נמתח קו אמיתי או דימיוני במרכז הכיתה (אפשר בעזרת טוש מחיק או מסקינטייפ) נבקש מהתלמידים לעמוד- ונקריא להם את המקרה הבא:

יובל הוזמן למסיבת יום הולדת של חבירו – יוסי. המסיבת יום ההולדת היו בקבוקי שתייה קלה רבים. בסיומו של אחד המשחקים ניגש יובל אל שולחן הכיבוד ופתח לעצמו בקבוק שתיה קלה, הוא התבונן בפנים הפקק וראה שמופיע שם כרטיס זכיה בחופשה של חברת קוקה קולה. יובל שמח מאוד על הזכייה, אבל יוסי מיד טען- הבקבוקי קולה הם רכושו- ולכן גם כרטיס החופשה שייך לו.

נשאל את התלמידים:

• מי צודק? יובל או יוסי?

נבקש מכל התלמידים המצדדים ביובל לעמוד בצד אחד של הקו, ומכל התלמידים המצדדים ביוסי לעמוד מן הצד השני.

נבקש מנציג מכל קבוצה להסביר את עמדתו.

נלמד את המקורות הבאים, ונענה על שאלות ההבנה:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב – דף כו עמוד א

משנה.

מצא בגל ובכותל ישן – הרי אלו שלו.

מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ – שלו, מחציו ולפנים – של בעל הבית.

אם היה משכירו לאחרים – אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

• הסבר את המקרים שהמשנה מביאה ואת הדין בכל אחד מהם.

גמרא.

תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן.

אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי?

לא צריכא, דשתיך טפי.

• מה יכול המוצא לומר לבעל הכותל?
• מה מחזק את טענתו?

רש”י מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך טפי – העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו.

• מהו הסימן שהמציאה אכן מאוד ישנה?

תוספות מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א

דשתיך – וא”ת וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל וי”ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל וכן מוכח לקמן (עמוד ב) דתנן מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא וכן לקמן (דף כז.) דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרי’ דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו.

• לפי תוספות, מדוע קניית החצר לא קונה את כל מה שנמצא בתוכה?
• מה הקריטריון שיגרום לחצר לקנות את מה שיש בה?

רמב”ם הלכות גזלה ואבדה פרק טז

הלכה ז: המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. שאני אומר: של גוים הקדמונים הן, והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.

הלכה ח: והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר? מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.

• לפי הרמב”ם, מהו העיקרון שבגללו המציאה שייכת למוצא?

מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ח

והואיל וחצרו של אדם… ובזבח שלמים נדחק- דכיון דחצרו משום שלוחו והרי אפילו אדם שלוחו אינו יכול לזכות בדבר האבוד מכל האדם. והנכון דהכי קאמר רבנו- נהי דחצרו זכתה לו מ”מ כיון שהיא אבודה ממנו אחר זכיית החצר זוכה בו המוצאו, ושפיר קאמר ק”ו ומה אבדה שהיא של אדם וידע בה אם אחר כך נאבדה ממנו ומכל אדם היא של מוצאה מכל שכן בנדון דידן שלא היתה שלו ולא ידע בה מעולם אף על גב שזכתה לו חצרו שלא מדעתו והיא שלו מכיון דגם אחר זכיית החצר אבודה ממנו ומכל אדם שפיר היא של מוצאה.

• למה משווה מרכבת המשנה את המציאה?
• מהו לימוד ה”קל חומר” שהוא עושה?

הרב מרדכי אשכנזי, מרדכי, מסכת בבא מציעא פרק אלו מציאות רמזים רנז-רנט

מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הם, וכגון דשתוך טפי, פירוש: חלודה. ולא שייך כי האי גוונא למימר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הכותל והגל, דכיון דאין דבר ההווה כשאר המציאות שפעמים הווים לבא לא זכה בו, כי כשקנאו לא העלה על לב לקנות המטמון. הלכך דלא זכה אלא בדבר שירצה לקנות דחצרו קונה לו בדבר הבא לחצרו אחר כך, אבל בדבר שלא היה בדעת המוכר למכור ולא דעת הקונה לקנות, לא קנה… והכא נמי אין הקונה מעלה על לבו לקנות המטמונות, הלכך חצירו נמי לא זכי ליה.

… ומעשה באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל חבירו בחזקת בדיל, ונמצא שכולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בדיל, ותבעו בדין שאִינָּהוּ אונאה, ופטרו אבי העזרי [=ראבי”ה] שאמר שלא זכה בו כשקנאו מן העובד כוכבים כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, מן הראייה שכתבתי לעיל, והודה לו ר”ת.

וכן אירע מעשה לפני ריב”א שמת גר בביתו והחזיק לו אחד מן התלמידים בזהב שבאבנטו. וריב”א אמר דלא קניא מטעם חצרו, דאפילו חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם.

ורבינו ברוך ממגנצא פי’ דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבדה ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאלו הוה ידע ליה לא הוה מפקירה.

• מדוע חצרו של האדם לא קונה?
• אם המטמון הוכנס לחצר לאחר הקנייה, האם הוא יהיה שייך למוצא או לבעל הבית?
• ספר בלשונך את סיפור הבדיל?
• מדוע לפי הריב”א החצר אינה קונה?

לאחר סיום לימוד המקורות נחזור עליהם עם התלמידים ונוודא הבנה.

ננסה לסכם ולאסוף: נראה כי ישנם שני קריטריונים מרכזיים בשאלת השייכות של המטמון לאדם: החצר, והדעת. במקרה שאנו דנים בו נראה כי ישנה סתירה ביניהם. מצד אחד, המטמון נמצא בחצרו של בעל הבית, מצד שני, בעל הבית לא ידע מעולם על קיומו של המטמון. ניתן גם לתרגם את מושגי החצר והדעת למושגים מופשטים יותר- החצר- המימד הפיזי, הדעת- המימד התודעתי. אפשר לחזור ולשאול:

• איזה מהם גובר?

נבקש מהתלמידים:

• הביאו שתי דעות שונות לזכותו של האדם על המציאה?
• “תרגם” את המצבים בהם יהיה מותר למוצא לקחת לעצמו את המציאה למצבים מחיי היום יום שלך.
• עם איזה מהשיטות אתה מזדהה ומדוע?

לפני שנעבור לתרגום של הסוגיה למקרה הלכתי רלוונטי, נעמיק עוד מעט ברעיונות העומדים מאחורי הסוגיה:

ננסה לחשוב עם התלמידים:

• מה יותר משמעותי- המעשה הפיזי? או הדעת שעומדת מאחוריו?
• ננסה יחד עם התלמידים למצוא דוגמאות מהחיים בהם המעשה הפיזי הוא מה שמשנה, ודוגמאות בהם הדעת היא המשמעותית.

נספר לתלמידים על מקרה אמיתי שהגיע לבית המשפט בארץ:

קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה מיד שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו למשפט.

נשאל את התלמידים:

• מה אתם הייתם פוסקים?
• איך זה מסתדר עם העקרונות ההלכתיים שלמדתם בסוגיה?
• התייחסו למישור הפיזי- ברשותו של מי נמצאה האבידה, ולהיבט הדעת והיאוש.

נקרא ביחד מקורות שעוסקים במקרה הנ”ל:

הרב רצון ערוסי, “תווית פרס שנתגלתה ע”י אורח – למי היא שייכת?”, תחומין, כג (תשס”ג), עמ’ 422,  430-428

שאלה: קרובת משפחה שהוזמנה למסיבה משפחתית, מצאה בבקבוק שהוגש לשולחנה תווית, שלכשתוצג בפני החברה יצרנית המשקה, יזכה בעליה במכונית. האורחת קפצה משמחה על ששיחק לה מזלה, אך המארחת טענה על אתר שהפרס מגיע לה. האורחת והמארחת הסתכסכו בגין אותו פרס והגיעו לערכאות. השופט פסק שמדובר ב”משפט שלמה”, ולכן עליהן להתחלק ביניהן בדמי אותו פרס, חצי למארחת וחצי לאורחת. מהו הדין במקרה זה לפי ההלכה?

פסיקה- מצוות השבת אבדה

נלע”ד שלפי ההלכה, הפרס שייך למארחת, שהיא בעלת הבית ובעלת הבקבוק, והאורחת צריכה לקיים מצות השבת אבדה ולהשיב תווית זו למארחת, אף שזו לא ידעה על קיומה. במסגרת מצוות השבת אבדה, על האורחת ליידע את המארחת על התווית, כדי שהמארחת לא תשליך את הבקבוק בטעות לאשפה כשאר הבקבוקים. אורחת שתמאן לתת את תווית הפרס למארחת לא רק שתבטל בכך את המצווה של השבת אבדה, אלא אף תעבור על לא תגזול.

האם התוית היא בגדר “אבודה ממנו ומכל אדם”?

אלא שעדיין יש לטעון, הרי המארחת לא ידעה על תווית הפרס, ומבחינתה התווית פרס היא כמו אוצר שאמנם נמצא בחצירו של אדם, אבל בגלל שהוא אינו יודע על קיומו, הוא אבוד ממנו, והמוצאו הרי הוא שלו. הרי כך שנינו במשנה בבא מציעא כה ע”ב: “מצא בגל או בכותל ישן, הרי אלו שלו”. אלא שמשנה זו תמוהה, למה לא יחשוש המוצא שמא הניחו בעל הגל או בעל הכותל את מטמונם בכוונה בגל או בכותל? משום כך אנו נזקקים לפירושה של התוספתא (בבא מציעא ב, יב): “מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן”. כך מבואר גם בבבלי (בבא מציעא כה, ב – כו, א) ששאלו על תוספתא זו: “אטו אמוריים מצנעי, ישראל לא מצנעי?!” משמע שיש לחשוש שמא יהודי הצניע מטמון זה שם (והחשש הוא אפילו לא להטמנה של בעל הגל או הכותל). בגמ’ השיבו: “דשתיך טפי”, ופירש רש”י: “העלו חלודה רבה, דכולי האי לא שביק להו”. נמצא שיכול המוצא לזכות במטמון רק כשיש בסיס להנחה שהוא שייך היה לגויים – לא לבעל הגל או הכותל ולא לאף יהודי אחר. לכן, בהמשך המשנה מובא, שאם נמצא המטמון בכותל חדש מבפנים – הוא של בעה”ב, כי הוא הניח אותו שם.

 במקרה דנן, הבקבוק נרכש ע”י המארחת, והוא שלה, אלא שהיא אינה יודעת את ערכו ואינה מודעת לכך. חלה אפוא על האורחת חובת השבת אבדה, להודיע למארחתה על הימצאותה של התווית, ואף ליידע אותה בערכה של תווית זו.

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו – מידת חוסר הידיעה

למרדכי (בבא מציעא פרק ב, רמז רנח) יש תירוץ שונה מזה של בעלי התוס’ והרמב”ם לשאלה מדוע בעל הגל או בעל הכותל לא זכו במטמון הישן… “ומעשה באחד שקנה בדיל…”. לכאורה, הוא הדין בנידוננו. המארחת לא זכתה בתווית הפרס, כי היא לא ידעה על קיומו. אין זה דבר רגיל שהקונה בקבוקי משקה מוצא בהם את תווית הפרס; וכבמעשה של הבדיל, מוכרי הבקבוקים לא ידעו אף הם את המטמון הטמון בבקבוק שמכרו למארחת. אם כך, לכאורה, האורחת שגילתה את התווית זכתה בה.

אולם אין המקרה שלנו דומה לדין הבדיל:

[א] אכן, במכירת הבדיל לא ידע איש שיש כסף בתוך הבדיל; ממילא המוכר לא נתכוון למכור אלא בדיל, וגם הקונה לא נתכוון לקנות אלא בדיל. אבל במקרה דנן, חברת המשקאות מכרה את הבקבוקים עם תוויות הפרס במכוון, כדי שהקונים יחפשו אותם בין הבקבוקים, ולשם כך יקנו יותר ויותר בקבוקים. ולכן לא מיבעיא אם הקונה, במקרה דנן המארחת ידעה על המבצע, רק לא שתה ליבה שיש לה בקבוק שיש בו תווית פרס, שבוודאי התווית שלה, וצריך ליידע אותה שלא תפסיד אוצרה. אלא אפילו אם לא ידעה על המבצע, ובין בקבוקיה נמצא הבקבוק נושא תווית הפרס – מאחר וזכות הוא לה, והחברה התכוונה למכור אותו בקבוק שיש בו תווית הפרס, זכין לאדם שלא בידיעתו. על האורחת חלה אפוא החובה ליידע את המארחת על אודות התווית.

[ב] ועוד: המרדכי הנ”ל חילק בין חצר שגם הקונה וגם המוכר לא ידעו על אודות המטמון הטמון בה, לבין חצר שלאחר קנייתה נכנסה אליה מציאה. בחצר האחרונה, אף אם לא ידע בעל החצר על אודות המציאה, זכה בה. ואם כן, גם חצרה של המארחת זכתה לה בתווית פרס, שהרי אותו בקבוק עם אותה תווית פרס הוכנס לחצר לאחר שכבר היתה בבעלותה.

הרב איתמר ורהפטיג, “תווית פרס שנתגלתה ע”י אורח – למי היא שייכת? (תגובה)”, תחומין שם עמ’ 433-432

המחבר [הרב רצון ערוסי] מכריע בפשטות לטובת המארחת. לי נראה שיש מקום לדעה אחרת, ואין התשובה חתוכה.

קנין של דבר שאין סיכוי למוצאו

מבחינת דיני הקניינים לכשעצמם, מסתבר אכן שלא התכוונה המארחת להקנות את התווית לאורחת. גם אם נניח שמארח מקנה את הבקבוק לאורח או שמפקירו, הרי ביחס לבקבוק עם תווית יש לומר כי זו מתנה בטעות או הפקר בטעות. וגם אם הייתה זורקת את הבקבוקים בפועל לאשפה, נראה שהמוצא חייב היה להשיבם מדין השבת אבדה. אין זו אבדה מדעת, שכן באבדה מדעת משליך בעליו את גוף הדבר, מה שאין כן בנידון דידן שאין הוא יודע על אודות התווית.

אלא שיש לדון בכך לאור סברת התוס’ (ב”מ כו, א ד”ה דשתיך), שכתבו “דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם”, והרי כך היה עולה גם בגורלן של התוויות נשוא מאמרנו. …מתוס’ משמע שדי לנו בכך שבעל האבדה לא ימצאנה. ואפילו ימצאנה אחר, כמו מי שבא לחנות והקונה מן התגר, עדיין קיימת הסברה שלא זכה בה בעל החצר בעת שהייתה ברשותו. וכן משמע שפסק הרמ”א להלכה (חו”מ רלב, יח), בהביאו את דברי המרדכי ביחס לסרסור שקנה דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואח”כ נודע לו שהיה בו כסף או זהב, שזכה בו הלוקח, ולא הסרסור, “הואיל ולא ידע בו” (ועי’ עוד בדברי הרמ”א להלן רסח, ג).

לחברה לא אכפת מי ימצא את התווית

מחבר המאמר חילק בין תווית הפרס לבין הבדיל, שבבדיל לא ידע איש מעולם על הכסף או הזהב שבו, ואילו בתווית הפרס התכוונה החברה למכור את הבקבוק עם תווית הפרס במכוון, וזכין לאדם שלא בידיעתו. אבל חילוק זה אינו מועיל בדבר שאין הלקוח עתיד למוצאו, שבו גם אם התכוונה החברה למכור – הלקוח לא קנה. מה עוד, שבנידוננו לא החברה היצרנית מכרה לו, אלא מתווך שבאמצע, ולחברה לא אכפת מי יזכה – המארחת או האורח.

יציאת המציאה מחצרו של הראשון

אלא שעדיין היה מקום לחלק. בחנות ובתגר יצא הדבר מרשותו, מה שאין כן בנידוננו, שלא יצאו הבקבוקים מרשותה של המארחת. אלא שלפי”ז היה מקום לחלק בין מסיבה משפחתית בבית לבין מסיבה הנערכת באולם וכיוצ”ב, שבאולם אפשר שכבר אין הבקבוקים ברשות בעל השמחה. אולם אם בעל השמחה שכר את האולם, ולא רק את שירותיו, נצטרך לדון אם השוכר זוכה בקנין חצר במושכר, ואכמ”ל.

אבל בין כך ובין כך לא ברור שהמבחן הוא אם הדבר יצא מרשותו לרשות אחרת. יתכן שגם כשלא יצא מרשותו, אך אינו עשוי להימצא, זכה בו המוצאו. כך עולה לכאורה מדין מצא בחנות לפי תוס’ (ד”ה דשתיך). וכך עולה גם מדברי הש”ך (חו”מ רס, יח) שיישם דין התוס’ גם על הבתים שלנו, שרבים דורסים בהם; ובאלו אילולא נטל הזוכה אותו חפץ, הוא לא היה יוצא מרשותו של בעל הבית.

לסיכום: אמנם אם זכתה המארחת בתווית, לא זכתה בו האורחת. אבל לפי תוס’, יתכן שלא זכתה בה המארחת, וממילא זכתה בה האורחת.

נשאל את התלמידים:

• מהו לדעתכם שורש המחלוקת בין הרב ערוסי לרב ורהפטיג?

נבקש מהתלמידים למלא את משימת הכתיבה הבאה:

• חשוב על מקרה שקרה לך או המצא מקרה שהיית נוהג בו באופן מסוים אך בעקבות הלימוד של סוגית מציאה ברשות של אחר תנהג אחרת, בניגוד לנטייה הראשונית שלך.

פתחנו בסיפור המקרה של יובל ויוסי- למי שייכת החופשה- ובדקנו- מי לדעתינו צודק ומה השיקולים שעומדים אל מול עינינו. לאחר מכן למדנו את הסוגיה וקראנו את המפרשים השונים עליה. ראינו שישנם שני שיקולים בהכרעה: למי שייכת החצר- המציאות הפיזית, האם ישנה מודעות למציאה- הדעת. ראינו שבמקרה זה- הדעת היא לרוב זו שמטה את הכף. דנו מעט בנושא ושאלנו את עצמינו- איפה עוד אנו רואים את המתח הזה החיים. לאחר מכן דנו במקרה אמיתי שהיה- על אורחת שמצאה תוית פרס בבקבוק שתיה. למדנו שתי הכרעות הלכתיות בנושא, וראינו כיצד הם דנים בפרשנים השונים. לאחר מכן ניסינו לראות כיצד והאם השפיע לימוד על התנהגותינו בעתיד.