ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נשאל את התלמידים-
התחושה שאני נושא באחריות למשהו שקרה בגללי. יש להבחין בין שני סוגי אשמה – אשמה בעלת תוקף ואשמה חסרת תקיפות. אשמה ללא תקיפות – היא אשמה שהחברה מטילה עלי, גורמים לי להרגיש “רע” על משהו שלדעתם אני נושא באחריותו. הבעיה היא שלאט לאט, אני עלול להאמין להם. הסוג השני – זו תחושת אשמה שנובעת ממעשה שעשיתי שאני יודע שאינו תואם את עולם הערכים שלי. כל אדם שחש אשמה צריך לשאול עצמו אם תחושת האשם שלו – היא בעלת תוקף פנימי או שמא זו רק האשמה חיצונית – של החברה כלפיו.
בכיתה נדון בשני היבטים אלה וננסה להעלות דוגמאות מתאימות.
נחלק דפים וצבעי גואש, נבקש מהתלמידים לחשוב על סיטואציה שבה הם חשו אשמים על משהו שהיו אחרים לתוצאותיו הלא רצויות. ונזמין אותם לצייר ולהביע את התחושות האלו על דף. בסבב במליאה יציגו התלמידים את ציוריהם. (אין צורך לבקש מהם לחשוף את הסיטואציה, אלא רק את התחושה של האשמה המתלווה אליה.) המורה יכוון את התלמידים להבחין במרקם, בצבע, בפרספקטיבה, במיקום על הדף וכו’.
המסקנה היא שרגש האשמה קיים אצל כולם וזהו רגש מאד עוצמתי ושלא תמיד ניתן להסבירו באופן שכלי.
אפשרות נוספת, מרוככת יותר, היא לפזר כרטיסי רגשות על הרצפה ולבקש מהתלמידים לחפש רגש שיתאר תחושת אשמה שלהם לגבי ארוע כלשהו – מן הסתם יצופו מילים כגון: כעס, אכזבה, תסכול, צער, וכו’.
בזמן עבודת התלמידים ניתן להשמיע ברקע את השיר “אשמה”
רגש אשמה הוא רגש המרגיש אדם המאמין שהתנהג (כולל התנהגות פנימית – מחשבות, רגשות וכו’) באופן לא מוסרי. בפסיכולוגיה ובשפה היום-יומית, אשמה היא מצב רגשי שבו אדם מצוי בקונפליקט פנימי בין התנהגותו לבין ערכים מוסריים שהוא מאמין בהם, המכונים גם מצפון. אשמה היא רגש שאינו חולף במהירות.(ע”פ ויקיפדיה)
במחזה “ילדי הצל” רגש האשם הוא אלמנט חזק ובולט כל כך עד כדי כך שהמחזאי בן ציון תומר הופך אותו לדמות – דמות “רגש האשם”.
במחזה ישנן דמויות שונות החשות אשמה. שתי הדמויות הראשיות חוות את הרגש הזה באופן החזק ביותר.
זיגמונט: חווה אשם על היותו יודנראט בזמן השואה ושיתוף פעולה עם הנאצים. יסורי המצפון נובעים מכך שסייע לנאצים ברצח בני עמו – אותם ילדי צל שמהלכים בשקט אחריו – הם למעשה הצל שרודף ומציק לו. זו הסיבה שזיגמונט מנסה לייסר עצמו – מתבודד מהחברה ונוהג כקבצן , מסרב לגור עם מוכר הבלונים, מנסה לשפוט עצמו ועוד.
יורם: ניתן לסכם את רגש האשמה אצל יורם במילותיו שלו “אני אשם ללא אשם” – כלומר, אמנם יורם חשת אשמה וייסורי מצפון קשים מלווים אותו כשהוא חושב על הסבל שעבר על בני משפחתו – הוריו, אחיו וגיסיו אך, מצד שני – הסבל הזה לא נגרם בגללו – הוא לא אחראי לכך. הוא לא היה יכול להקל עליהם בזמן השואה או למנוע מהם לעבור סבל זה. יורם מרגיש רדוף ומיוסר בעקבות הרגש הלא רציונלי הזה שמעיק עליו.
אמנם שתי דמויות אלה חשות אשמה אעפ”כ יש ביניהן שוני. יורם אינו באמת אשם על סבלם של בני משפחתו, הוא לא אשם ששהה בארץ בזמן השואה בעוד בני משפחתו סבלו שם, ולכן אצלו הרגש אינו רציונלי. לעומת זאת לזיגמונט יש סיבות רבות לחוש אשם – כל אותן עיניים הננעצות בו כסכין מסמלות את כל אותם המתים שהיה שותף (אמנם באופן עקיף ) למותם. לכן מסקנתו היא כי עליו לייסר עצמו עד כדי כך שהמחזה מסתיים בתחושה שהוא צועד אל מותו.
חשוב להדגיש לתלמידים שרגש אשמה מעיד על כוח מוסרי שקיים באדם ולכן למרות הסבל שהוא מסב – זהו כוח חיובי.
(ניתן להביא דוגמאות מיצירות אחרות שבהן קיים רגש האשמה – למשל בספר “תיאום כוונות” – הגיבור חיים נמנע מלבקר בבית הורי חברו הטוב דב מפני שהוא חש אשמה על כך שהוא לא חזר חי מהמלחמה.)
נסיים את היחידה בסיפור “רגשי אשם” שעיבד חיים ולדר.
פתחנו את השיעור בדיון סביב השאלה- מהי אשמה? ממה היא נובעת? המשכנו לדון בשאלה דרך תרגיל יצירה שהזמין את התלמידים לבחון את רגש האשמה מתוך חיבור פנימי. לאחר מכן דנו בתחושות האשם של הדמויות במחזה, וראינו כיצד שני אופנים של רגש האשמה באים לידי ביטוי בדמויותיהם של יורם וזיגמונט. סיימנו בסיפורו של חיים ולדר- רגשי אשם.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא