נשב במעגל. ונזמין את התלמידים להאזין לשיר המוכר להם היטב עוד מימי הגן:  “באנו חושך לגרש“.

לפני ההאזנה נקדים ונאמר לתלמידים שכולנו מכירים את השיר הזה היטב, ולכן ננסה הפעם להבין מחדש מה עומד מאחורי המלים.

• על איזה חושך מדבר השיר?
• למה לדעתכם צריך לסלק אותו?
• האם מדובר בחושך רגיל?
• באור רגיל?

שיר זה מושר דווקא בחנוכה, על אף שאין בו שום אזכור או מילה הקשורה ישירות לסיפור החג. נדון:

• מה זה מלמד אותנו על המשמעות של החושך והאור בשיר?
• איזה סוג חושך זה?
• להבנתכם, מי בסיפור חנוכה הוא החושך?
• ומי מייצג את האור?
• מדוע?

נעמיד את הדברים על כך שבחנוכה אנחנו מודים לה’ על הנס הגדול שחולל לנו, כשהאור, עם ישראל ובראשם בני חשמונאי, גרשו את החושך מתוך הדביר, ביהמ”ק, והצליחו להדליק את האור במנורה בשמן טהור.

אם כך, נשאל את התלמידים:

• מדוע לדעתכם השיר מדבר בלשון הווה?
• האם גם היום אנחנו נמצאים בחושך?
• באיזה סוג?

נקרא יחד את דבריו של הרב קוק:

״צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו.״

נעיר את תשומת לב התלמידים למשפט המפתח בשיר: “כל אחד הוא אור קטן” ונשאל:

• מהו ה”נר” הדולק אצל כלאחד מאתנו?
• האם אתם מרגישים שיש לכם אור משלכם?
• איך נוכל להפיץ מהאור האיל לאחרים ולעולם?

כעת נחלק את התלמידים לזוגות. כל אחד יתבקש לחשוב, ואחר כך לכתוב על בן הזוג שלו שלושה דברים שבהם הוא מיוחד/מצטיין/וכו’. (בכתות שסיוע כזה יהיה נצרך, ניתן לכתוב מעין מחסן מלים לדוגמא על הלוח: נדיבות, חשיבה מהירה, זריזות, טוב לב, מצחיק, אחראי, חזק, חרוץ וכו’ וכו’)

אחרי הכתיבה, נכריז על החלפת פתקים בין בני הזוג, וכל תלמיד יוכל לקרוא את הדברים המיוחדים שבהם בחר בן זוגו לתאר אותו.

נקדיש זמן מה לקריאת הפתקים על ידי התלמידים. במהלך ואחרי הקריאה, נסכם ונאמר שבפתקים שקבלנו מכולם מעט מהאור שאנחנו מפיצים לסביבה שלנו. אנחנו עצמנו מתקשים לזהות את האור שלנו, כמו שנר לא נהנה מהאור של עצמו, ולכן נדרשת כאן העין הטובה של מי שעומד מולנו ומבחין בנו. האור הזה הוא ייחודי לנו, הוא כח גדול שלנו בעולם, ועלינו להכיר אותו ולהכיר בו.

נזמין את התלמידים לעיבוד והפנמה של הנאמר דרך יצירת נרות אישיים.

נחלק לכל תלמיד גוש קטן של חימר. ננחה אותם לעבד את הגוש, לרכך אותו, וליצור ממנו תבנית דמויית קערית או כוס קטנות (בגודל של כוסית קידוש חד”פ, פחות או יותר).

את זמן עבודתם של התלמידים ננצל על מנת להמיס נרות (בעזרת כירה חשמלית או אמגזית) בסיר קטן. (לכתה של שלושים תלמידים, כדאי להמיס חבילה וחצי (כ70 נרות) של נרות חב”ד (נרות בכלי אלומיניום קטנים) ללא הפתילות, אותן נשמור בצד להמשך.

בגמר המלאכה, נבקש מכל תלמיד לבחור מילה אחת שהיתה משמעותית במיוחד עבורו בפתק שקבל מבן הזוג שלו. מילה המיטיבה לתאר אותו יותר מהיתר, או מילה שהוא מתחבר אליה באופן מיוחד אחר. כל תלמידי יתבקש לחרוט על תבנית הנר שפיסל את המילה המסוימת הזאת  שנכתבה לגביו.

תוך כדי כתיבה, נעבור בין התלמידים ונשאל כל אחד איזו מילה בחר לכתוב. (ניתן לנצל את ההזדמנות לפתח על המילה הזאת שיחה קצרה עם התלמיד, לשבח אותו על האור המיוחד שלו, לשאול מדוע בחר דווקא את זאת מבין שלוש המילים וכן הלאה).

בתום מלאכת החריטה, ייקח כל תלמיד את התבנית שלו וייגש לכירה עליה מונחת השעווה המומסת. בעזרת המורה (בלבד) יניח את הפתילה ששמרנו בצד במרכז התבנית שלו, ואז המורה יצוק לתוך התבנית שלו שעווה שתמלא אותה כמעט עד גדותיה. אחרי יציקת השעווה יש להניח לשעווה להתקשות.

נסכם את התהליך יחד עם התלמידים. נבקש ממי שמעוניין לספר איזו מלה חרט על הנר שלו.

נגיב לאוסף המלים הטובות שיצטבר במהלך האיסוף, ונזכיר לתלמידים שכפי שאומר השיר, כל אחד הוא אור קטן, (יחיד ומיוחד ומופלא) וכולנו יחד אור איתן שמסוגל לגרש הרבה מאד חושך.

פתחנו בשיר המספר על האור והחושך. ראינו שבכל אחד מאיתנו יש נר – אור ועלינו ללמוד איך להאיר איתו את חיינו ואת הסובב אותנו. סיימנו ביצירת נרות אישיים ומגוונים, כמונו.