דרשות מגטו ורשה \ רבי קלונימוס שפירא
1.ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה
“עוד אפשר כי הפסוק אומר: “ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בא“מ” [בארץ מצרים], שישנם בחי‘ [בחינת] אובדים ובחי‘ [בחינת] נדחים, נידח הוא שרק נידח ממקומו למקום רחוק אבל ניכר ונראה הוא, משא“כ [מה שאין כן] אובד הוא שנאבד לא נראה ולא ניכר, כי כשהצרות מתרבות עתה כל–כך וגם פשוט מספרים [גוזרים ומשחיתים את הזקן] זקני ישראל שע“יז [שעל ידי זה] בחיצוניותם אינם ניכרים, ומרוב הרדיפות והייסורים הקשים מנשוא שא“א [שאי–אפשר] לשער, גם בפנימיותם אינם ניכרים עד שגם האיש בעצמו אובד א“ע [את עצמו] [ער פערלירט זיך] וא“ע [ואת עצמו] אינו מכיר, איך הרגיש עצמו לפני שנה בשבת גם בחול קודם התפילה ובשעת התפילה וכדומה ועתה נדרס ונרמס, עד שאינו מרגיש אם איש ישראל הוא אם אדם הוא או בהמה שאין לה שום מציאות להרגיש,
והוא בחי’ [בחינת] אובד “ובאו האבדים…” אבל הגמרא אומרת (קידושין דף ב) בעל אבדה מחזר אחר אבדתו, כי כשנאבדה האבדה…מחזר בעל האבדה אחריה למצאה להגביהה ולהביאה אליו, והלא הקב“ה הוא בעל האבדה שלנו, לכן ברך יצחק את יעקב אבינו, יתן, ולא רק בשעה שאיש הישראלי נראה וניכר, [אלא] גם על האובדים…ויחזור ויתן. בעל האבדה יחזור עלינו למצוא אותנו וליתן לנו כ“ט [כל טוב] ולהשיבנו אליו ית’ [יתברך] ולגאלנו גאולה ופדות גופנו ונפשנו ברחמים רבים וישועות טובות.” ת”ש אש קודש תולדות יא (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)
2.בוכה ומילל עמו כביכול יחד
ולכאורה יש לשאול איך נתגלה הנבואה למש”ר [למשה רבינו] הא להשראת הנבואה צריכים שמחה, ומש”ר חוץ מצרותיו שביקש פרעה להרגו היה מיצר מאוד בצער ישראל, כי רואים שכ”כ [שכל כך] הי’ [היה] מיצר בצרתם של ישראל עד שאמר ואם אין מחני נא. אבל ע”ז [על זה] נראה לו ד’ בפעם הא’ בסנה ופרש”י משום עמו אנכי בצרה, מפני כשהוא ית’ [יתברך] עוז וחדוה במקומו אז יכולה הנבואה להתגלות על הנביא רק כשהוא בשמחה, משא”כ [מה שאין כן] כשכביכול גם הוא עמהם בצרה וצער גם על הנביא נתגלה אף כשהי’ בצער עליהם. ובגמרא חגיגה (דף ה’ ע”ב) איתא דבבתי בראי [היכלות חיצוניים] עוז וחדוה במקומו, ובבתי גואי [היכלות פנימיים] מצטער ובוכה כביכול בצרות ישראל, לכן יש שבשעת ההסתר כלומר שהוא ית’ מסתתר בבתי גואי איש הישראלי מתיחד עמו שם כ”א [כל אחד] לפי מצבו ושם מתגלה לו תורה ועבודה וכבר דברנו איך תורה שבע”פ נתגלה בגלות, וזוה”ק [וזוהר הקדוש] בצרה יתירה לרשב”י ור”א בנו מפני פחד המלכות אז.
