נתלה בכתה שתי תמונות, תמונה של ארץ ישראל (כגון זו), מול תמונה של אוגנדה (כגון זו).

• נשאל את התלמידים: איפה הייתם מעדיפים לגור?
• נבקש מהתלמידים לדמיין מפלי מים מדהימים, יערות גשם טרופיים, שדות תה ציוריים ליד הבית. נשאל – איך מרגישה התחושה לגור במקום כזה?

נספר שזה כמעט קרה לנו. הקונגרס הציוני ה-6 בבאזל דן בהצעה של שר המושבות הבריטי צ’מברליין, לתת לעם היהודי שטח באוגנדה (הנוף שרואים בתמונה השניה) כדי להקים בו מושבה יהודית אוטונומית.

בשנת 1903 מתכנס הקונגרס הציוני כשברקע שלו הדי הפרעות בקישינב שברוסיה בהם נרצחו עשרות יהודים, נפצעו מאות ונחרבו מאות בתי עסק. התחושה היא שחייבים למצוא פתרון – היהודים במזרח אירופה לא מוגנים ומתמודדים עם עלילות דם, פרעות אנטישמיות ושלטון שאינו מגן עליהם. הרצל מעלה הצעה בריטית לקבל חבל ארץ באוגנדה, ומנגד מודיע שניסיונותיו לקדם התיישבות יהודית אוטונומית בחבל אל-עריש העלו חרס. הרצל מציע לקונגרס להיענות בחיוב להצעה ולהקים משלחת שתבדוק את הצעתו של שר המושבות הבריטי ליישב יהודים באוגנדה.

נקרין על הלוח שני קטעי עיתונות שמתארים את אוגנדה וארץ ישראל. נקרא אותם יחד עם התלמידים. נבקש מהתלמידים בזמן קריאת הכתבות לתאר במילה את התחושה שעולה ביחס לאוגנדה וארץ ישראל מהכתבות.

קטע מתוך עיתון “ההשקפה” של אליעזר בן יהודה:

“נתפרסמו ידיעות רשמיות אודות האדמה אשר ממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים באפריקה המזרחית.
שטח האדמה הזאת הוא חמשת אלפים פרסה מרבעות. גבולה הדרומי מתוח במרחק חמש פרסה ממסילת הברזל האוגנדית. ממזרח תמחא האדמה בגבעות הנמשכות מצפון לדרום, ובמערב הגבול עובר ממזרח להר אלגון. הממשלה מוכנה להרחיב אחרי כן עוד יתר את גבולות הארץ עד ים ויקטוריה ניאנזה ויהיה למדינת היהודים נמל בים הגדול הזה.
הארץ הזאת היא על רמת ננדי הידועה. האוויר בה טוב ומבריא, האדמה שמנה ופוריה, והעקר כמעט שוממה מאדם, כי מספר ילידי הארץ בה מעטים מאד, ולכן אין חשש בלבולים מצד ילידי הארץ. אודות טיב הארץ הזאת כתב סר הרי דשונסטון [ג’ונסטון], שהוא בן סמך בדבר, כידוע,   בשנת 1902, כדברים האלה לאמר:
‘בכל הארץ היפה הזאת אין אף מקום אחד רע המראה ולא נעים. בכל מקום מראה הארץ הוא מלא חן ונעם, ומנוחה שורה עליו. היא דומה הרבה לאנגליה, ובהיות שהיא כמעט לגמרה בלי יושבים מילידי הארץ, היא כמו ממתנת לאנשים שיבואו ויעשוהו לארץ פלאות של עשר ושלוה אנגליה קטנה, כחצי שוטלנד, או מדינת אואלס [ויילס] רחבה, משתרעת על קו המשוה בגובה בינוני של כארבעת אלפים רגל מעל לפני הים ויקטוריה ניאנזה’.
זו היא הארץ שממשלת אנגליה רוצה לתת ליהודים לכונן להם עליה מדינה עם שלטון בית. שטחה הוא כשליש מכל ארץ ישראל מעבר לירדן, מערבה ומזרחה, וכמעט אין בה כלל יושבים, באופן שכל מה שהארץ הזאת תוכל לשאת יושבים עליה יוכלו כולם להיות מבני עמנו.”

מה מחכה להם בארץ ישראל? – שלטון תורכי שאינו רוצה בהם ושממה.

