ברוכים הבאים לאתר החדש של לב לדעת!
האתר בתקופת הרצה וחלק מהתכנים עדין נמצאים רק באתר הישן, מוזמנים לבקר גם שם
הקדמה למורה: “בעיניו היו שרות” הוא בראש ובראשונה שיר כפול. הוא מתאר שני מבטים בו זמנית, הן של האני השרה כילדה, והן שלה כבוגרת. בשיר גלומות הנחות יסוד ילדותיות לגבי ה”ראוי”, והאני השרה עורכת מעין חשבון נפש עדין עם עצמה, על מה שנטה הלב שלה לחשוב על אביה מתוך ילדותיותה. בהיותו שיר העוסק בשתי התודעות הנפרדות, הלימוד בכתה של בני עשרה, המצויים במדה רבה על התפר שבין שתי התודעות, עשוי להיות מעניין ומשמעותי פי כמה, והאפשרות לפתוח נושא כה חשוב בפורום הכתתי היא הזדמנות מלאת פוטנציאל. יש לעבוד איתה בזהירות רבה, ולנסות לדבר על השיר ומשמעויותיו, ודרכו לגעת בדברים, בצורה מתווכת ובלתי ישירה. באופן העקיף הזה ייתכן והתלמידים ירגישו חופשיים יותר לשוחח על הדברים, ועדיין יש לתת את הלב לכך שהנושא רגיש ועדין, ולהקפיד על מידה מסוימת של הרחקה, כל עוד לא הובאו דוגמאות ישירות מצד התלמידים עצמם.
פתיחה
נפתח בתרגיל שמטרתו לעורר את המחשבה לקראת העיסוק בנושא- על קיר הכיתה נתלה מבעוד מועד תמונות, המייצגות באופנים שונים יחסי אב-ילד/ה. כל תלמיד יתבקש לבחור תמונה להתמקד בה, ולכתוב שיחה דמיונית קצרה בין האב והילד/ה המופיעים בה. כשאלות מנחות לכתיבה ניתן להציע לתלמידים לחשוב על:
נקדיש לכתיבה כעשר דקות, ובסופן, נערוך סבב קריאה (לא מחייב כמובן) של מספר דוגמאות.
נרחיב, לצורך המשך הדיון: תמונה מטבעה היא רגע קפוא, בלתי משתנה ולעיתים שרירותי מאד. אך הוא מונצח, ומהווה מעין מזכרת למשהו, לעיתים מהותי ומתמיד, ולעיתים חולף ומשתנה. כך למשל, אם בתמונה אחת מתועד רגע של כעס, לא מופרך להניח שכמה רגעים אחר כך ניתן היה לתעד את הפיוס, ואת המחילה, ואת השמחה שבתיקון ובשיבה לקרבה. ההנצחה של רגע הכעס היא הנצחת הזמני, לפיכך. נשאל-
בשיר “בעיניו היו שרות “, מתועדת התבוננות מאוחרת כזאת על תמונת ילדות. התמונה אינה מוחשית, אלא נמצאת בזכרונה של האני השרה. המבט הכפול, הילדי והבוגר, מכיל מתח עליו ננסה לעמוד יחד בקריאה משותפת בשיר.
נקרא את השיר פעמיים. בקריאה השניה, נבקש מהתלמידים לסמן מלים המבטאות את יחסה של הכותבת לאביה בילדותה.
בעקבות דברי התלמידים ננסה לדייק את האבחנות לגבי יסוד חשוב בשיר, אותו מכנה המשוררת “קפידה ילדותית”.
בתמונת עולמו של ילד, המציאות לרוב מגולמת בערכים מוחלטים. כדי להשליט סדר בעולם מבולגן ומורכב, יש לשפוט בבירור ובחדות כל גורם במציאות, ולהכריע האם הוא ראוי או בלתי ראוי. מתוך כך, האני השרה הרואה את אביה צוחק, הפנימה קודם לכן תפיסה הגורסת כי כבוד וחשיבות מזוהים בהכרח עם ארשת פנים רצינית ועם כובד ראש, ולפיכך, למרות העובדה שמדובר באביה, היא חשה אי שביעות רצון עם גילויי הצחוק והעליצות בעיניו.
נמקד את המבט תחילה בבית א’ ובאיכויותיו:
-השימוש בשדה סמנטי פנטסטי וקסום מתאר את האב כדמות פלאית ממש, ומעוררים בלב הצופה התפעמות. הדיבור הוא מטאפורי, והלשון ציורית מאד, וכל זה נאמר דווקא בבית המבטא את תחושותיה של האני השרה בבגרותה. יש כאן בחירה הפוכה מהצפוי. ילדים לרוב מפליאים בדמיון ובתיאורים פנטסטיים, אשר נזנחים לטובת דיבור מפוקח יותר בבגרותם. בבחירה מפתיעה זו יש בכדי לבטא את התהליך ההפוך שעברה הכותבת, מילדה קפדנית לבוגרת מתפעמת, מוקסמת.
נשאל-
התיאור הזה נע על הציר בין ריחוק לקרבה. ראשית היא מכנה אותו “בעל הלכה”, בתיאור מורחק שאינו מסגיר דבר על קרבתה המשפחתית והרגשית אליו. כך אולי מתקבלת על הדעת יותר תחושתה כי השחוק אינו ראוי לו. אך בהמשך “בעל זקן” הוא אמנם גם תיאור של קרבה, אך גם ביטוי רך יותר, המופיע גם בתיאוריי סב טוב, או צדיק אהוב. ולבסוף “אב”, הוא שם תואר שתול, שאיננו ממשיך באופן טבעי את הרצף, אך מסתווה בתוכו ולכאורה בקריאה ראשונה נשמע הגיוני. אך אב עם פנים שוחקות הוא דבר שעשוי להשתמע כחיובי ורצוי ביותר. במבטה הילדי, בקשה האני השרה לכלול את האבהות בתוך רשימת המכובדים הזו, וכך להסביר את מבוכתה מול עיניו השוחקות.
כעת נתמקד בעיקר בבית ב’, ובאמצעי עיצוב נוספים-
במיוחד בבית ב’, בו המבט המתואר הוא דווקא מבטה הבוגר, העכשווי של הדוברת, ואף על פי כן היא בוחרת להמשיך ולהתנסח בלשון עבר, התחושה העולה מבין השורות היא תחושה של החמצה, ושל חוסר היכולת להשיב את הדברים לאחור. כמו כן, בלשון עבר יש מימד של הרחקה, המאפשרת שיפוט עצמי של הדוברת כלפי עברה.
בשיר ישנו היפוך תפקידים דומיננטי מאד, בו המבוגר הוא השוחק והילדה היא חמורת הסבר. החזרתיות על הצירוף “אינו הגון” היא מחד, ביטוי לנטייה ילדית של חזרה על אותו הדיבור שוב ושוב, מתוך רצון להכפיל ולשלש את כוחו כביכול, ומאידך, מכיל בתוכו שיפוטיות שאינה תואמת רוח ילדותית של עליצות ומשחק. הביטוי המשולש הזה הופך להיות טעון מאד, על ידי הניגוד הזה שהוא מכיל, ומבטא את האירוניה המאפיינת את הסיטואציה כולה.
מילת הפתיחה של בית ב’ “אך” היא מילת מפתח במהלכו של השיר. נשאל את התלמידים-
“אך” מבטאת את נקודת המעבר בין המבט הילדותי השיפוטי כלפי האב, לבין מבטה העכשווי של האני השרה, השיפוטי כלפי עצמה, ותחושת הכאב והצער על מבטה הילדי. בהיותה מילת היפוך, היא מובילה את הקורא לצאת מהתבנית הדומיננטית שאליה הוכנס בבית א’, ובפרט בצירוף “אינו הגון” ולהפתח לשמוע על המהפך שחל בתפיסתה של הבת את אביה.
שאלות הפנמה:
או בניסוח קצת פחות קרוב, לכיתות בהן שיחה כזאת פחות תתאפשר:
פעילות הפנמה:
ולסיכום הדיון ולהפנמת השיעור כולו, תרגיל יצירתי:- נפזר על רצפת הכתה עיתונים ישנים, ניירות A4, מספריים ודבק. נבקש מהתלמידים לבחור את נקודת המבט עמה הם מזדהים יותר: זו של האני השרה הילדה, או זו של הבוגרת. מתוך נקודת המבט הזו, נבקש מהם ליצור קולאז’, בעזרת גזירי העיתון, של דיוקנו של האב. נקדיש לכך 10 דקות, ובסופן, נתבונן בדיוקנים השונים שנוצרו בכתה.
התלמידים שיחפצו בכך יוזמנו להסביר קצת על יצירתם, ולסיכום הדברים נוכל לומר כי ההבדלים הגדולים בין הדיוקנאות בכתה נובעים מעיניי המתבונן. כך, אותה דמות עשויה להתגלם כדבר והיפוכו בדיוקנאות שונים. בשיר אחד, אותה דוברת מתארת את אותה הדמות בשני קולות נבדלים לחלוטין, והמתח העולה מהפער בין הקולות הוא הציר עליו נע השיר כולו.
בתוך מציאות מורכבת של בית, אולי טוב יהיה לזכור שאנחנו מצויים בתנועה. שאנחנו גדלים. ושמה שפעם נראה היה לנו כשלילי, עשוי לשנות את פניו, תרתי משמע, ולהתגלות לנו ביופיו הגדול בעתיד. (וגם ההיפך נכון, לעיתים, כמובן).
פתחנו את השיעור בהתבוננות בתמונות של מצבים שונים בין אב ובתו, שאלנו שאלות והעלינו תחושות מהתבוננות זו. משם המשכנו לקריאת שירה של זלדה ‘בעיניו היו שרות’, דנו בביטוי “קפידה ילדותית” ושאלנו את עצמנו האם ביטוי זה מוכר לנו ממערכות היחסים שבין ילדים והוריהם. לאחר מכן קראנו לעומק את השיר ודנו במטאפורות ובביטויים השונים הקיימים בשיר, ראינו כיצד רואה הילדה את אביה הן במבט ילדי והן במבט בוגר. סיימנו בשאלות הפנמה ובתרגיל יצירה בו יצרו התלמידים את דמות דיוקנו של האב שבשיר, ודנו בדמיון ובהבדלים הקיימים בין היצירות השונות.
היו הראשונים להוסיף תגובה בנושא