ויש שהאיש בעצמו תמה על עצמו הלא נשבר אני, הלא כמעט תמיד אני במצב של בכי’ וגם בוכה כפעם בפעם, ואיך יכול אני ללמוד תורה, ובמה אני מתחזק לחדש תורה וחסידות, ויש לפעמים שיך לבו לאמור, האין זאת רק אבירת הלב בקרבי שיכול אני להתחזק וללמוד בצרותי וצרות ישראל המרובים כ”כ ושוב ישיב לעצמו הלא נשבר אני ומה רבו בכיותי וכל חיי נכאה וכהה, נבוך הוא אותו האיש על עצמו אבל כנ”ל הוא ית’ נמצא בבתי גואי ובוכה, ומי שדוחק ומתקרב אליו בתורה, אז בוכה הוא שם עם הקב”ה וגם לומד תורה עמו, וזהו החילוק, הבכיות והצער שהאדם מצטער בעצמו לבדו על צרותיו יש שנשבר ונופל מהם עד שאינו יכול לעשות מאומה, והבכיות שבוכה עם הקב”ה יחד, מחזיקים אותו, בוכה ומתחזק נשבר ומתאמץ ללמוד ולעבוד, קשה הוא רק להתרומם פעם הראשונה והשני’ מן הצרות, אבל כשמתאמץ ומושיט את ראשו ונוגע בתורה ובעבודה, אז נכנס הוא אל הבתי גואי ששם הקב”ה, ושם בוכה ומילל עמו כביכול יחד, אף מתחזק לומד תורה ועובד עבודתו ית’. תש”ב אש קדש פרשת החודש קעח – ט (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)
3.ילדים תמימים נשחטים ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו
כל איש ישראלי מאמין שאין עוד מלבדו, כמ”ש הפירוש בספ”ק (של”ה הק’ ועוד) שלא בלבד שאין אלקים זולתו, רק שאין מציאות בעולם בכלל זולתו וכל העולם ומלואו הארת אלקות היא, לכן צריכים לתפוס כל דבר בעולם לא כדבר לעצמו רק כהארתו ית’, גם הבנים ילדי ישראל אין לתפוס כדבר לעצמו, הבנים שלנו רק שהם בריאה והתחדשות, והתגלות אלקות, עם נצחיות ישראל…
לכן גם כל המעשים שהאיש ישראלי עושה ומדבר, פנימיות נפשו לד’ עושה ומדברת, כי נפשו יודעת שאין עוד מלבדו והכל אלקות ועושה ומדברת הכל לו ית’, רק שגופניות האדם כמו שמסתרת כל קדושת נפשו ותשוקתה לד’ כן גם זאת מסתרת, שדומה להאדם שעושה ומדבר רק דברים וצרכים גופניים, גם הבקשות שאיש ישראל מבקש טובה מחבירו, נפשו בקרבו יודעת שרק ביד ד’ להיטיב לה, ואיש הזה אשר מבקשת ממנו רק שליח ממנו ית’ הוא, לכן להאדם נדמה שמן האיש הזה מבקש הטובה, אבל נפשו אשר בקרבו ממנו ית’ מבקשת, שהוא הכל יכול והוא ית’ אב הרחמן שהוא ירחם ויושיענו, וכששומעים את קול צעקת הענויים של הגדולים והקטנים שצועקים לאמור ראטע”וועט, ראטע”וועט [הצילו, הצילו] יודעים שזהו צעקת נפשם וצעקת נפש כולנו לד’ אב הרחמן ראטעווע ראטעווע כל עוד רוח חיים בקרבנו.
ובאמת פלא הוא איך העולם עומד אחר כ”כ הרבה צעקות כאלו, בעשרה הרוגי מלכות נאמר שצעקו המלאכים זו תורה וזו שכרה ענתה ב”ק משמים אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל, הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל, שהם יותר גדולים מן מלאכים, ממלאים את כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח”ו.
איתא בגמרא (ברכות ל”ב) מיום שחרב ביהמ”ק נפסקה חומת ברזל וכו’ ולמה של ברזל דוקא, משום שכח לתפילות ישראל להרוס חומות, לכן הוצרכו לחומת ברזל, אבל בעד צעקות כאלו איך חומה גם של ברזל יכולה להתקיים, אין להבין, והלא בטח לא אנו יחידים בתפלתנו כי בטח גם אבותינו האבות ואמהות כל הנביאים ונביאות הצדיקים והצדקניות אינם נוחים ולא שוקטים בצרותינו, בטח הם רועשים ומרעישים את כל הג”ע והיכלי קודש בגודל צרותינו, בטח אין הם מתנחמים שבין כך ובין כך הכלל ישראל ישאר, כי גם בשביל איש אחד מישראל שהוא בסכנה ח”ו מחויבים לחלל שבת כדי להצילו, והלא נשמות הצדיקים כשהם בעוה”ז התפללו לא בלבד בעד הכלל רק גם בעד כל איש ישראל הפרטי, ובטח גם עתה הם מרעישים בעד כל איש ישראלי, טובתי בל עליך לקדושים אשר בארץ המה. אש קדש חקת קפה – ו – ז (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש, וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)
4.שהם הרוגים כביכול למענו ולמען קידוש שמו ית’
נבואה א”א [אי אפשר] בעצבות והגמרא אומרת וכן לדבר הלכה, שגם לדבר הלכה צריכים שמחה, לא לסתם הלכה בלבד רק אפילו לדרוש דרוש מן הצרות א”א בשעת שבירת הלב ודכאות הרוח, ויש לפעמים שא”א גם להכריח א”ע [את עצמו] לאמור ולדרוש מה מגודל השברון והנפילה ר”ל, ובמה אפשר לחזק עצמו עכ”פ מעט כל עוד לא באה הישועה, ובמה אפשר להקים עכ”פ מעט את הרוח בשעת שבירה ורציצה כזו, ראשית כל בתפילה ובבטחון שד’ אב הרחמן א”א שישליך כ”כ את בניו מעל פניו, וא”א שח”ו יעזבנו בכ”כ [בכל כך] סכנה שמסוכנים אנו למען שמו ית’, ובטח ירחם תיכף ומיד וכהרף עין יושיענו אבל במה נתחזק על הקדושים שכבר נהרגו ר”ל, הקרובים והידידים וסתם ישראל אשר כמה מהם נוגעים לנו כנפשנו, ובמה נקומם עצמנו מעט עכ”פ משמועות האיומות הישנות והחדשות, המפרקות את עצמותינו והממסות את לבבנו, בזה שאין אנו לבדנו בצרותינו רק גם הוא ית’ כביכול סובל עמנו עמו אנכי בצרה, ולא זו בלבד אלא ישנן צרות שאנו סובלים בעד עצמנו, על חטאינו או יסורים של אהבה כדי למרק ולטהר אותנו, והוא ית’ רק עמנו סובל, וישנן צרות שאנו רק עמו כביכול סובלים צרות של קידוש השם, אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קדשך, שהם הרוגים כביכול למענו ולמען קידוש שמו ית’, הושענא סובלת סבלך שישראל גם סובל את סבלו, ועיקר היסורים הם למענו ובשבילו ית’ וביסורים כאלו אנו יותר גדולים ויותר מתרוממים, ממילא יותר יכולים מעט להתחזק, הושענא לומד יראתך, מרוטת לחי נתונה למכים סובלת סבלך, כי לומדת יראתך היא לימוד כל התורה שנאמר עליה בעבור תהיה יראתו על פניכם, ואיך אפשר ללמוד כשמרוטת לחי ונתונה למכים, מפני שיודעת שסובלת סבלך, ובזה מתחזקת מעט.
