ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נבקש מהתלמידים להתחלק לזוגות. לכל זוג ניתן קוביית קרח קטנה, ונבקש מהם לשמור עליה היטב לאורך השיעור, שלא יאונה לה מאומה. נכריז על תחרות, בה הזוג המנצח הוא הזוג שהקובייה שלו תישמר במצב הטוב ביותר.
כעת נפנה להציג את נושא השיעור. נספר לתלמידים מעט רקע על המשורר ואז נפנה לקרוא יחד את השיר. נחלק עותקים מצולמים שלו, נקרא את השיר פעמיים, ונבקש מהתלמידים לסמן בתוך השיר מילים שבאופן ראשוני מאד נשמעות להם בעלות משמעות יתירה, וכן מילים חוזרות:
נבקש מהתלמידים לקרוא מתוך מחברותיהם את המילים שסימנו בשיר במהלך הקריאה. נרשום על הלוח את המילים, ונתחיל למפות, מילים המתארות קשר “חיובי” ומילים הנושאות מטען “שלילי” לפחות לכאורה.
נשאל את התלמידים כשהמילים כולן כבר ימופו על הלוח-
בית א’:
הדובר מדבר בלשון הווה, ומתאר חוויה מתמשכת, לכאורה אינסופית, בעלת מופעים בעלי מקצב אחיד בחייו.
הפניה היא פניה לילדו של הדובר, ונשמעת כמו שיחה גלויה ומכוונת כלפיו, עד האמירה “בקביעות שהיתה צריכה…” ששם כבר נגלה איזה דיבור פנימי של האב לעצמו, המסגיר משהו מהיחס הכפול שהוא רוכש כלפי דאגתו שלו. האמירה היא אמירה שנושאת איזה מטען אירוני מריר, כאחד האומר- אתה מקפיד בדיוק רב להדאיג אותי, אך גם רומז לכך שדאגתו אינה תלויה בדבר חיצוני, אלא עולה מזמן לזמן, רק בשל הזמן שחלף.. יש כאן מידה מסוימת של מודעות עצמית. נשאל את התלמידים-
מיד לאחר מכן מגיע בית הממוקם בזכרון עבר:
הזיכרון הוא של רגע מלא אימה ופחד, אולם באופן מפתיע, הוא אינו מתואר כרגע מכונן של דאגה, אלא כרגע בו האב מעביר לבנו את תובנותיו לגבי “מה הם החיים” על ידי החשיפה לטראומה הקיצונית המתוארת בשריפת המלון. נשאל את התלמידים:
במשפט שצוטט כאן נעשה שימוש בשדה סמנטי מובהק של איזור מוכה אסון. כדאי לנצל את ההזדמנות להסביר מעט לתלמידים על המונח “שדה סמנטי” ועל השימוש השירי שנעשה בו כאן, ואולי אף להביא דוגמאות נוספות, ממקומות אחרים. הרחבה על המונח ושימושיו השונים ניתן למצוא כאן. השימוש כבשיר זה, על כל פנים, אמור לשרת את תחושת החרדה שמבקש הדובר לעורר, ואת ההפתעה שמחולל המשפט העוקב, כיוון שאיננו מתאר תחושה של דאגה קונקרטית בשל האסון המתרחש לנגד עיניהם, אלא נושא אמירה מרירה, פסימית ודידקטית מאת האב לבנו, על כך שהחיים ככלל הם אסון גדול ומתמשך. לפי תפיסה זו של האב, אין זה פלא שהוא דואג באופן קבוע לבנו, כיוון שהחיים הללו הרי אסון, וממילא, ככל שהם ממשיכים, גם האסון מתמשך והולך.
עוד נקודה מובהקת העולה כאן היא הדיבור בגוף ראשון רבים: ראינו. עמדנו. יחדיו.
נשאל את התלמידים-
באופן משונה, בזכרון המבעית המתואר כאן נראה שמבוטאת איזו נימה מתרפקת, על הביחד שהיה מנת חלקם פעם, כשהילד היה ילד. הוא מתאר תיאור זוועתי, אך מקפיד לאזכר את העובדה שהם היו עדים לו יחד, מעמד משותף. עם גדילתו של הילד, הדיבור האחדותי הזה נעלם, ומפנה את מקומו לדיבור ישיר בגוף שני (“אתה”) ובסופו של דבר לדיבור בגוף שלישי (“והילד איננו”). ההרחקה בשפה היא ההתרחקות שבגוף, כמובן, ועל כך עוד נשוחח עם התלמידים בבית החותם.
בבית הזה הולך הדובר צעד נוסף אחורה בזמן, אל התקופה בה היה הוא הילד העומד מול אביו. ההשוואה העולה כאן בין אופי ההתמודדות של הדובר עם הפחד לבין זו של אביו היא גלויה.
צילה אשחר במאמרה “אני אבא ערפל” כותבת כך:
נשאל את התלמידים-
הפחד מושווה כאן לתרופה שיש לאחסן בארון גבוה, שיש לה תפקיד חשוב ומציל חיים מחד, אך שילדים לא יודעים כיצד להשתמש בה באופן מבוקר, ולכן,ההנחה היא שלדעת אביו של הדובר יש לשמור מפניהם את הפחד במקום רחוק, ממש כמו תרופה ולשמש כמתווכים בינם לבינו.
כעת נפנה לבית החותם את השיר. בבית זה מתרחש סוג של היפוך. נבקש מהתלמידים לנסות ולאתר אותו בשורות הבאות:
ראשית, יש כאן חזרה לזמן הווה, ולדיבור אל הילד אחרי העלאת הזכרונות מן העבר הרחוק בבתים הקודמים. התיאור הוא שוב תיאור מתמשך, אם כי יש בו גם צד טרגי חדש “אני מחפש אותך תמיד”, כלומר, זו פעולה שאין לה התרה, ואין בה מנוחה. עכשיו הוא כבר לא מוצא, הוא רק מחפש, בכל מקום.
ההיפוך מתגלה בשורות האחרונות, כאשר לכאורה האשמה על כך שהפעם האב לא מוצא את בנו תלויה בערפלי הגליל העליון, אולם מיד אח”כ הוא אומר “אני אבא ערפל” כלומר, אני הוא זה שבדאגה שלי עצמה מכסה ומעלים אותך מפני, אני לא רואה אותך, אלא את הדאגה שלי אליך בלבד. ואת פעולת ההיפוך משלימה האמירה הסופית, המרחיקה לכדי שימוש בגוף שלישי, וטמון בה הנתק החריף ביותר- כי הוןא כבר לא משוחח עם בנו אלא אומר אמירה בעלמא : והילד איננו, כי הוא כבר מבוגר”
נשאל את התלמידים-
כעת נבקש מהתלמידים להביא את קוביות הקרח שלהם מתחילת השיעור. סביר להניח שלא יישאר ולו מעט קרח בכתה כולה.
סביר להניח שהיו תלמידים שהניחו מראש שהדבר חסר סיכוי, היו כאלה שניסו בכל דרך למצוא פתרון להאריך את מצב הצבירה הקפוא של הקרח, והיו כאלה שאולי אפילו ביקשו למצוא פריזר קרוב לשמר בו את הקוביה במצבה ללא כל שינוי.
“הילד איננו” זהו כמובן ארמז מקראי למכירת יוסף. ראובן זועק שם את המילים הללו, כשמגלה שהילד נלקח מהבור. נשאל את התלמידים-
האב מרגיש, למעשה, שהטמין את ילדו בבור הדאגה, שאמנם הוא מקום קשה אך שומר אותו מהגרוע מכל בעיניו, ובסופו של דבר, למרבה החרדה, מגלה שגם למקום הכביכול מוגן הזה הגיע הגורל הבלתי ניתן לשינוי, והילד איננו, ובשיר כמו בסיפור, המבוגר לא היה עמו באמת שם, ברגע האמת.
כאן, ניתן להרחיב את הדיבור ולהביא מדבריו היפים של רמב”ן על אותה פגישה. בעוד רש”י בוחר לצייר התרחשות בה יוסף בוכה, ויעקב קורא קריאת שמע, הרמב”ן מבין את החוקיות הפנימית של מפגש שכזה אחרת לגמרי, וטוען:
במפגש כזה, טוען הרמב”ן, התרחיש הטבעי ביותר הוא שהאב יבכה, כי הוא שרוי בעומק היאוש והאבל שמלאו את חייו מרגע האבדן. ואילו הילד- המולך, עבר כבר טרנספורמציה, מצוי בעמקם של חייו החדשים, וחי אותם במלאם. נראה שהשיר שלנו, בתמונה אותה הוא מצייר, נוקט באותו קו פרשנות, ואף מעצים אותה לכל אורכו.
נסכם ונפרש יחד את המשל, הברור מאד כעת, ואת הדמיון לדאגתו של האב שהילד ייוותר בלא כל שינוי. הוא חרד לזמן שעובר, הוא מפחד מהחיים עצמם, ורואה בהם אסון מתמשך המחולל שינויים עמוקים בילדו הרך, ומרוב שעסוק בחרדתו ובדאגתו שלא יאונה לו דבר ממה שהוא כל כך חרד לגביו, הוא מגלה לדאבונו כי זה אכן מה שהתרחש בלי שיבחין בכך, והילד איננו. איננו לא משום שאירע לו משהו חריג, אלא רק כי החיים פעלו עליו את פעולתם, והוא גדל. הוא נעשה מבוגר. כך גם בנסיון הנואש לשמירה על קוביית הקרח, הרצון היה לשמר את המצב באופן סטטי, בלי שהזמן והמציאות החיצונית תשפיע כהוא זה על הקרח עצמו. ולמעשה, הקרח יהפוך תמיד למים, כי זהו דרכו של עולם, והנסיון לאחוז במצב הקפוא הוא טרגי.
נסכם ונאמר כי ביחסי הורים וילדים, המשאלה והתקווה לשמר את המצב הגרעיני, הביתי, המוגן והקרוב הוא אכן מלחמה אבודה כנגד הזמן, אך יש בה צד טבעי ובלתי נמנע, שהוא תולדה של אהבה והיקשרות עמוקה של ההורים לקרבה המתוקה ונטולת המחיצות שהתקיימה בילדותם של ילדיהם.
ניתן להשאיר את הדברים כך, ולתת למשל לחולל בהם את רישומו, אך ניתן ואולי כדאי גם לשאול את התלמידים כשאלה פתוחה לסיכום-
אם האוירה בכיתה מאפשרת, כדאי לאסוף תשובות ממספר תלמידים המעוניינים לענות על כך, כסיכום הדברים, אך ניתן גם להותיר את הדברים כשאלה למחשבה, ללא דיון.
פתחנו את השיעור בנתינת משימה לכל זוג- לשמור על קובייה של קרח. משם יצאנו ללימוד השיר ‘והילד איננו’ של יהודה עמיחי. סיפרנו מעט אודות המשורר, קראנו את השיר, סימנו וערכנו מפה של מילים בשיר שמתוכם עולה דמותו של האב הדואג לבנו. לאחר מכן העמקנו במרכיבי השיר השונים באמצעות דיון על כל בית, ראינו כיצד הדאגה היא גורם קבוע בחייו של האב, ודרך הזיכרון בשיר הלקוח משדה סמנטי של אסון, הבנו כיצד תופס האב את חווית הקיום כאסון מתמשך. משם המשכנו להבנה שגם אביו של הדובר חרד ודאג ופחד, וגם הוא ידע להסתיר זאת היטב מילדיו. סיימנו את השיר בחזרה להווה, בדאגה שמערפלת הכל ולא מאפשרת לראות את הילד, והילד שהפך למבוגר, והרי הוא איננו. העמקנו עוד קצת בהרמז המקראי על דמותו של יוסף והקשר שלה לשיר, וחזרנו לקוביית הקרח איתה פתחנו את השיעור- לבדוק מה עלה בגורלה, ואיך הגיבו התלמידים למשימה. סיימנו את השיעור בשאלה כיצד חווים התלמידים את הדאגה מהוריהם, והאם משהו השתנה בעקבות השיר.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא