נפתח את השיעור בכך שלכבוד עשרה בטבת נעסוק בירושלים (ניתן להזכיר מתוך הדברים שהקדמנו לעיל), ובתכונתה המיוחדת. נקרא את המקור הבא בפני התלמידים (אפשר גם לכתוב על הלוח) המתייחס לכך שלכל מקום יש מהות מיוחדת משלו:

הראי”ה קוק, אגרות הראי”ה א’ איגרת לט’:
“…כל עיר ומקום שבארץ הקודש יש לו שורש ובחינה (בקדושה) בפני עצמה…”

• נשאל את התלמידים מה מייחד את ירושלים לדעתם, מהי בחינתה ותכונתה המיוחדת של ירושלים בעיניהם?

ניתן לכתוב את תשובותיהם על הלוח. ודאי תהיינה תשובות רבות ומגוונות וטוב שכך – להיזכר ולהעלות על ליבנו את שלל הדברים המייחדים את ירושלים. הרווח הנוסף הוא לשמוע מהתלמידים שלנו על הקשר שלהם לירושלים (או על חוסר הקשר…)

לאחר שהתייחסנו לרעיונות שעלו מהתלמידים ונתנו להם מקום, נמשיך הלאה:

נסביר כי בלימודנו היום נתמקד בתכונה אחת המאפיינת את ירושלים, והיא החיבור. בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה, בין קודש לחול.

נשמיע לתלמידים את שירו של אהרן רזאל “ירושלים של מעלה“:

“אמר הקב”ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו” (בבלי, תענית, ה.)

לאחר שמיעת השיר, נשאל:

• מהי ירושלים של מעלה, ומהי ירושלים של מטה?
• מהי לדעתכם משמעות אמירתו של הקב”ה ” לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה”?

א. נחלק לתלמידים את דבריו של הרב שטיינזלץ ללימוד בחברותות, בליווי שאלות מלוות ללימוד המשותף ולשיחה בתוך החברותא:

קדושתה המיוחדת של ירושלים, נובעת ועולה מהיותה “המקום אשר יבחר ה'”. העיר בה החליט ה’ לקבוע את ביתו, בית המקדש, ולהשרות בה את שכינתו. קשר זה שבין הקב”ה והעיר ירושלים איננו מצוי רק בירושלים של מעלה – בחלק הרוחני של העיר, אלא בא לידי ביטוי אף בירושלים של מטה, העיר – כפי שאנו מכירים אותה.
בירושלים, במקום שהעולם העליון והתחתון יהיו בסדר רגיל – זה מעל זה, הם משיקים אחד לשני. במקום שהשמים יהיו למעלה והארץ תהיה למטה, ישנה נקודה שבה השמים נמצאים באותו מישור שבו נמצאת הארץ.
ירושלים… היא מקום מיוחד כזה, בהיותו מקום בו העולם הזה והעולם העליון נכנסים אחד בשני.
ירושלים נמצאת בשולי החומר והגשמיות – בקצה שלפני העולם שאיננו גשמי… ירושלים נקראת בדברי חז”ל “בבת העין”. העין היא החלק היחיד בגוף , שבו העצב מחובר ישירות אל המוח. אישון העין הוא בעצם חור בתוך הגוף אשר דרכו מגיע הרושם מן החוץ פנימה. במקומות אחרים בגוף הרשמים עוברים סינון ועיבוד, ואילו בעין הם נכנסים מיד, כפי שהם.
פתח מסוג זה – מעבר ישיר בין העולם של מטה לעולם של מעלה – היא ירושלים. היא שער השמים, שער מעבר מן הגשמיות אל הרוחניות. משום כך מתפללים לכיוון ירושלים. התפילות מכוונות אל ירושלים, ודרכה הן עולות מעלה…
החיבור אל העולמות העליונים, יוצר “נזילה” של קדושה מבעד לקודש הקודשים, המקדש והר הבית, אל העיר כולה. ולא רק אל הדברים הנעלים שבעיר, אלא על כל חלקיה הגשמיים – בתיה, אבניה , ואף הקוצים שלה, ועל כל הדרים בה – מגדולם ועד קטנם.
האבנים של ירושלים הן אחרות, הקוצים שלה – הם כולם של זהב…
ירושלים היא “העיר כלילת יופי” – יפה יותר מהרבה ערים יפות בעולם אולם יופייה של העיר אינו נובע ממבנים נאים או עיצוב חיצוני מרהיב…היופי של ירושלים, השמש והאור שלה, ודברים אחרים יפים שיש בה, נובעים מהפנימיות שלה, מקדושתה. השיריים של פנימיות ירושלים, הטיפות שנופלות מהקדושה שלה, הן המייפות אותה ומעניקות לה חן… פירורי הקדושה, השיריים הקטנים של הרוחניות, הם אלה שעושים את ירושלים יפה בגשמיות…
(הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, חיי שנה, אהבת ירושלים)

שאלות מלוות:

• מהי התכונה המייחדת את ירושלים לפי הרב שטיינזלץ?
• ממה נובעת תכונה ייחודית זו?
• למה מדמה הרב שטיינזלץ את ירושלים? מה מעורר בכם הדימוי הזה?
• ירושלים היא שער דו-כיווני – מה עובר מכל כיוון?
• אלו דוגמאות נותן הרב שטיינזלץ המבטאות את ייחודיותה של ירושלים? האם עולות לכם דוגמאות נוספות? מהן?
• איזה משפט מתוך דבריו של הרב שטיינזלץ “תופס” כ”א מכם, מאיר לכם? מה בו “תופס” אתכם או מאיר לכם?
• תנו כותרת משלכם לדברי הרב שטיינזלץ…

ב. לאחר הלימוד בחברותות נחזור למעגל הכללי, לאסיף בו כל חברותא תשתף במשפטים ש”תפסו” אותם או האירו להם, ותסביר מה “תפס” אותם במשפט או מה האיר להם המשפט. אפשרות נוספת היא שכל חברותא תשתף בכותרת שנתנה לדבריו של הרב שטיינזלץ, ותסביר את בחירתה.

מתוך הדברים נדון בתכונתה המיוחדת של ירושלים בפרט (אם זה משתלב אפשר לשאול בתוך השיח שהתפתח האם אכן עלו להם דוגמאות נוספות המבטאות את תכונתה זו של ירושלים ומהן) , וסביב המושגים העולים בהקשר בכלל: עולם עליון ועולם תחתון, קדושה וחול, חומר ורוח, פנימיות וחיצוניות, שכינה, ביתו של הקב”ה, ועוד.

במאמרו מרחיב הרב שטיינזלץ ומזכיר את הניסים שקרו בבית-המקדש ובעיר עצמה כתוצאה מהיותה מקום בו עולם עליון ועולם תחתון מתחברים: תופעות שבהן חוקי העולם הגשמי אינם חלים במלואם (הארון והכרובים שאינם מן המידה, וכן: לא הסריח בשר הקודש, עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, לא הזיק נחש ועקרב וכו’ – ישנה אפשרות ללמוד מקורות אלו עם התלמידים לאלו הרוצים להרחיב: בבא בתרא צט, אבות ה,ה)

להרחבה אפשר ללמוד יחד את המקור הבא:

מסכת דרך ארץ, ז, לח:
אבא חנן אומר משום שמואל הקטן:
העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם,
לבן שבו – זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו,
שחור שבו – זה יישוב,
קמט שבו – זה ירושלים,
פרצוף שבקמט – זה בית-המקדש שיבנה במהרה בימינו”

אפשר לדבר ולהרחיב על המשמעות של הדימוי של ירושלים לאישון (פתח, ראייה, אור, רגישות, חשיבות, ועוד).

