נציג לתלמידים מקרה:

ישנו תלמיד שנעדר הרבה במהלך השנה מסיבות של קשיים לימודיים. במהלך השגרה הוא לא מעוניין להתעמת עם הקושי. אבל כשמגיע זמנו של הטיול השנתי התלמיד רוצה מאוד להצטרף. כשהמורה שואל: האם לאחר הטיול תחזור לתלם? עונה לו התלמיד שקשה לו.

נדון עם התלמידים- אם הייתם המורה, הייתם מצרפים את התלמיד? הסבירו את עמדתכם.

מטרת הדיון היא לעורר את הקונפליקט בין זיהוי הרצון של התלמיד להיות חלק מהכיתה ומהפעילות הבית ספרית ואולי דרך זה לקרב אותו, ובין זיהוי הבעייתיות שברצון להנות מהטיול ללא מאמץ להיות חלק מהשגרה הלימודית הדורשת של בית הספר. שני צידי הקונפליקט משתקפים באופן דומה בגישות של הלל ושמאי למתגיירים.

נחלק את הכיתה לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל מעשה אחד מבין השלושה הבאים:

(מהמעשה האחרון מושמט הסיום בו מתוארת פגישתם של שלושת המתגיירים)

על חברי הקבוצה לעיין במעשה, לדון בשאלות הבאות ולהציג את מסקנותיהם ומחשבותיהם בפני הכיתה.

ניתן להשתמש במאמר של הרב יהושע שפירא כדי להרחיב ולהעמיק את תשובותיהם.

• הסבר את משמעות בקשתו של הגר.
• כיצד מגיב שמאי וכיצד הלל?
• מה לדעתכם, העמדה החינוכית-רוחנית המשפיעה על תגובתו של כל אחד מה?.
• מה אתם חושבים שמייחד את ענוותנותו של הלל בסיפור זה?

מעשה ראשון:

תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה.

בא לפני הלל – גיירו. ביום הראשון אמר לו: א”ב ג”ד, למחר הפך לו.

אמר ליה: והרי אתמול לא אמרת לי כך? אמר לו: לא עלי אתה סומך? אף בתושבע”פ סמוך עלי!

מעשה שני:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל- גיירו.

אמר לו: מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה – זו היא כל התורה כולה, והשאר – פירושה הוא, לך למד.

מעשה שלישי:

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר [=מלמד] שהיה אומר: “ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד” (שמות כח, ד). אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול.

אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גיירו.

אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות.

הלך וקרא, כיון שהגיע: “והזר הקרב יומת” (במדבר ג, לח) אמר לו: מקרא זה על מי נאמר?

אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם “בני בכרי ישראל” (שמות ד, כב), כתיב עליהם “והזר הקרב יומת”, גר הקל שבא במקלו ובתרמילו – על אחת כמה וכמה!

בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה “והזר הקרב יומת”!

בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

כל קבוצה תציג את המדרש שלמדה ואת משמעותו.

אופן הצגת הדברים יהיה בצורת ‘דיבייט’:

(דיבייט, Debate, הוא הוא למעשה סוג של דיון המתנהל מול קהל. מטרת הדיבייטים היא אינה לקבל הכרעה אלא לעודד תרבות דיון בריאה ולשפר את היכולות האישיות של משתתפי הדיבייט)

שני חברים מהקבוצה יושבים זה מול זה. תלמיד אחד מייצג את דעתו של הלל והאחר את דעתו של שמאי במקרה בו עסקו. כל אחד יצטרך לטעון לטובת גישתו בהתאם למה שלמד והעמיק בקבוצה. נבקש מהתלמידים לנסות להביא דוגמאות גם מחיי היום-יום שלהם לחיזוק כל גישה.

אפשר להעשיר את הדיון באופן הבא: כאשר לתלמיד נגמרו הטיעונים, נשאל אם למישהו יש טיעון להוסיף לטובת הגישה שייצג, ואז יוכל להחליף את מקומו. ככה מתאפשר לתלמידים נוספים להיות שותפים לייצוג המחלוקת.

מלבד הבנת המחלוקת בין הלל לשמאי מתקבל דרך המתודה הזו ערך נוסף והוא הבנת ערכה של מחלוקת (שהיא לשם שמיים) בחידוד הייחודיות והשונות מחד, ובהשלמה של כל צד את חבירו מאידך. כדאי לשקף זאת לתלמידים.

סיום המדרש:

נסכם את הלימוד:

נפתח במשפט האחרון של המדרש:

“לימים נזדווגו שלשתן למקום אחד, אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה”.

העמקנו בהתבוננות בענווה של הלל, גילינו שהוא פתוח וקשוב לאחר, נותן אמון, חסר אגו אבל לא מתבטל, הוא רואה את המציאות במרכז ולא את עצמו. הלל מוביל את המציאות ומסוגל לקרוא את הנקודה הפנימית הנמצאת באדם הנמצא מולו, שמעבר לשגעונות והתנאים שהוא מציג כלפי חוץ. הלל משתמש גם משתמש בחלקים הנמוכים שבאדם לכלי לעבודת ה’.

