוא מסרב לשמוע את דבר ה’ המפעם בו ובכך מתנכר לעצמו ולסביבתו – הוא אינו שותף לפעולות ההצלה של המלחים, מגלה אדישות גמורה לחייו שלו. יתרה מכך, בכך הוא גם מתרחק מה’, דבר המומחש בירידה המתמדת שלו.

כלומר, למרות שיונה סובר כי בריחתו היא ממזרח (יפו) למערב (תרשיש), נתיב הבריחה שלו בעצם מוריד אותו מטה מטה, עד שהוא מגיע למקום הנמוך ביותר – למצולות הים ומעי הדגה.

במעי הדגה, מגיע השינוי בכך שיונה מתפלל את ה’. דרך תפילתו הוא מתחיל את עלייתו חזרה ולמעשה מתחיל “לחזור לעצמו” ולשליחותו. אף שישנה עוד כברת דרך חינוכית שעליו לעבור עד סופו של הספר, יונה מתחיל לעלות מעלה כשהוא חוזר ומבקש את הקשר עם הקב”ה ומבין כי אינו יכול להתנכר למהותו כנביא המביא את דבר ה’ לבני האדם.

ניתן להבין את עצמת ההתנכרות שבבריחה זו מעצמו, נעיין בתיאור הנבואה מספר ירמיהו (כ, ז-ט):

(ז)”פיתיתני יהוה ואפת, חזקתני ותוכל, הייתי לשחוק כל-היום, כולו לועג לי

(ח) כי-מדי אדבר אזעק, חמס ושוד אקרא,  כי-היה דבר-יהוה לי לחרפה ולקלס כל-היום

(ט) ואמרתי לא-אזכרנו, ולא-אדבר עוד בשמו, והיה בליבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי; ונלאיתי כלכל, ולא אוכל “.

דהיינו, דבר ה’ הוא “כאש בוערת” בעצמותיו של הנביא, וזהו מאמץ עבורו לכלוא את נבואתו. הבריחה של יונה משום כך, היא בעצם התנכרות בכוח ממש למהותו וטבעו שלו עצמו.

כפי שנאמר לעיל, סיפור בריחתו של יונה מלפני ה’ הוא למעשה גם סיפור בריחתו של יונה מעצמו – מיעודו ומן האמת הפנימית שלו. ניתן לקשר את רעיון הבריחה של יונה לעניין ההתמודדות שלנו עם בעיות שונות שלעתים אנו רוצים או נוטים “לברוח מהן” – דבר שכל אדם, צעיר או מבוגר, עושה לעתים. את החשיבות שיש בנכונות של אדם להכיר בבעיות שונות ולא לברוח מהן או מעצמו ניתן לראות למשל באמרה חסידית מפורסמת של ר’ זוסיא מאניפולי (אחיו של ר’ אלימלך מליז’נסק):

“אם ישאלו אותי (בשמים) למה לא הייתי משה – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי”.

• נבקש מן התלמידים לעבוד בזוגות: כל תלמיד ימציא מדמיונו מקרה בו אדם כלשהו “בורח” מהתמודדות עם משהו בחייו. לאחר מכן כל זוג תלמידים יקראו יחד את המקרים הדמיוניים ויסבירו ממה בורח אדם זה ומדוע.

נקרא את הפסוק מספר משלי (יב, כה): “דאגה בלב איש ישיחנה ודבר טוב ישמחנה” ואת מחלוקת חכמים אודות פרשנותו (בבלי יומא עה.):

“דאגה בלב איש ישחנה” – רבי אמי ורבי אסי, חד אמר ישחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים.”

רבי אמי ורבי אסי מציגים שתי גישות להתמודדות עם דאגות. אחד סובר כי יש להסיח את הדעת מן הבעיה ואילו האחר סובר הפוך – כי יש לדבר על הבעיה ולהציף אותה.

נציג לתלמידים שאלה לדיון:

• מהי הדרך העדיפה להתמודדות עם בעיות? נעלה יתרונות וחסרונות של כל דרך.

נקודות למחשבה: האם הסחת דעת מבעיה היא בהכרח בריחה? האם הדרך תלויה באופי הבעיה? מה מפסיד אדם המסית את הבעיה הצידה? האם בעיות עשויות אכן להיפתר אם מסיחים את הדעת מהן? מה מרוויח -באופן פנימי- אדם המתמודד עם הבעיה?

נבקש מהתלמידים לרשום, כל אחד לעצמו, בעיה או דאגה שהוא נהג “לברוח” ממנה, אך לבסוף הצליח להתמודד איתה ו”לחזור לעצמו”. מה הייתה דרך ההתמודדות?

(מה שכתבו התלמידים ישאר איתם – ואין לבקש מהם לשתף עם הכתה. זהו חומר אישי למחשבה).

פתחנו בחשיבה על בריחה כתופעה נפשית. לאחר מכן קראנו על בריחתו של יונה הנביא “מלפני ה’ ” ושאלנו אודות משמעות הבריחה של נביא מה’. מכאן עברנו להתבוננות באופי הבריחה של יונה על-פי הפסוקים. נוכחנו שהבריחה של יונה היא למעשה בריחה מעצמו, מהשליחות והנבואה שהן מהותו. מתוך הבנה זו ביקשנו לדון בבריחות של כל אדם מעצמו ובדרכים השונות לעמוד מול קושי. סיימנו בהצפה של דוגמאות אישיות לבריחות והחזרה מהן.