לסיכום הרעיון, ובהתאם לאופי הכיתה, ניתן לשלב “דמיון מודרך” לקבוצה ולמנחה אשר זה מתאים לו:

נתחיל בעצימת עיניים, הרפייה של הגוף איבר אחר איבר מלמעלה עד למטה, נשימות עמוקות וכו’. לאחר הרפיה נשימה וכו’ נדמיין את עצמנו יוצאים מהיכן שאנו נמצאים כרגע, משוטטים מטיילים ומגיעים לפתח. לתאר איך הוא נראה: הפתח קטנטן, מסביב הפתח חשוך ושחור, וסביבו לבן ומאיר…וכו’… בקיצור לתאר עין. אנו מבינים כי בעצם זהו שער בין העולם שלנו לעולם עליון יותר – האם אנו רוצים להיכנס? אילו רגשות מתעוררים בנו? רצונות? ציפיות? מה אנו רוצים לקחת איתנו לשם? לקחת אותו איתנו…אנחנו נכנסים… מה אנחנו רואים שם? פוגשים? מה היינו רוצים לעשות או לומר שם? מה היינו רוצים לקחת איתנו בחזרה? לקחת אותו… לעבור בחזרה דרך הפתח לעולם שלנו… האם היינו רוצים שהפתח יישאר פתוח? שתמיד יהיה אפשר לעבור בו? אנחנו מטיילים ומגיעים אט אט למחוזות המוכרים לנו…למקום בו אנו יושבים כעת… כל אחד בקצב שלו כשהוא מוכן לפתוח עיניים (…)וכו’.

לאחר הדמיון המודרך ניתן לשתף בכ”א מהשאלות שנשאלו תוך-כדי, בהתאם לקבוצה ולמקומה לאחר הדמיון. למשל סבב של :מה בחרתי להביא איתי? או של: האם השארתי את הפתח פתוח? או לשתף ברגש שאני מרגיש כרגע ולהרחיב בכמה מילים אם מתאים.

מתוך השיח שנוצר נעלה את השאלה כיצד אנו יכולים לחיות ב”בחינת ירושלים”? כיצד אנו יכולים לחבר את חיינו כאן בעולם התחתון לעולם עליון? כיצד אנו יכולים בחיי החול שלנו, בחיי החומר – להפיח רוח ולחוש קדושה? כיצד אנו מקשרים את המציאות הפשוטה שלנו, ואת פעולות ומאורעות היומיום למשהו שמעבר? כיצד אנו חיים את חיינו באופן שהקב”ה יהיה נוכח בהם, ששכינתו תהיה שורה בהם?

נציע או נבקש מכל תלמיד (כל מורה בהתאם לתלמידיו) לנסות לחשוב על רעיון כיצד הוא יכול לעשות זאת, ולכתוב אותו לעצמו.

כעת נבקש לראות שני כיוונים, שתי הצעות – האחת של הראי”ה והשנייה של ר’ נחמן מברסלב. (המקורות עם מעט הסבר אחריהם, עבור המורה, מצורפים בהמשך). ניתן לתלמידים ללמוד בקבוצות או בחברותות את אחד מהמקורות הבאים. נבקש מהם שיכתבו את כל השאלות אשר מתעוררות להם במהלך הלימוד. לאחר הכתיבה הראשונית נבקש שיחלקו בין שאלות של הבנת המקורות וכוונתם, לשאלות המתעוררות להן מתוך הלימוד על עצמם, על החיים שלהם.

לאחר הלימוד בחברותות נחזור למעגל הכללי ונפתח את הלימוד המשותף דרך השאלות שהתעוררו להם: נתחיל משאלות ההבנה ביחס לכל מקור – ראשית נבקש מכל קבוצה להקריא את רשימת שאלות ההבנה שהתעוררו להם מתוך הלימוד של המקור הראשון וננסה יחד להבהיר את הלא מובן. לאחר שהמקור הראשון הובהר והרעיון וההצעה שעלתה בו הובנה נעבור למקור השני ונעשה אותו דבר.