נקרא קטע מתוך יומנו של מרק טוויין  “מסע התענוגות בארץ הקודש” (1867):

 “..המדבריות הללו ריקים מאדם, תלים דהויים אלה של שממה… טול אותו תל חרבות, כפר נחום; טול את טבריה, כפר אווילי המתנמנם בצל ששת דקליו האבלים;  … טול אגם חדגוני, קודר ונטול מפרש זה, הנח בתוך טבעת גבעות צהובות וגדות נמוכות ותלולות… כל הדברים האלה – אם אינם מהווים חומר מצוין לשיר ערש מרדים, הרי לא ייתכן שיר ערש בעולם.”

על ירושלים כתב טווין:

“…מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – ‘בקשיש’ נצחי. למראה המוני הנכים, בעלי המומים והחולים המתקהלים במקומות הקדושים וחוסמים את השערים.. ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה.”

אוגנדה בעלת אדמה פוריה ואינה מוקפת אויבים, ארץ ישראל מוזנחת וחרבה נשלטת ע”י שלטון תורכי עוין ואוכלוסיה מקומית עויינת.

• נשאל: אם ההבדל בין ארץ ישראל לאוגנדה כל כך ברור, למה בחרו בארץ ישראל? אילו עוד טיעונים משפיעים על ההחלטה מלבד הטבע והביטחון?

הוויכוח כמובן אינו בין אדמה דשנה לבין אגם מים קודר, אלא על הפער בין ארץ ישראל – ארץ הקודש חלמנו שנים, לבין הפתרון היעיל ואולי המתאים ביותר למצב הנוכחי – אוגנדה.

מה יעדיף הקוגרס?  כעת נלמד לעומק את טיעוני הגישות השונות.

נביא בפני התלמידים דברים שונים שנאמרו ע”י פעילים ציוניים.

לאחר קריאת המקורות ומילוי דף העבודה, נבצע “קונגרס כיתתי”.

מהשאלה לשיעור- דף עבודה

קרא את המקורות שלפניך, אחרי כל מקור כתוב האם הדובר תומך או מתנגד לתכנית אוגנדה ומה הנימוק שהוא מציג:

ישראל זנגוויל:

“את ‘כאב היהודים’ אפשר להקל רק על ידי מדינה
יהודית, אבל… מקומה של מדינה יהודית זו היא שאלה
ממדרגה שנייה… “

“מוטב ציונות בלי ציון מאשר ציון בלי ציונות”.

“הרוח חזק מן הקרקע, והנשמה הישראלית תוכל לברוא לה ארץ ישראל חדש’ בכל מקום שהוא.
(ישראל זנגוויל, מתוך: הדרך לעצמאות, “המדיניות של ההנהגה הציונית”, פברואר ‏1920)

ב’ זאב ז’בוטינסקי:

מסלול נדודינו, בו עברנו, בשמה של ארץ ישראל, המסלול,
שמן הצעד הראשון ועד לאחרון בו היה כולו פולחן קודש לארץ
ישראל. מסלול זה יוכל להגיע אל קצו רק בארץ ישראל. אם
נסור ממסלול זה – נרד מפסי ההיסטוריה, נסטה   מן הדרך
ונתעה ללא שוב.

 (זאב ז’בוטינסקי, מתוך: כתבים ציוניים ראשונים,
הוצאת ערי ז’בוטינסקי, ירושלים תש”ט).

 נחמן סירקין:

רצינות השאלה העומדת לדיון מחייבת להתגבר על רגשות
ולנהוג לפי השכל הישר  …
המצוקה הקשה של המונינו והצורך הדחוף בהסדרת ההגירה,
תובעים מאתנו תשובה, והציונות חייבת ליטול לידיה את
היוזמה בשאלות החיוניות האלה של היהדות. ]…[
עלינו להיענות לצורך הזה. אין זה נכון, כי עם קבלת ההצעה
לגבי מזרח אפריקה (אוגנדה) אנו מוותרים על התקווה לארץ
ישראל. ]…[
אין לנו לחשוש מפני מזרח אפריקה, כי היא לא תספק את הרגש
הלאומי שלנו.
(נחמן סירקין, מתוך דו”ח הקונגרס הציוני השישי).

אליעזר בן יהודה:

“הדבר תלוי בנו. אם אנו רוצים, הרי מחר אנו אנשים ככל האנשים אשר על פני האדמה, אנשים שיש להם ארץ, שהארץ הזאת היא שלהם שבארץ הזאת לא יהיו צריכים לחסד שום אדם, ולא יפחדו כל ימים פן לא יהיו רצויים […] פן יסגרו שערי הארץ לפניהם, ופן יקום איזה [אנטישמי] שְטֶקֶר, לוּאיגֶר, דרוּמון, או קרושֶון להבאיש ריחם”.