מעניין להכיר בהקשר זה את דברי הגמרא בבבלי עירובין יג:

 “מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן”

הקדמת דברי בית שמאי משמעותה להכיר באמת של תפיסתם ואף בהיותה קודמת לתפיסת בית הלל.

שמאי מוצג כקפדן שאין ללמוד מדרכו, “קפדנותו בקשה לטורדנו מן העולם”. בתחילת המדרש הקודם על הקנטרן אומרת הגמרא “לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי.”

נדון עם התלמידים:

• מה משמעות אמירה זו כלפי אדם גדול כמוהו?
• האם אין מקום גם לגישתו של שמאי?
• יתירה מכך – במסכת אבות, א,טו מצוטטת מפיו המימרה: “שמאי אומר, עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות”. איך דבריו אלה מתיישבים עם מעשיו ואמרותיו כלפי הגרים?

ניתן לתלמידים להעלות תשובות משלהם.

נקרא עם התלמידים את הקטע הבא ונסביר:

 הרב שלמה זלמן אויערבך, מנחה טהורה, קובץ ישורון – מאסף תורני, כרך ט”ו עמ’ שפג -שפד:

… והביאור הוא, דבית הלל סוברים ש”ואהבת לרעך כמוך” הוא היסוד של כל התורה כולה, מפני שהם מחשיבים ביותר את העולם וקיומו… כל השמים כולן טפלין הן לגבי הארץ. ואם כן יסוד הבריאה ותיקונה הוא בתיקונו של האדם, וכל עניני התורה כולם באים לתכלית זו, שאבן היסוד לבניינו הוא “ואהבת לרעך כמוך”… כי בעמל דברי התורה ודרכיה יוכל האדם לבא לידי תיקונו השלם. אך שמאי דחה את הגר באמת הבנין שבידו, כלומר, בקנה המידה שלו בחקר תכלית הבריאה, שדעתו בזה היתה שהענינים השמימיים שהם למעלה מהשגתנו הם הרבה יותר חשובים, ומשום כך אי אפשר ליתן כלל אחד לכל פרטי המצוות שבתורה.

נסביר:

בשיעור השלישי בסדרה, למדנו על המחלוקת בין הלל לשמאי- מה מרכזי? השמיים או הארץ? הרב אויערבך ממשיך עם הקו של המחלוקת הזו. בית הלל, שתופסים את המרכז של עבודת ה’ ב”ארץ” רואים את תמצית עבודת ה’ בענייני העולם הזה- שהחשוב שבהם הוא “ואהבת לרעך כמוך”. מכיוון שכל אדם שילמד את התורה יוכל לתקן את עצמו- מצווה עלינו לעזור לו. לעומתו- שמאי, תופס את ה”שמיים” במרכז עבודת ה’, אמת הבניין שבידו, היא קנה המידה שלו למה חשוב ומה לא. ומכיוון שהעניינים הרוחניים יותר חשובים מהתנהגויות קטנוניות, והם למעלה מהשגתו של הגר, הוא דוחה אותו.

הערה למורה: ניתן להרחיב בכיתה דרך מקור זה בזהירות הנדרשת בהפעלת שיפוט כלפי הזולת הלל אינו דן את האדם על מניעיו בניגוד לשמאי שדוחה אותו ב”אמת הבניין” שבידו.

נחלק לתלמידים את המשימה הבאה:

בחר אחת מהאמרות הבאות של הלל:

הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (א, יב).

הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי, וכשאני לעצמי – מה אני, ואם לא עכשיו אימתי (א, יד).

…הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמעו שסופו להשמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה (ב, ד).

הוא (הלל) היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש (ב, ה).

1. התאם לאמרה זו לפחות מקור אחד מן המדרשים שלמדנו על דמותו, והסבר מדוע האמרה מתאימה למקור זה.
2. כתוב רעיון מעשי: כיצד אפשר ליישם את הערך המובא באמרה זו?
3. צור תמונה, במחשב או בציור, המבטאת את האמירה הזו ואת הרעיון ליישומה.

פתחנו את השיעור בקונפליקט- כיצד לקרב את האדם? ע”י ויתור וקירוב, או ע”י העמדת מידת האמת והדין. למדנו את המדרש של שלושת הגרים וניסינו להעמיק בדעותיהם של הלל ושמאי- כל אחד לשיטתו. העמקנו בהתבוננות בענווה של הלל, גילינו שהוא פתוח וקשוב לאחר, מוביל את המציאות ומסוגל לקרוא את הנקודה הפנימית הנמצאת באדם הנמצא מולו, שמעבר לשגעונות והתנאים שהוא מציג כלפי חוץ. הלל משתמש גם משתמש בחלקים הנמוכים שבאדם לכלי לעבודת ה’. הצצנו גם לתפיסתו של שמאי המציג אופק רוחני גבוה, שאינו מסוגל לקבל את הגרים. למדנו מתוך המחלוקת הזו את ערכה של מחלוקת לשם שמיים. לסיכום, ניסינו לחשוב כיצד אפשר ליישם את ערכיו של הלל בעולמינו.