לאחר ששני המקורות הובנו וההצעות השונות של ר’ נחמן ושל הראי”ה קוק הובהרו, נאפשר לתלמידים שרוצים/מוכנים להעלות שאלה מתוך השאלות אשר התעוררו להם במהלך הלימוד ביחס לעצמם ולחיים שלהם, ונפתח שיח ודיון סביבם.

במידה ולא תהיה היענות או לא יתפתח שיח ספונטאני, ניתן להעלות שאלות בעצמנו, למשל:

• האם אני יכול לראות את עצמי מיישם את אחת מההצעות?
• עם איזו הצעה אני יותר מזדהה? מדוע?
• עם איזו הצעה קשה לי? מדוע?
• מה יכול למנוע מאיתנו לנסות להכניס לחיינו כל אחת מההצעות?
• מה היה יכול לעזור לנו להכניס לחיינו כל אחת מההצעות?

לסיכום ניתן לשאול את התלמידים אם אחת מההצעות הזכירה להם את ההצעה האישית שלהם אשר הם נתבקשו לכתוב בתחילת השיעור ונאפשר לתלמידים שרוצים/מוכנים לשתף את כולנו ברעיונות האישיים שלהם.

הראי”ה קוק, מוסר אביך, ב,ב: בכל דרכיך דעהו
צריך לבקש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם.
כשהוא עוסק בתפילה, אז יבקש את הקב”ה בהבנת ענייני תפילתו, וכוונה רצויה באמונת הלב, באותם העניינים של תפילתו. ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בעניינים אחרים.
כי כיוון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב”ה כביכול שוֹרה מצדו בזו העבודה דווקא, ובה ימצאנה (=את ידיעת ה’) ולא במקום אחר.
וכשהוא עוסק בתורה, ידע שימצא את הקב”ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו, ולזכור ולשנן היטב. ובזה הוא יודע אותו יתברך בתורתו, ולא באופן אחר;
כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
וכן בהיותו עסוק בגמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב”ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקיימת.
וכן בכל הדברים שעושה (=כלומר, מה שאינו תפילה, תורה או גמילות חסדים!).
הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו יתברך.
על כן, כל מה שעושה יהיה הכול דברי מצוותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו יתברך –
כשישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות, בכל צדדי השלמות.
ו(=אם יעשה כך) נמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים.

הרב קוק מציע לנו דרך בה גם בשגרה היומיומית שלנו, בפעולותינו הגשמיות, בחול שבחיינו – אנו יכולים “לדעת את ה'”, להיפגש ולהיווכח כי הוא שורה לא רק בקודש לא רק ברוח לא רק בעולמות עליונים, אלא אף בפעולות הפשוטות והרגילות ביותר שלנו המצויות במרחב החול והחומר.

הפשוט והידוע הוא שאנו יכולים לעשות זאת ע”י תפילה, ע”י לימוד תורה, או על ידי גמילות חסדים. החידוש אותו חידשה כבר החסידות הוא כי אנו יכולים לעשות זאת ע”י “כל הדברים” – “בכל דרכיך”: אכילה, שתייה, שינה – צרכינו החומריים, וכן משחק, טיול, ניגון ושירה, ספורט יצירה וכד’.

הרב קוק מחדש לנו באיזה אופן ניתן לעשות זאת: כבודו של הקב”ה מצוי בכל, וניתן לגלותו בכל דבר אם נבקש זאת. כפי מה שמגיע האדם בשלמותו ומביא את עצמו ומגלה את כוחותיו את כישוריו ואת אישיותו במפגש שלו עם הדברים שהוא פועל, מתוך מכוונות לדברים הללו – כך יתגלה כבוד יתברך השורה באותם הדברים בשעה זו.

ר’ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה נד:
כִּי צְרִיכִין לִשְׁמר מְאד אֶת הַזִּכָּרוֹן, שֶׁלּא יִפּל לְשִׁכְחָה, בְּחִינַת מִיתַת הַלֵּב
וְעִקַּר הַזִּכָּרוֹן הוּא לִזְכּר תָּמִיד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי (=בעולם שבא)
שֶׁלּא יִהְיֶה בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֵין עוֹלָם אֶלָּא אֶחָד
וְעַל יְדֵי מַה שֶּׁמְּדַבֵּק מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי (=בעולם שבא)
עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה יִחוּד ה’ אֱלקַי הַנַּ”ל…

ב. וּבְחִינָה זוֹ, לִזְכּר תָּמִיד בָּעוֹלָם הַבָּא
דְּהַיְנוּ לְאַדְבָּקָא מַחֲשַׁבְתֵּהּ בְּעָלְמָא דְּאָתֵי
הוּא בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת
בִּכְלָלִיּוּת כָּך רָאוּי לִהְיוֹת מִנְהַג יִרְאֵי הַשֵּׁם
תֵּכֶף בַּבּקֶר בַּהֲקִיצוֹ, קדֶם שֶׁיַּתְחִיל שׁוּם דָּבָר, יִזְכּר מִיָּד בְּעָלְמָא דְּאָתֵי
וְאַחַר כָּך יַעֲשֶׂה זאת בִּפְרָטִיּוּת
כִּי כָּל הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא הִתְלַבְּשׁוּת מַדְרֵגוֹת הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה…
וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית
עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו
וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה
לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם
וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ
רְמָזִים
כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ
בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ
וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת
שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם
שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן
וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם
צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

ר’ נחמן מציע אף הוא דרך לפתוח פתח (או בעצם לזכור כי פתח זה קיים, להיפתח אל מה שעובר דרך הפתח הזה) בין המציאות פה בעולם התחתון לבין מה שמגיע ובא מעולם העליון. ראשית לזכור זאת. להזכיר לעצמנו כי המציאות הגלויה אינה המציאות היחידה, אלא היא רק רובד אחד שלה (כי חוץ מ-“ירושלים של מטה” יש גם “ירושלים של מעלה”). להזכיר לעצמנו זאת כל בוקר.

(ניתן לומר כי זה מה שאנחנו עושים כאשר אנו קמים ואומרים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך – אנו נזכרים בכך שניתנה בנו נשמה, ושאותה נשמה חזרה והגיעה אלינו כעת מעולם העליון).

ובפרטיות: לזכור כי העולם הגשמי התחתון הוא לבוש של הקדושה מעולם העליון ולכן כל מחשבה דיבור ומעשה, אינם סתמיים ואינם מקריים. כל דבר בחיים שלי נשלח אליי מאת השית’, כמעין הזמנה אישית אשר עניינה לקרב אותי אליו. ועלי לנסות לחשוב ולהבין מה רומז שלי השית’ בכל מלאכה ועבודה. בעצם התייחסותי אל הדברים באופן זה – כבר הפקעתי מהם את הסתמיות החולית, פתחתי פתח דרכו מאירה הקדושה שבהם, וגיליתי בהם את הבחינה הא’ שבהם.

עסקנו בשיעור בייחודה של ירושלים כנקודת הממשק בין העולם העליון לעולם התחתון, בין חומר לרוח. שמענו את דברי הגמרא בלחן של יונתן רזאל, למדנו רטע של הרב שטיינזלץ והעמקנו על דימוי ירושלים כאישון – בגמרא ובתרגיל דמיון מודרך, שאלנו כיצד ניתן ליישם חיבורים אלו בחיינו האישיים, וניסינו להבין את עצותיהם של הרא”H קוק ושל ר’ נחמן מברסלב בשאלה זו.

אך האם באמת נצליח לחוש כל הזמן את עצמתו של חיבור זה? או כדברי ר’ נחמן מברסלב, נצליח לזכור את בחינת ‘עולם הבא’?  אכן חשוב להתאמץ ולהיזכר בבחינות אלו, אך חשוב לא פחות לדעת שגם כאשר איננו מרגישים את עצמתו של החיבור- הוא נמצא בנו וממשיך לפעול.