“אתם קראים את עצמכם ציונים ציוניים, ארץ ישראליים, ואותנו- אפריקניים, אוגנדיים. אדוני, אין אנו מתבישים חלילה בשם זה. אבל, לא אפריקניים ולא אוגנדיים אנו, אלא עמיים, הנה מה אנו! אתם ארציים ואנו עמיים. ‘לנו העם הוא העקר […] ולכם, אדוני, הארץ היא העקר! ואתם אמרים: אם אפשר העם בהארץ הרי מוטב, ואם אין […] יאבד העם ואל נותר אנו קוצה של יוד מחִבּת ציון שלנו! אתם קוראים, כי לכם יש אידיאל , אידאל יפה באמת!”

(מתוך מכתב בעיתונו “השקפה”  גיליון ל’, כ”א באייר תרס”ד).

יחיאל צ’לנוב:

“לא הציונים בדו את ציון מלבם, כי אם ציון והשאיפה אליה
הן שיצרו את הציונים. אתם רואים כי אין כאן לפנינו תופעה
מקרית, כי אם מסורת הנמשכת בלי הפסק במשך דורות. העלייה
לארץ ישראל תמשוך אליה כוחות אנושיים ואמצעים חומריים
אשר בשום מקום אחר אין לנו כל סיכויים למשכם אלינו, והיא
תסייע לנו במידה מרובה להנחת יסוד ליישוב החדש”.

(יחיאל צ’לנוב, “ציון ואפריקה”, בעריכת ש’ אייזנשטט, תל אביב תרצ”ז, עמ’ 232–234).

משה לייב לילינבוים:

“אל נשלח יד במשאת נפשנו ולא נקטף בעצמנו את פתיל חיינו, כי אוגנדה לא תשלול את ציון מישראל, כי אם את ישראל מציון. זה יהיה החורבן האחרון, פרוד גמור בין העם לארצו, שביתת מלחמת הקיום ותקות הלאום וזה יהיה מחתימת דברי ימי ישראל”.

(משה לייב לילנבאום, 1843-1910 משכיל וסופר, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה).

מקס נורדאו:

“לפני המטרה הניצבת איתן, לפני המטרה של התיישבות היהודים בארץ ישראל, יכולה  הצעת אוגנדה להיות רק תחנה בדרך ועבודה ארעית: הקמת בניין לשעה בשביל מאות אלפי אחינו האומללים… בשביל מאות אלפים אלה מוכרחים אנו להכין מיד, קודם שנוכל להראות להם דירת קבע לדורי דורות, מקלט לילה…“

(מקס נוֹרְדַאוּ 1849-1923 , היה הוגה דעות, נואם וסופר, רופא, יהודי יליד הונגריה, ממייסדי התנועה הציונית).

קונגרס כיתתי

נעורר בכיתה דיון תיאטרלי על האפשרויות השונות.

נציג את שיטת תומכי תכנית אוגנדה. מולנו יעלה בכל פעם דובר אחר שיציג טענה נגד התכנית. (ניתן לערוך את העימות גם ללא השתתפות מורה, בין תלמידים בלבד). מומלץ להביא לבוש הולם (כובע, ז’קט או משהו מעין זה) שילבשו הדוברים.

(ניתן גם לעבוד עם דוברים מתחלפים, כאשר כל תלמיד שירצה לייצג דעה יוכל לבחור כרצונו דעה ולנאום בקונגרס).

לאחר הקונגרס נערוך הצבעה כיתתית – מה אתם הייתם בוחרים?

לסיכום, נספר לתלמידים את ההתרחשות ההיסטורית בקונגרס שכונה “קונגרס הדמעות” ואת הפולמוס בעקבותיו (ניתן למצוא תיאור ומידע בקישור זה)

נשתמש בתרגיל כתיבה יוצרת:

נזמין את התלמידים לדמיין כי ההצעה התקבלה, ואנחנו חיים היום באוגנדה. דמיינו את עצמכם שם. כתבו קטע הפותח במילים: “לו הייתי באוגנדה…”.

למדנו על ההצעה להתיישב באוגנדה ועל ההבדלים בין ארץ ישראל ואוגנדה.  קראנו את הטענות השונות בעד ונגד התכנית וערכנו הצגה של קונגרס כיתתי והצבעה, ולבסוף ניסינו לדמיין כיצד היו נראים חיינו באוגנדה.

המחשבה על איך חיינו היו נראים אילו המדינה היתה קמה באוגנדה – מעוררת ומסעירה. שאלות דומות ניתן לשאול על כל מיני בחירות גורליות שעשינו בחיים – מה היה קורה אילו בחרנו אחרת?  לעיתים צריך לעצור ולשאול שאלות אלו, אך לאחר מכן יש מקום לשוב ולהודות על בחירות אלו ועל חיינו כפי שהם נראים היום.