נקרין את השיר: “עציץ פרחים” של חיים נחמן ביאליק ונקריא אותו:

“מִן הַחלוֹן פֶּרַח עָצִיץ

כָּל הַיּוֹם הַגַּנּהּ  יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו שָם בַּגַּן,

הוּא לְבָדוֹ עוֹמֵד כָּאן”.

נבקש מהתלמידים לבחור מילה אחת המתארת את הרגשת הפרח. נרשום את הצעותיהם על הלוח (קרוב לודאי שיכללו את מלים הנוגעות ל: בדידות, געגוע, חוסר אונים, עצבות).

• מה המשותף בין הפרח בשיר של ביאליק לגיבורה בסיפור?
• איך רשימת מילות ה”קושי” שערכנו קשורה לשיר הזה?

יש דמיון ושוני בין הפרח לגיבורה. שניהם חווים קושי דומה. אך בשונה מהגיבורה בסיפור שיוצאת מהבדידות הפרח נותר בבדידותו. בשיעור הקרוב נלווה את נועה ניוטה מקרוב, עם הקושי ועם ההיחלצות ממנו שהיא חווה.

נקרא את תחילת הסיפור המציאותי, סיפור המסגרת, הקושי של ניוטה בסיפור, מתוך מחשבה על השאלה:

• מה הקשיים של הגיבורה?

“ונועה ניוטה נשארה לבדה. היא גררה את השולחן הזר למרכז החדר, טיפסה על הכיסא והציצה בעד החלון. בחוץ לא היה כלום, כלומר – היה שם משהו בשפע רב: חול!  לא עצי גן ולא עצי פרי, אף לא פני אדם. גם בבית שבו השתכנו היו כל הקומות ריקות, כי הדיירים שעתידים היו לגור פה לא הגיעו עדיין לארץ. רק הם הזדרזו ובאו הנה ראשונים, כאילו בלעדיהם לא היו יכולים להסתדר. והיא, ניוטה שהייתה תלמידה מצטיינת במחלקה הרביעית, חייבת עתה ללמוד קרוא וכתוב מהתחלה. “אל תקשי עלינו”, אומרת אימא, “גם בלעדי זה די קשה לנו.”  ומי אשם בכך אם לא הם? מי בכלל ביקש מהם לבוא הנה? הרי שם נשארו חברותיה הטובות, היער, הטיולים אל הנהר, הגנים היפים שבכיכר העיר. ניוטה העבירה את הכיסא אל החלון שמִן העֵבר האחר, שבעדו נראו שלושה עצים רזים וילדים משחקים בכדור. אתמול ניגשה אליהם, אך הם לא שיתפו אותה, ואחד מהם אפילו משך בצמתה. שוב גררה נועה ניוטה את הכיסא והעמידה אותו אצל השולחן. מאחת התיבות שלפה לה ספר וישבה לקרוא. כעבור רגע הרימה את עיניה מהדף. אין בכך טעם. אין זו השפה שבה מדברים הילדים שבחוץ.”

• מיהי גיבורת הסיפור?
• מה אנחנו יודעים עליה?
• למה היא עצובה כל כך?
• מה קשה לגיבורת הסיפור ביותר?
• למה היא זקוקה, אם כך?

נבקש מהתלמידים לקרוא קריאה שנייה של הסיפור (קריאה דמומה). במהלך הקריאה נבקש מהתלמידים לציין את מילות החסד. ולעצור את קריאתם כשהמצב של נועה ניוטה משתנה מעצב לשמחה.

• מדוע בחרתם דווקא ברגע הזה?
• מה העיד עליו שהוא רגע של שינוי?
• מי אחראי לשינוי הזה, לדעתכם?

הגורם המחולל את הטוב  והשינוי בסיפור הוא:

1. האישה גזוזת השיער (החלק המציאותי בסיפור).
2. מוני ולי הדמויות טובות הלב (הן אינן מציאותיות ומוצגות בסיפור גם כפרי דמיונה של נועה ניוטה – ובכך נעסוק בשיעור הבא).

• מה  בעצם מיוחד באשה הזו, לדעתכם?
• מה מאפיין אותה, יותר מכל?

בכדי לחדד את הדיון, נזמין תלמידים לערוך רשימה של דברים שקראו אודותיה  (בסצנת הבאת הרהיטים, בדברים שאבא של נועה ניוטה מספר עליה במהלך הסיפור, ובסצנת לקיחת הרהיטים).

• מה לומדים מהמעשים שלה?

נחלק את הכיתה לזוגות ולכל זוג נחלק שני חצאי לימון.

בן זוג אחד יתבקש ללקק/ לאכול את הלימון במשך חמש דקות, בלי לעשות פרצוף חמוץ או מעוות. -תפקידו של בן הזוג השני הוא להצחיק ולשמח אותו בכל אופן שעולה על דעתו, כדי למנוע ממנו לעשות פרצוף חמוץ כזה, (שהוא כמעט בלתי נמנע, כשאוכלים משהו חמוץ) .

אחרי חמש דקות מתחלפים בתפקידים.

• באיזה אופן המשימה הזאת קשורה לסיפור, לדעתכם?
• כיצד מסמל הלימון את האישה גזוזת השיער בסיפור? (מטאפורה)

מוני ולי הם דמויות הנולדות בזכות הישיבה על הכסא מעוטר הלימונים שהביאה האישה גזוזת השיער, שהיא עצמה בעלת פרדס לימונים. במעשיה של האישה, כמו גם במשימה שביצעתם יחד, לא היה ניסיון להתעלם מהחמיצות של המצב שנועה ניוטה נתונה בו, אלא לטעום ולחוש אותו היטב, ולנסות להמתיק אותו לא על ידי סוכר (שהיה מטשטש את התחושה החמוצה ולא פותר אותה) אלא על ידי טוב לב, נדיבות וחסד. האישה (או למעשה, לי ומוני הדמיוניים) נותנת לה לטעום מהחמוץ ביותר, אבל מלווה אותה שם, ומושיטה לה יד. ממש כפי שעשו התלמידים בתרגיל שלהם

נבקש מהתלמידים לכתוב מתי הרגישו שמישהו מושיט להם יד ועוזר להם לצאת מעצב לשמחה.

נזמין לשתף את החברים בכיתה בכתיבה.

פתחנו בשיר המזכיר את גיבורת הסיפור בהתמודדות שלו. ניתחנו את מאפייני הגיבורה וניסינו לחשוב מה גרם לתפנית בעלילה ולמעבר שלה מעצב לשמחה. דרך תרגיל הלימון חשבנו על דמויות בחיינו שעוזרות לנו לצאת ממצבי עצב למצבי שמחה.