ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
נפזר בכיתה תמונות שונות של דרכים ונבקש מכל תלמיד לבחור תמונה אחת שמסמלת בעיניו/ מזכירה לו דרך כלשהי שעשה בחייו. נזמין מי שמעוניין לשתף בקצרה בתמונה שבחר ובמחשבותיו אודותיה.
נקרא את הסיפור. לאחר הקריאה נזמין את התלמידים להעלות מחשבות, שאלות ותובנות ראשוניות לגבי הסיפור.
כעת נערוך שימוש במבנה הקלאסי של הסיפור הקצר– נבקש מהתלמידים לקרוא שוב את הסיפור (לבד או בזוגות) ולחלק אותו לחמישה חלקים- אקספוזיציה, סיבוך, שיא, מפנה והתרה. (אם התלמידים עדיין אינם מכירים את מרכיבי הסיפור הקצר יש כמובן להדגימם בקצרה לפני המשימה) לאחר העבודה העצמית נשמע את הצעות התלמידים לחלוקה ונערוך דיון על ההצעות השונות.
הצעתנו לחלוקה: (בעקבות מאמרה של יהודית גרשוביץ בר –ישע המופיע בהרחבה)
אקספוזיציה: תיאור הנסיעה המכילה מפגש עם הדמות “איש אחד”, מטרת הנסיעה “ליום כיפור אצל הבעש”ט” זמן “ערב יום הכיפורים” מקום “הדרך למזיבוז'” אופי הנסיעה “נסע יום ולילה תמימים בכדי למהר נסיעתו”
סיבוך: “אז אמר בנפשו” ההחלטה לעשות הפסקה עמ”נ להתפלל ולתת לסוס לרעות.
שיא: “ושכב על העגלה ונרדם בשנתו מאד”
מפנה: לאחר שהתעורר- האכזבה והאשמה המגיעים לשיאם במילים “וצעק ובכה במר ליבו”
ההתרה: בהגעה לבעש”ט במוצאי יום הכיפורים
לאחר החלוקה הסכמטית הראשונית נתחיל להעמיק בסיפור: ראשית, ננסה להבין מה גרם לכל ההסתבכות- נשאל את התלמידים:
נתבונן בארבעה מרכיבים של העיכוב. נחלק את התלמידים לארבע קבוצות וכל אחת מהן תעמיק במרכיב אחד:
ידוע הוא שדווקא ככל שמתקרבים יותר לרגע גדול וקדוש כך הוא יותר “מועד לפורענות” ויש סביבו יותר חששות ומתעצמת האפשרות להשתבשות, מה שמצריך זהירות ושמירה מיוחדים (כך לדוגמא לגבי ערב שבת, ערב חתונה, ערב חג ועוד) מדוע כך הוא הדבר? מה אפשר לעשות כדי ל”מזער נזקים”?
היזכרו ברגעים של ערב יום כיפור כפי שאתם מכירים אותו- מה מאפיין את הרגעים הללו? מה האווירה המשתררת בהם?
(למורה: הסוס הוא כלי, הוא המכשיר שאמור להביא את האיש ליעדו. אולם בעצירה ישנה כנראה נתינה של מקום לאכילת הסוס שמעבר למידה. גם הסוס וגם האכילה מבטאים במישור הסימבולי נתינת מקום לחומרי על חשבון הרוחני)
הסיבה השניה לעצירה, מעבר למנוחת הסוס היא התפילה. לכאורה סיבה רוחנית ונעלה לעילא ולעילא אלא שבמהלך הסיפור אנו מגלים כי היא הובילה בסופו של דבר לעיכוב גדול.
(למורה: השינה כסמל לשיכחה עצמית, לחוסר מודעות, לבריחה של האדם מעצמיותו. השינה אינה פיזית בלבד אלא יכולה לרמז על תרדמה רוחנית, על ניתוק מהתכלית)
כל קבוצה תתאר את מסקנות הלימוד שלה. ולאחר מכן נקרא שוב את השורות המתארות את התעוררותו של האיש משנתו:
הצעה לתרגיל כתיבה יוצרת: “וכשניעור ראה שהוא בין השמשות של יום כיפור” נבקש מהתלמידים להיכנס לנעליו של אותו האיש, הרוצה כל כך להגיע אל הבעל שם טוב, מתעורר משנתו ומגלה שעוד רגע קט שוקעת השמש ואין לו כל אפשרות להמשיך בנסיעתו ונגזר עליו להישאר בשדה לבדו ביום הכיפורים. נבקש מהתלמידים לתת מילים לתחושותיו של האיש ברגע ההתעוררות.
נשמע כמה מהתלמידים המעוניינים להקריא. חשוב לומר לתלמידים מראש כי לא יהיה לנו זמן לשמוע את כולם, ולהציע למי שלא הספיק להקריא את שכתב, למסור את הדברים למורה לקריאה (ואז כמובן חשוב לקרוא ולהשיב עם משוב ויחס ראוי)
סוף הסיפור:
יום הכיפורים עבר כולו, מלילה עד יום, בצעקה ובכיה במר ליבו. התפילה הזכה של יום הכיפורים מתחלפת בתפילה של סערת נפש, כוונות התפילה המדוייקות של הבעל שם טוב מומרות בתפילה ספונטנית ונוקבת הנובעת ומתפרצת מעומק הלב. במוצאי יום הכיפורים נוסע האיש לבעל שם טוב “במהירות ובמרירות”. הבעל שם טוב מקבל אותו בתגובה מפתיעה (ואולי אפילו מעליבה) “וכשבא אליו עשה הבעש”ט צחוק ממנו”.
נקרא את דבריו של פנחס שדה על הצחוק:
סיכום:
נסכם את השיעור במשפט הסיום של הסיפור, שנאמר כתוספת, במאמר מוסגר. המספר מסביר לנו הקוראים את מה שהתרחש כביכול “מאחורי הקלעים”:
הביטוי “תפילת עם שבשדות” הוא ביטוי שאול מהגמרא במסכת ראש השנה (לה.) המביאה את דעתו של רבן גמליאל על פיה שליח הציבור בראש השנה ויוה”כ יכול לפטור בתפילתו גם את אותם אנשים המצויים בשדה בשל עבודתם החקלאית ואינם יכולים להגיע לבית הכנסת. (הם נחשבים כאנוסים ולכן פטורים) על פי דעתו של רבן גמליאל, שנפסקה להלכה, שליח הציבור יכול לפטור בתפילתו את אותם אנשים על אף שהם מצויים במרחק רב ממנו! בדומה לכך, גם בסיפורנו, תפילתו של אותו איש פעלה פעולתה והעלתה את תפילותיהם של מתפללים אחרים (אולי הכוונה לאלו שהיו עם הבעש”ט ביום הכיפורים) למרות שבאופן פיזי הוא היה ביום הכיפורים לבדו בשדה.
כמו כן, ביטוי זה נושא גם משמעויות “חסידיות” של תפילה בשדה דווקא, כדרך להתקרב לריבונו של עולם (בהשראתו של יצחק אבינו “ויצא יצחק ולשוח בשדה” וכהדרכתו של רבי נחמן מברסלב “אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך… כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבוד את ה’ ביראה”) ואולי גיבור סיפורנו היווה נציג בפני שמיים של כל אותם המתפללים אל ה’ מתוך הטבע, מתוך כח ההוויה כולה הפונה אל בוראה.
נזכיר לתלמידים את הסבב שבו פתחנו בתחילת השיעור בו כל אחד שיתף בדרך מסוימת שעשה בחייו. נשאל אותם-
החסיד חשב שהדרך היא רק אמצעי להגעה לתכלית- שהיא תפילת יום הכיפורים אצל רבו, הבעל שם טוב הקדוש. בסוף הסיפור הוא מגלה כי “מן השמיים הכריחו אותו” ולדרך עצמה היתה תכלית- להעלות את תפילת העם שבשדות. התיקון שלו היה דוקא שם ולא אצל הבעש”ט. באופן פרדוקסלי, התפילה שלו הגיעה אל המעמקים שאליהם הגיעה, דווקא משום שהוא לא ידע זאת, והתייסר ברגשות אשם וחרטה , כלומר ההבנה כי יצא דבר מה טוב מהדרך עצמה היא הבנה במבט רטרוספקטיבי, מבט לאחור, הדברים לא היו מתרחשים כך אם הוא היה חושב מראש על הדרך כתכלית בפני עצמה…
המסר של הסיפור הוא מסר מורכב- בתוך הסיטואציה עצמה על האדם לעשות כמיטב יכולתו על מנת שלא “להחמיץ את השעה” אך בדיעבד ישנה אפשרות להמתקת תחושות ההחמצה וההאשמה העצמית בידיעה שבסופו של דבר “הכל בידי שמיים” ויש כוונת מכוון, גם אם לעיתים היא מסתתרת מאיתנו, ולעיתים האדם זוכה לראות ולהבין כיצד הפספוסים וההחמצות גם הם בעומקם הם לטובה…
גם כאן ניתן להיעזר בדבריו של פנחס שדה:
פתחנו בהתבוננות בתמונות המסמלות דרכים שעברנו בחיינו. משם יצאנו ללימוד הסיפור החסידי על האיש שנשאר בשדה. עברנו על מבנה הסיפור המקביל למבנה הסיפור הקצר, ולאחר מכן עמקנו בשיר- תחילה דנו בקבוצות על הסיבות לעיכובים השונים של האיש ומה הם מסמלים, ולאחר מכן דנו בנקודת המפנה של הסיפור ובהתרה- בצחוקו של הבעש”ט ובסיבה מדוע נשאר האיש בשדה ביום כיפור. סיימנו את השיעור במחשבות על דרך ותכלית ומה היחס ביניהם, והמשמעות של דברים שקורים לנו.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא