נפתח בשאלה:

• מי מכיר את הכלל “העוסק במצווה פטור מן המצווה”?
• מתי הוא יכול להתקיים?

את הדיון שלנו, לאחר לימוד הגמרא ולפני לימוד הראשונים, נתחיל בשאלה קצת “פרובוקטיבית”:

• מי לובש ציצית היום?

נחמיא למי שלובש ונודיע כי מי שלובש ציצית פטור מתפילת מנחה ויוכל לצאת להפסקה מוקדם. כשהתלמידים יביעו עמדות פליאה ונגד, נבסס את אמירתנו ונסביר שהרי למדנו שהעוסק במצווה פטור מהמצווה.

נאסוף תשובות שיעלו מהכיתה:  אני יכול לקיים בלי בעיות את שתי המצוות, לבישת ציצית אינה מהווה מאמץ ,”עיסוק”, אני פטור מעשיית מצווה אחרת רק במקרה שאני עוסק במצווה ולא במקרה שאני ממילא מקיים מצווה. ועוד.

נדון ונחדד את המסקנות הערכיות שהסקנו:

1. יש ערך מיוחד למאמץ האנושי. מצווה שאני מקיים “ממילא” אינה “נחשבת” כמו מצווה שאני מקיים בעמל.
2. אם אני יכול לקיים שתי מצוות אני מחויב לקיים את שתיהם, כי לכל מצווה ערך מיוחד.

נחלק דף מקורות ונלמד את דברי התוס’ ודברי הר”ן בחברותות.

לאחר מכן נפנה ללמוד את דברי הקהילות יעקב.

נתרגם את דברי הקה”י לשפה רעיונית.

נסכם את הלימוד בטבלה הבאה:

• לפי הר”ן חידוש התורה ברור. הייתי סובר שיתחייב האדם בשתי המצוות כיון שהוא יכול לקיים את שתיהם, אבל לפי תוס’ מה החידוש ?
• וכי סד”א שיעזוב מצווה אחת כדי לקיים מצווה אחרת ? !

נענה יחד:

1. קמ”ל שאי אתה יודע שכרן של מצוות ואין לעזוב מצווה אחת על חשבון חברתה גם אם היא נראית בעיניך עדיפה.
2. קמ”ל שעשייה רציפה של מצווה עדיפה יותר מהפסקה למצווה אחרת גם אם המצווה השנייה לא תעשה !

נתמקד בנקודה המרכזית בשיטתו של הר”ן: ההבנה שלכל המצוות כולן יש ערך משותף מרכזי  – עשיית רצון ה’. 

נבקש מהתלמידים לחשוב על בן דוד צעיר, שהם בקשר מצוין איתו והגיע בשעה טובה לגיל מצוות. נספר כי הוא למד לאחרונה ש”גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה” ולכן המצוות שעושה כבר מצווה משמעותיות הרבה יותר. הדבר מאד הציק לו, הרי כשלא היה מחוייב הוא התנדב וכעת הוא עושה את הדברים בכפיה! אז בוודאי שלפני שהיה חייב היה ‘גדול’ יותר במעשיו.

נבקש מהתלמידים לנסח מכתב / מייל ולענות לו. נכוון עם השאלה:

• כיצד המצוות מרוממות את האדם.

לאחר הכתיבה נזמין מספר חברים להקריא את המכתבים שכתבו.נקיים דיון שעוסק בנימוקים שהעלו.

לאחר הדיון נתמקד בתשובה שקשורה לסוגיא שלנו: כל מצווה מרוממת את האדם בעיקר בגלל היותו עבד ה’, מצווה ועושה. אמת שלכל מצווה ערך רעיוני אולם בבסיס המצוות כולן ערך מוחלט מרכזי – אני עבד של ה’ – ערך זה מתקיים רק כשמצווים עלי ואני מחויב בכך.

נזמין את התלמידים לחזור למכתב ולשתף את הבן דוד בסוגיא שלמדתם. נבקש מהם לכתוב ולהסביר לו שלפי הר”ן עוסק במצווה פטור מן המצווה גם מקרה שהוא יכול לקיים מצווה אחרת בגלל שהערך המרכזי של היותו עבד ה’ מאפיל על הערך הנוסף שיש בכל מצווה.

אם יש זמן, ננסה לדמיין מצב בו הבן דוד מקבל את המכתב ואומר לעצמו בציניות: “וואו, איזה יופי של בשורה! אני עבד”.

• מה הייתם עונים לו?
• מדוע עבד ה’ הוא לבד חופשי?

פתחנו בבירור האימרה הידועה שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. דרך הראשונים העמקנו דווקא בשיטת הר’ן הטוען כי המשותף לכל המצוות הוא עשיית רצון ה’. סיימנו בכתיבת מכתב לבן דוד על חשיבות המצוות והגדולה שיש בקיומן דווקא כשאנו מחוייבים בהן.