נחלק את הכיתה לקבוצות כל קבוצה תקבל פאזל להרכיב. (כל הפאזלים זהים). לאחר הרכבתו נבקש מהתלמידים לתאר מה הם רואים, אם ידוע להם שם המקום ומה מצבו כעת. נשמע את תשובותיהם ונוסיף בהתאם (בתמונה רואים את ראשית הקמתה של שכונת בורוכוב בתל אביב. היום היא מיושבת ותל אביב בכלל מפותחת ומרכזית מאוד בחיי הכלכלה של ישראל).

• איזו תחושה עולה בנו לדעת שמקום שהיה שומם, כעת מפותח ופורח?
• האם היום כשאנו עוברים ליד מקומות מיושבים שהיו בעבר שוממים מתעוררים בנו רגשות אלו או רגשות של שמחה והתרגשות?

במידה וענו שלא, נאמר, שאולי אם נהיה יותר מודעים למציאות שלפני ההתיישבות נדע להעריך ולשמוח יותר ממנה.

• כמה זמן ארץ ישראל לא הייתה מיושבת כמו בימינו ומדוע?
• איך היו חייהם של היהודים בגולה?
• מה היה יחסו של עם ישראל לארץ ישראל בהיותו בגלות?
• אלו קשיים עמדו בפני מי שרצה לעלות לארץ ישראל?
• מה היה מצבה של ארץ ישראל כל זמן שעם ישראל שהה בגלות?

מאז חורבן , כאלפיים שנה, ישראל לא היתה מיושבת. החיים בגולה היו קשים ולוו בהרבה פרעות והרג. עמ”י כסף לחזור לארץ ועמד בפני קשיים רבים כשרצה לעלות לארץ (פרנסה, השתלבות, סכנות בדרך, עזיבת משפחתו נשנארה בארץ הנכר ועוד). חשוב לזכור שכעמ”י שהה בגלות, ארץ ישראל נאשרה עזובה, עם ביצות רבות ושוממת.

נספר: כשעמ”י חוזר לארצו, על אף הקשיים הרבים שעמדו בפני העולים (עוני, רעב, מלחמות, התנכלויות מצד התושבים הערבים ,מחלות ותמותה) הם מצליחים לייבש את הביצות, להפריח את השממה, לבנות יישובים וחיים מסודרים בארץ ישראל, להקים מדינה ועוד. ארץ ישראל מתחילה לפרוח ונבנית מחדש.

נספר שישנה ברכה שצריך לאומרה כשרואים מקום מיושב בארץ ישראל.

• למה לדעתם יש לברך?
• איזו משמעות נוספת יש לברכה זו מלבד הודיה?

נשמע את תשובותיהם ונשאיר את המענה שלנו פתוח להמשך.

נבקש מהתלמידים להעלות כל מיני שאלות שמתעוררות על המצווה לברך. נדגיש אנחנו כמה שאלות שנתייחס אליהן בהמשך השיעור:

1. מהי הברכה?
2. על מי מוטלת המצווה לברך?
3. האם על כל יישוב יש לברך?.

נחלק דף מקורות ונקרא יחד את: קיצו”ש מקור חיים פרק נ”א סעיף ד’.

ננסה לתת מענה לשאלות ע”פ סדרן:

1. הברכה – “ברוך מציב גבול אלמנה”. נעיר שמברכים ללא שם ומלכות. נתייחס למילותיה: מציב גבול הכוונה שה’ מסייע לנו ליישב מחדש את א”י. אלמנה זה משל לעם ישראל שנמשל לכך בגלל מצבו שהיה בגלות, שהיה עזוב, נרדף וסובל כאלמנה חיה שבעלה לא באמת מת אלא עזב אותה ולא שב ואין מי שידאג למחסורה.

נחזור לשאלה על ההודיה ונסביר כי ההודיה היא גם על כך שלמרות הגלות הארוכה, חטאינו וכעסו של ה’ על כך, הוא לא עזב אותנו אלא החזיר אותנו לארצנו ומסייע לנו ביישובה מחדש. כמו כן הקשר בינינו לבינו לא ניתק מעולם אלא רק התרופף בשנות הגלות וכעת הוא הולך ומתחזק ככל שתהליך הגאולה מתקדם.

2. מוטלת בעיקר על תיירים שרואים את הארץ לעיתים רחוקות. נשאל בהקשר הזה, מדוע מי שגר בה אינו מברך בד”כ? נתייחס לשני תנאים לברכות הראייה באופן כללי: האחד, שלא ראינו את אותו מקום מיושב שלושים יום והשני, שאנו חשים בעת ראייתו התרגשות ושמחת הלב.

• מתי בכל זאת נוכל לברך?
• האם על כל יישוב שלא ראינו שלושים יום נוכל לברך?(פניני הלכה ליקוטים ג’, ג’, י”א עמ’ 61-62.)

את ברכה זו אפשר לברך בנסיעה, אם ראינו בדרך ישוב שלא ראינו יותר משלושים יום. הרב מלמד מסביר: על שני סוגי מקומות לא נברך למרות שלא ראינו אותם שלושים יום, ואלו הם: מקומות שביקרנו בהם בילדותינו ומקומות שמיושבים כבר הרבה זמן דהיינו שנים לא מעטות. כגון הערים הגדולות או יישובים קטנים וותיקים. הסיבה לכך מכיוון שכבר אין התרגשות ממש בראייתם.

נוכל להשתמש במפה ובשיתוף התלמידים להצביע על מס’ ערים ויישובים וותיקים, על אזורים שטרם יישבו אותם, גוש קטיף שנחרב והשמחה שתהיה בבניינו.

נדגיש שעל תייר מצווה לברך גם על מקומות וותיקים. כל פעם שהוא מתרגש לראות עיר בנויה. לגבי יישובים חדשים שבנויים רק מס’ שנים. כל זמן שניכר בהם שהם חדשים ויש התרגשות על חזרת ההתיישבות למקומה יש לברך. כמובן שוב בתנאי שעברו שלושים יום מהפעם האחרונה שראינו אותם.

נתייחס לרלוונטיות המצווה היום. ישנם אזורים רבים שלא מיושבים במיוחד ביהודה ושומרון. שטחים אלו היסטוריים ויש קשיים ביישובם. על כן כל הצלחה בכך בוודאי תעורר בנו שמחה ותצריך אותנו בברכה בראייתם.

נבקש מהתלמידים להתחלק לזוגות ולמלא יחד דף עבודה.

• אכתיבה
• בקבוצות

פתחנו במפגש עם א”י בעבר ועמ”י בגלות ולאחר מכן המשכנו בחזרת עמ”י לארצו, חידוש ההתיישבות בה והשמחה וההתרגשות שכרוכים בכך. למדנו שעל התיישבות חדשה בא”י יש מצווה לברך “מציב גבול אלמנה”. עסקנו בפרטי המצווה ותנאיה. מתוך הבנת מילותיה הגענו למקור השמחה למראה יישוב חדש הקשור בנצחיות הקשר שבין הקב”ה לעמו. התייחסנו לרלוונטיות המצווה היום.