ובמה נדע אם הצרות הן בעד חטאינו בלבד, או הן כדי לקדש שמו ית’, בזה אם מענים השונאים אותנו לבד; או עיקר שנאתם להתורה ועי”ז גם אותנו מענים, על גזרת המן שאלה הגמרא (מגילה י”ב) מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כלי’, ועל גזרת היונים בנס חנוכה לא שאלה אף שהרגו כמה אלפים מישראל וכבשו כמעט כל א”י ונכנסו למקדש, והוא מפני שהמן רק על ישראל גזר לכן בטח על חטא היתה הגזרה ושאלה הגמרא מפני מה על איזה חטא, משא”כ על היונים אומרים בימי מתתי’ כשעמדה מלכות יון הרשעה וכו’ להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חקי רצונך, לכן אין לשאל על איזה חטא כיון שיסורים של קידוש השם היו, אף שגם החטאים שהיו להם מרקו, אבל שובה ד’ עד מתי, ישראל מוסרים נפשם על קידוש השם, וירחם נא ד’ על עמו ובניו הנהרגים ומתיסרים למענו ית’. אש קודש מטות קצא – ב (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960).
5.חזון קשה מכולן
…איתא [כתוב] בשהש”ר פ”ג בעשר לשונות נקראת הנבואה וכו’, אי זה קשה מכלן, ר”א [רבי אלעזר] אומר חזון קשה, שנאמר חזות קשה הוגד לי ע”ש [עיין שם], בענין נבואה אין לנו השגה אבל פשוט אפשר לפי מצבנו, כי כבר דברנו איך שעכשיו רואים כמה רחוקים השמיעה והדיבור מצרות ויסורים, מן ראית הצרות והיסורים ומכש”כ [ומכל שכן] לסבלם ר”ל [רחמנא לצלן], כשלמדנו בדברי הנביאים ודברי חז”ל מצרות החורבן, חשבנו שיש לנו איזה השגה בצרות אלו אף בכינו אז לפעמים, עכשיו רואים שלשמוע צרות, כמה רב המרחק, מלראותם ומכש”כ לסבלם ר”ל, עד שכמעט לא מיני’ ולא מקצתי’…
וזה ראה ראיתי בעני עמי אשר במצרים וכו’ כי ידעתי את מכאוביו, שע”פ פשוט למה כתיב כי ידעתי מאחר שכבר כתיב ראה ראיתי. אבל יש שהאב יודע שטובה גדולה לבנו לעשות לו נתוח, ומ”מ לא יוכל לעמוד ולראות בשעה שעושים לו הניתוח כנ”ל שאינו דומה הידיעה מהיסורים, מלראות אותם, ואף שלטובה היא לו מ”מ לראותם לא יוכל כי אז בטלה הידיעה אשר יודע הוא שלטובתו היא ורק ביסורי בנו הוא מרגיש, והנה גלות מצרים כמו שאר גליות ויסורים היו לטובת ישראל, וזה שאמר ה’ ראה ראיתי וכו’ וכיון שראיתי בראי’ לכן ידעתי רק את מכאוביו, לא בהטובה ממכאוביו רק במכאוביו שכואב להם, לכן לכה ואשלחך וכו’ והוצא את עמי.
שבת חזון, חזון ישעי’, והיא הקשה שבכולן גם לראות את הצרות, לכן קוראין הפטורה זו בשבוע שחל בו ט’ באב והשבת נקרא על שמה שבת חזון, אבל כיון שגם במרום כבר רואים את יסורי ישראל, לכן ידעתי את מכאוביו, בהכאב לא בהטובה מהם, ובזה פועלים הישועה, בחי’ [בחינת] פקח עיניך וראה, וההפטורה מתחלת בחזון שקשה מכולן ומסיימת בישועה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. אש קודש שבת חזון קצג – ד (קלונימוס קלמיש שפירא, ספר אש קודש,וועד חסידי פיאסצנה, ירושלים 1960)
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא